שביתת האחיות נמשכה יותר מ-17 יום. למרות הדיון היומיומי בה באמצעי התקשורת (מגיע להן, הן עובדות קשה!), ולמרות ההודעה המשמחת על סיום השביתה בנצחון האחיות על האוצר, שום דבר לא הסתיים. כי כאשר מערכת בנויה על יסודות עקומים, היא תמיד תחרוק, תמיד תיאנח, ותמיד תעניש את מי שתומך בתחזוקתה.
נתחיל במושג "אחות" - תרגום חסר היגיון יהודי ל"סיסטר", אותן נזירות שאיישו בהתנדבות את בתי ההארחה לחולים. ההתנדבות הייתה למקצוע, ליד בתי החולים קמו בתי ספר לאחיות כבתי ספר מקצועיים, כמו כל מקצוע טכני. זאת מן הסיבה הפשוטה שמקצוע הסיעוד מורכב מעיקרו מפעולות מכניות עם מידה מסוימת של שיקול דעת. כדי להסיר ספק, נקראות ההוראות הניתנות לטכנאיות הסיעוד בשם פקודות, ולא הצעות או נושאים לדיון, ואחות שתסתכן לעשות פעולות רפואיות לפי שיקול דעתה הבלעדית, מתחייבת בנפשה. עובדה זו יצרה בבית החולים, במרפאה, ובכל מקום שבו יש ממשק בין החולה המבקש מזור לבין נותני השירות שני מעמדות ברורים: של נותני הפקודות ומבצעיהן. בהתאם, יש גם מדרג הקשור בדרישות היסוד לקבלה לבית הספר המקצועי: ברפואה - ציון פסיכומטרי של 750 מתוך 800, ובסיעוד - ובכן, לא ממש נדרש מבחן כזה. אין כאן אפליה כלפי נשים, שכן כיום מרבית הרופאים הן רופאות. למרות האמור לעיל, מקצוע הסיעוד עבר אקדמיזציה נמרצת, כאשר ממסד הסיעוד דורש שכל אחות תהיה לפחות בוגרת תואר ראשון.
השירות הציבורי יכול להיכנס לגירעון
לכאורה אין דבר צודק יותר מהתארגנות עובדים לשם המשא-ומתן עם המעביד, במטרה להשיג את העסקה הטובה ביותר עבור העובדים. דא עקא, שכאשר המעביד הוא המדינה, לעובדים יש עדיפות בלתי סבירה על המעביד, שכן המדינה יכולה לנהל את ענייניה בגירעון, בעוד שמעביד פרטי יסגור את שערי המפעל/בית החולים/מרפאה/מוסד לחוסים אם ייכנס לגירעון. יתר על כן, חוקי העבודה הכובלים ביותר הם בשירות הציבורי, ואי-אפשר לפטר עובד שארגון העובדים עומד מאחוריו ללא הסתכנות בפגיעה בשירות.
חיבור שני הגורמים לעיל מוביל למקצוע שהכניסה אליו פתוחה לכל, שמרבית המועסקים בו הם אקדמאיות מאורגנות העובדות בשירות הציבור שמתאפיין בניסיון אחר ניסיון להשיג יותר מן העוגה הציבורית, אם במו"מ כוחני ואם בשביתות. יש מי שמרוויח פוליטית משביתות כאלו: ממסד ארגון העובדים - מן הוועדים המקומיים ועד ליו"ר ההסתדרות ועד ליושבת-ראש המפלגה שאותה המליך יו"ר הסתדרות על מפלגת האם של ציבור הפועלים. זו אינה תוצאה מקרית, אלא הכרחית.
לא מאמינים? הבה נתבונן על פלאפון - לשעבר חלק מבזק, לשעבר חברה ממשלתית לשעבר משרד הדואר, כן, זה שנדרשו לו עשר שנים להתקנת קו אחד, וגם זה עם פרוטקציה. פלאפון הייתה לחברה פרטית עתירת ידע, הנותנת שירות, גורפת הון ומחלקת תשורות לבעלי המניות. והנה, החליטו העובדים להתארגן, כדי להעצים את כוח המיקוח מול ההנהלה. לא עברו חדשיים של מאמצי התארגנות והנה שוב שביתה. אלא מאי? כאן מדובר במעסיק פרטי, ושאר העובדים שלא התארגנו יודעים אל נכון כי אם החברה תצבור הפסדים בגין תביעות שכר ונטישת לקוחות - היא תיסגר. לכן, למרות השביתה, פלאפון פועלת.
עדיין לא מאמינים? הנה "ערוץ 10" - חברה פרטית המספקת שירותי תוכן תקשורתי, זכתה בזיכיון כדת וכדין, והחתימה כוכבי תקשורת בממון רב. דא עקא שהוצאותיה עלו על הכנסותיה, ועכשיו עומדת החברה בפני חידלון, אלא אם יציל אותה מאן דהוא עם עירוי של כסף גדול. שקט, דממה, איש אינו מתנדב להשקיע אגורה במיזם הבנוי על תוכן שלא רכש את אימון הצרכנים והמפרסמים. התארגנו העובדים, בחרו יו"ר ועד, ויצאו במבצע מתוקשר של "הצלת העיתונות" ושל חובתה של ממשלת ישראל לוותר על דמי הזיכיון ואף להזרים כסף לערוץ כדי שגם עובדיו יוכלו להיות נותני שירות לציבור. איש מהם לא העלה על דעתו שכדי להציל את מקום העבודה שלהם, כדאי לקצץ בהוצאותיו, דהיינו, במשכורותיהם, ולחלופין, לרכוש את הערוץ בעצמם ולהתמודד עם האתגר של תשלום משכורות כל חודש. העובדים רוצים לחזור ולהיות עובדי מדינה, כדי שיוכלו להשבית את השירות הציבורי בבטחה בלי להסתכן בפיטורין!
עדיין לא מאמינים? מדינת ישראל החליטה להשקיע במיזם של זיהוי ביומטרי. נחיצותו אינה נושא הדיון כאן. מה שמעניין הוא שעובדי משרד הפנים דורשים "תמריץ", בנוסף על משכורתם, על-מנת ליישם את השירות החדש. היעלה על הדעת לדרוש דרישה כזאת ממעסיק שאינו ציבורי?
על האחיות הטובות ישמרו מכל משמר
מסקנה: שירות ציבורי המבוסס על עבודה מאורגנת גורם בהכרח לשירות ירוד. יותר שירות ציבורי, יותר עובדים מאורגנים גורמים שירות יותר גרוע ויותר יקר לאזרח הנאנק תחת עול המיסוי למימון אותו שירות.
אין טעם למתוח ביקורת ללא פתרונות. הפתרון שניתן לאחיות - תוספת למשכורתן על פני מספר שנים - אינה אלא אספלנית על מורסה מוגלתית. בתוך מספר ימים, שבועות או חודשים, יבואו עוד מגזרים מאורגנים וידרשו השוואת תנאים. הפער בתקציב יעמיק, וכדי למלא אותו יוטלו מיסים חדשים, על כלל השירות הציבורי, וחוזר חלילה.
לכן יש להציע פתרונות אמיתיים:
- הפרטת בתי החולים, במיוחד אלה שבאזורים המאוכלסים - ירושלים, מישור החוף וחיפה. רק תחרות על כספן של הקופות תוריד מחירים ותעלה את היצע השירותים.
- ביטול כל ההסכמים הקיבוציים, והפניית העובדים אל הנהלות בתי החולים המופרטים, כלומר התארגנות העובדים כמו בכל מפעל פרטי.
- השבת מקצוע הסיעוד למקורותיו, וקליטת כוח אדם שאינו אקדמי - כגון בוגרי קורס חובשים בצה"ל, או בוגרי מכללות תת-אקדמיות לסיעוד - אל בין המועסקים. הנהלת בית החולים תקבע מהו התמהיל של כוח אדם מקצועי הדרוש לה להפעלת השירותים שבית החולים מציע.
- שינוי יסודי של מבנה התורנויות של אחיות בתי החולים. כיום המשמרות הן בנות שמונה שעות בתעריפים שונים המחייבות נסיעות והעברת מחלקה. מחצית מן הזמן מבוזבזת, ואני אומר זאת מניסיון גם כאח וגם כרופא. הפתרון הוא של שבוע עבודה בן 36 שעות, של שלוש משמרות בנות 12 שעות כל אחת. כך, אחרי כל יום תורנות יש יום מנוחה. השכר יהיה נתון למשא-ומתן בין האחות לבין המעסיק שלה, שיודע יפה מאוד לשמור על אחיות טובות פן "ייחטפו" על-ידי הקופות, בתי החולים הפרטיים ושאר מקומות התעסוקה.
כל האמור לעיל מיושם במדינות שבהן שכר האחיות המקצועיות באמת עולה בהרבה על שכרן בארץ.
מהו הסיכוי שמישהו ידון בשינוי אמיתי שיכול להניב שיפור אמיתי של השירות? אפס. וזאת כיוון שלכל מיני בעלי עניין נוח מאוד להשאיר את המצב הנוכחי כמות שהוא. האחיות נושאות את עיניהן אל הארגון שישיג להם את הנתח הגדול ביותר לכאורה, וכך הארגון שאינו אלא טפיל מיותר מצדיק את קיומו המפוקפק כמו גם מול הרופאים, הטכנאים, עובדי הנקיון, עובדי מעבדות, עובדי מנהלה וכולי.
לכן נמתין בסבלנות למערכת שתקרוס באמת, או לפוליטיקאי שרואה יותר מאשר עד לבחירות הקרובות כדי לפרק את הבניין הקורס לטובת עתיד טוב יותר.
