בית המשפט המחוזי בחיפה החליט לדון בתביעה בגין "חיים בעוולה",
למרות שבית המשפט העליון קבע ("הלכת המר") שאין מקום לדון בתביעות כאלו. השופטת
יעל וילנר קבעה (1.7.12), כי בנסיבות העניין יש לדון בתביעה משיקולים של צדק.
קטינה המשותקת ברגליה והוריה הגישו בשנת 2007 תביעה בסך 22.6 מיליון שקל נגד משרד הבריאות, שירותי בריאות כללית ומכון מור. הקטינה תובעת בגין "חיים בעוולה" ואילו ההורים תובעים בגין "הולדה בעוולה". בסוף חודש מאי קבע בית המשפט העליון, כי אין להמשיך ולהגיש תביעות בגין "חיים בעוולה", בשל הקושי המוסרי לקבוע שישנם חיים שעדיף שלא לחיותם. עם זאת קבע המשנה לנשיא דאז,
אליעזר ריבלין, כי יש להרחיב את האפשרות להגיש תביעות בגין הולדה בעוולה וכך לאפשר הענקת פיצוי במקרים המתאימים. עוד נקבע, כי ניתן יהיה להמשיך ולברר תביעות בגין חיים בעוולה במקום בו אין תביעה בגין הולדה בעוולה.
הכללית ומכון מור טענו, כי יש לדחות את התביעה הנדונה. מחד-גיסא, אין להמשיך ולברר את התביעה בעילה של חיים בעוולה, משום שקיימת גם תביעה בעילה של הולדה בעוולה. מאידך-גיסא, טענו, התביעה בעילה של הולדה בעוולה כבר התיישנה. התוצאה המתבקשת הייתה מחיקת התביעה כולה.
וילנר אמרה, כי מדובר בתוצאה קשה לפיה גם אם ייקבע שיש להטיל אחריות על מי מהנתבעים, תיוותר הקטינה ללא פיצוי. תוצאה זו, היא קובעת, אינה מתיישבת עם התכלית שעמדה ביסוד פסק דינו של בית המשפט העליון, שכאמור קבע מסלול חילופי למתן פיצויים. "אף שבוטלה עילת היילוד בגין 'חיים בעוולה', אין המשמעות שהיילוד ייוותר ללא פיצוי שיכסה את הוצאות גידולו, שכן פיצוי זה, כך נפסק שם, ייפסק להוריו על-מנת שיוכלו לגדל את היילוד במוגבלותו", אומרת וילנר. הגשמת תכלית זו, היא קובעת, מחייבת להכיר בעילת הקטינה אם תביעת ההורים תידחה.
וילנר קובעת, כי תביעת ההורים אכן התיישנה, שכן הקטינה נולדה בפברואר 1996. תביעת ההורים הוגשה בפברואר 2007 - שנה מעבר למחסום ההתיישנות בן עשר השנים. במצב זה נותרה תביעתה של הקטינה כאילו תביעת ההורים לא הוגשה כלל - ועל-פי הוראות המעבר של בית המשפט העליון ניתן לדון בה, למרות שהוגשה בעילה של חיים בעוולה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
