בית המשפט העליון לא יורה לבנימין נתניהו להדיח את יובל שטייניץ ואלי ישי, וגם לא יורה לשטייניץ וישי להתפטר. במקרה הקיצוני ביותר, הוא ידבר באופן כללי על נורמות שלטוניות וציבוריות ראויות - וגם זה בספק רב.

התקדים הרלוונטי נקבע בספטמבר 1993, כאשר בג"ץ קבע שאריה דרעי אינו יכול להמשיך לכהן כשר הפנים בעקבות הגשת כתב אישום נגדו. זה היה המצב: כתב אישום. לא דוח של מבקר המדינה, אפילו לא דוח של ועדת חקירה ממלכתית. נכון שבג"ץ יכול להרחיב את היריעה, אך קשה לראות אותו עושה זאת תחת נשיאותו של אשר גרוניס האנטי-אקטיביסט. מה עוד, שיש לעבור כאן דרך ארוכה מאוד מאישום בפלילים ל"אישום" בכשל תפקודי, וזו דרך שבלתי אפשרי לעבור בקפיצה אחת - אם בכלל.

יתרה מכך: מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, נמנע בצורה בולטת מלומר מה לדעתו צריך להיעשות בעניינם של ישי ושטייניץ. כידוע, לינדנשטראוס אינו מן הביישנים ואינו מן המהססים לומר את דעתם. אבל גם ב-506 עמודי הדוח שלו וגם בדבריו עם הגשת הדוח, הוא בפירוש שתק בנושא הזה.

ליתר דיוק: לינדנשטראוס בהחלט הביע את דעתו. "בעריכת ביקורת זו, הביא משרד מבקר המדינה בחשבון את אופי תפקידם ומעמדם של חברי הממשלה הנזכרים והיקף סמכויותיהם, תוך שימוש בעקרונות האחריות ובנורמות הסבירות והמידתיות. כלל הוא, כי ראש הממשלה ושרי הממשלה אחראים בפני הכנסת ובפני הציבור, לכל הפעולות שבתחום משרדיהם וסמכויותיהם. משרד מבקר המדינה לא מצא לנכון להביע דעה על מה שעשוי להשתמע מאחריותם כלפי הכנסת. זו במהותה שאלה פוליטית מובהקת שיש להותירה בידי הכנסת והציבור".

לאמר: הציבור ונבחריו יחליטו האם שטייניץ וישי צריכים ללכת. הציבור ונבחריו - ולא אף אחד אחר. לא המבקר וגם לא בית המשפט העליון. זוהי שאלה פוליטית מובהקת, אומר לינדנשטראוס, והוא צודק לגמרי. אפילו השופטים האקטיביסטים ביותר לא יתערבו בשאלה פוליטית מובהקת, ולו רק משום שהם יודעים מה יהיה המחיר של הריסת הגבולות בין הרשויות; ובית המשפט העליון היום אינו האקטיביסט ביותר.

אם וכאשר תוגש עתירה לבג"ץ, היא לא תידחה על הסף - ולו רק מפאת כבודן של המשפחות השכולות (בין אם יגישו אותה בעצמן ובין אם לאו). התסריט הסביר ביותר הוא, שבג"ץ יורה למדינה להשיב עוד לפני שיחליט האם להוציא צו על תנאי שיורה לנתניהו לנמק מדוע לא יפטר את שטייניץ וישי. מותר לנחש שגרוניס יקח את התיק הזה על עצמו, ואולי גם יחליט לדון בו בהרכב מורחב. אבל קרוב לוודאי, שהעתירה למעשה תידחה על הסף - אומנם לאחר תשובות ודיון - משום שבג"ץ יאמר: זה לא ענייננו.

ראיתם פעם פשקווילים, מודעות אבל או טכסטים לגיוס צדקה במגזר החרדי? ההתפתחות שלהם מעניינת וברורה: אותיות יותר גדולות, ביטויים יותר קיצוניים, קריאות יותר קורעות לב. הסיבה לכך ברורה: הארסנל הולך ונשחק, ויש להמציא כלי נשק חדשים יותר וחזקים יותר כדי למשוך את תשומת הלב.

מיכה לינדנשטראוס נפל בדיוק לאותה מלכודת. אחרי שבע שנים של התבטאויות שהלכו והקצינו, הוא הגיע לישורת האחרונה שלו בלי שום אמירה שתהיה חדשנית ותתפוס כותרות כפי שהוא אוהב. יתרה מזו: בשנה וחצי שחלפו מאז השריפה בכרמל, יצאו ממשרד המבקר עוד ועוד הדלפות שיצרו ציפייה למשהו בומבסטי. אז ללינדנשטראוס לא נותרה ברירה והוא המציא מונח חדש: "אחריות מיוחדת". כפי שכותב בצדק משה גורלי בכלכליסט, זהו ביטוי של מוביל מחאה חברתית, לא של מבקר מדינה.

וזו לא ההמצאה היחידה של לינדנשטראוס בדוח הזה. החוק מאפשר למבקר להעביר לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה חשדות לפלילים. לינדנשטראוס עשה משהו אחר: הוא הודיע שהדוח כולו עומד לעיונו של יהודה וינשטיין. אין כזאת חיה: או שמעבירים משהו נקודתי או ששותקים. וינשטיין יודע לקרוא את הדוח גם בלי שלינדנשטראוס יאמר לו שהוא יכול לעשות זאת. ההסבר היחיד הוא, שגם לינדנשטראוס יודע שאין לו שום ממצא פלילי, אבל מתוך אותה היסחפות שעליה דיברנו – הוא חייב לעשות משהו, ולכן המציא עוד מהלך שאינו קיים בחוק. מעניין מה המבקר היה אומר על זה.

מעבר לנושא הלשוני, והרבה יותר חשוב ממנו: לינדנשטראוס ביצע טעות טקטית איומה שתגרום לכך שהדוח החשוב הזה יירד לטמיון. כפי שכתבתי כאן, התמונה הקשה באמת איננה בדרג השרים אלא בדרג הביצועי – כשלים, ליקויים ומחדלים בכל פינה ומתחת לכל אבן. זה מה שבאמת צריך לתקן מן היסוד: את התרבות הארגונית והניהולית הקלוקלת שלנו. השריפה בכרמל הייתה הזדמנות מצוינת לעשות זאת, והלוואי שזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת. גודל האסון יכול וחייב היה לשמש כמנוף לחשבון נפש של כולנו.

מה עשה המבקר? הוא מצביע בפירוט רב על אותם עשרות ומאות ליקויים, אך יוצר רעש רקע אדיר בעניינם של שטייניץ וישי. התוצאה היא, שכל תשומת הלב מופנית לשאלת אחריותם של השרים ועתידם הפוליטי; והם הרי יהיו או לא יהיו כאן בעוד כמה שנים, בעוד הליקויים הבסיסיים ילוו אותנו כנראה לעולמי עד. זאת ועוד: הרצון להפיק דוח מושלם הביא לכך שהוא בא זמן רב מדי אחרי השריפה, כאשר האפקט הציבורי שלה כבר הרבה פחות משמעותי.

דוח בעל סיכויים אמיתיים לחולל שינוי היה צריך להיות קצר יותר, נקודתי יות, מיידי יותר, ממוקד יותר. אפשר היה לחלק את הטיפול בשריפה לכמה שלבים ולפרסם כמה דוחות, לפי סדר החשיבות של הנושאים. המבקר היה צריך לעשות בעצמו מה שדרש ממבוקריו: לקבוע סדרי עדיפויות ולטפל קודם כל בנושאים הקריטיים. במקום זאת, הוא עשה בדיוק את מה שעליו מתח ביקורת: המתין עד שיוכל לעשות הכל בבת אחת.

תוצאה ברורה אחת של הדוח תהיה מה שהזהירו מפניו הכלכלנים הבכירים בראשותו של פרופ' ישראל אומן: כל משרדי הממשלה ידרשו תוספות תקציב ל"צרכים מצילי חיים". אם שר האוצר אחראי בכל פעם שהוא דוחה דרישה שכזו, רק שרים מטומטמים לא ימהרו לגלגל עליו את כל האחריות. אם יקבלו את הכסף – מה טוב; ואם לא – שר האוצר יהיה אשם.

"צרכים מצילי חיים" אפשר למצוא בכל משרד ממשלתי, ולא רק באלו המובנים מאליהם. משרד התמ"ת יודיע שהוא זקוק לתוספת תקציב כדי לפקח על תנאי מגוריהם של עובדים זרים, שמא יתחשמלו למוות; משרד החקלאות יזכיר לכולם שהוא אחראי על מניעת מגיפת הפרה המשוגעת; משרד הרווחה ישלוף את התקציבים לנשים מוכות וילדים בסיכון; משרד החינוך יבקש להחזיר לידיו את הפעלת אחיות בתי הספר; משרד התרבות והספורט ידרוש לתקצב את החזרת השוטרים למגרשי הכדורגל מוכי האלימות.

האחריות הזו שיצר לינדנשטראוס בהבל פיו – כאמור: בלי שום בסיס חוקי – מסוכנת לא פחות מאשר השריפות הגדולות ביותר, וקרוב לוודאי שהרבה יותר מהן. היא מסכנת את עצם קיומה של הבקרה על תקציב המדינה, היא שומטת את הקרקע מתחת ליסודות של מינהל תקין, היא מזמינה תוהו ובוהו פוליטי, היא הופכת את דיוני התקציב למלחמת הכל בכל ממנה ניפגע כולנו. העיקר שהמבקר קיבל עוד כותרת גדולה, רגע לפני שהוא יורד מעל הבמה.