חוות דעתו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט תועדף בדרך כלל על פני התרשמותם של עדים אובייקטיביים. כך אומר (17.5.12) שופט בית המשפט למשפחה בתל אביב, נפתלי שילה.

שילה נדרש להכריע בשאלת תקפות צוואתו של רופא, שהלך לעולמו ביוני 2010 ואשר הוריש 80% מרכושו לארבעת נכדיו (מבתו שנהרגה בתאונת דרכים עם בעלה) ואת היתרה לבתו האחרת. הבת טענה, כי אביה לקה בדמנציה ולא היה כשיר לערוך את הצוואה, בעוד הנכדים טענו שהוא היה צלול לחלוטין ושאיש מהם לא השפיע עליו בעת כתיבתה.

שילה מינה את פרופ' שלמה נוי להעריך את מצבו הנפשי של הנפטר בעת כתיבת הצוואה, ועל-פי התיעוד שבדק הגיע למסקנה, כי הוא לא היה כשיר לערוך אותה. לעומת זאת העידו עורך הדין שהכין את הצוואה ושני העדים שחתמו עליה, כי המנוח היה צלול לחלוטין באותו מעמד. כך גם העיד עורך דין נוסף, אשר נפגש עם המנוח לאחר שבתו מונתה לאפוטרופוס שלו, ואשר שוחח עימו בין היתר בנוגע לרכושו.

נוי נשאל כיצד הוא מסביר את חוות דעתו לנוכח עדויותיהם של מי שאין להם כל עניין בתוצאות ההליך, והוא השיב: "תפקוד שעל פניו סביר בפעולות אלו לא שולל דמנציה ובוודאי שלא קושי להתמודד עם משימות קוגניטיביות מורכבות יותר... ציטוטים אלו אינם מבוססים על הערכה קוגניטיבית אלא על התרשמות כללית משיחה. התרשמות זו עשויה לעיתים קרובות להיות מטעה אם לא עושים הערכה קוגניטיבית".

שילה אומר, כי ההלכה לפיה יאמץ בדרך כלל בית המשפט את חוות דעתו של המומחה, חלה גם כאשר מדובר בכזו שניתנה לאחר פטירתו של נשוא חוות הדעת. "מאחר שמדובר בנושא שברפואה, יש להעדיף את חוות דעתו של מומחה על פני עדויותיהם של הדיוטות", קובע שילה. "התרשמות של אדם שאינו בעל מקצוע יכולה להיות מוטעית, במיוחד כשמדובר באדם שהייתה לו דמנציה והוא ניסה להסתיר את חולשותיו מהסובבים אותו", כפי שהוכח במקרה הנדון. לאור כל זאת ביטל שילה את הצוואה והורה לחלק את הרכוש לפי דיני הירושה.