בג"ץ מאשר את הנוהל שקבעה המדינה בנוגע למעבר פלשתינים מרצועת עזה ליהודה ושומרון, אם כי הוא קורא להחיל אותו בצורה גמישה יותר כאשר מדובר במי שאינם חשודים בפעילות טרור. את פסק הדין כתבה הנשיאה בדימוס
דורית ביניש, בהסכמת השופטות
מרים נאור ו
אסתר חיות.
בשנת 2000 צמצם צה"ל בצורה משמעותית את מתן ההיתרים למעבר מעזה ליו"ש, ובמארס 2009 גיבש נוהל מסודר לטיפול בבקשות אלו. נקבע בו, כי "על-רקע המצב הביטחוני-מדיני ברצועת עזה, החליט הדרג המדיני לצמצם את תנועת התושבים בין רצועת עזה לאזור יהודה והשומרון למינימום ההכרחי". סגן שר הביטחון קבע, כי המדיניות תצומצם לנימוקים הומניטרים חריגים ביותר, כאשר קשרי משפחה לעצמם אינם עונים לקריטריון זה. ככלל נקבע, כי מעבר יתאפשר רק אם תושב יו"ש זקוק לסיוע צמוד בשל מצבו הרפואי ואין אדם אחר המתאים לכך פרט לקרובו המתגורר בעזה; כאשר מדובר בקטין עד דיל 16 שאחד מהוריו נפטר, האחר מתגורר ביו"ש ואין אדם אחר שיטפל בו; או כאשר מדובר בקשיש מעל גיל 65 המצוי במצב סיעודי ואין אדם אחר שיכול לטפל בו.
המוקד להגנת הפרט עתר נגד נוהל זה וביקש לבטלו, כאמור בג"ץ דחה את העתירה. ביניש אומרת: "במציאות הביטחונית הקשה בה אנו חיים, ובעת שארגוני הטרור המצויים בעזה ובאיו"ש ממשיכים לפעול במרץ בניסיון לפגוע במדינת ישראל ותושביה, קיים חשש של ממש מהתרת תנועה חופשית בין האיזורים, נוכח הפוטנציאל הטמון מניצול פלטפורמה זאת לצורך קיום קשרים עם גורמי טרור באיזורים השונים - אימונים צבאיים, גיוס, העברת מידע, פקודות וכיוצא באלה. מציאות זאת חייבה להותיר בידי מדינת ישראל את שיקול הדעת בהתרת המעבר בין האיזורים".
ביניש מוסיפה: "בתחומים של מומחיות ביטחונית בית משפט זה אינו נוהג לשים עצמו בנעלי הרשויות המוסמכות לכך, עליהן מוטלת מלוא האחריות לשמירת הביטחון והסדר הציבורי - בענייננו הן בשטחי ישראל והן בשטחי איו"ש. המציאות הביטחונית הקשה בה אנו מצויים אינה חדשה עימנו, ונראה למרבה הצער כי תיאורם של המשיבים באשר לפוטנציאל הסיכון הטמון בהתרת מעבר חופשית בין עזה לאיו"ש אינו קלוט מן האוויר. במצב דברים זה, ונוכח המציאות הנוכחית, נראה כי לכל ברור, שלא ניתן לאפשר מעבר חופשי כבקשת העותרים בין שטחי עזה לאיו"ש, וכי גיבושה של מדיניות מצמצמת בהקשר זה מתיישב עם חובות המשיבים לשמירה על ביטחון ישראל והאיזור".
עם זאת אומרת ביניש, כי המדיניות הנוכחית פוגעת בצורה קשה במיוחד בפלשתינים שאינם מעורבים בטרור, ונראה שהמדינה מפעילה בצורה מצמצמת את החריגים שנקבעו בנוהל. "ייתכן שראוי ליישם את החריגים באופן שיאפשר את שמירת הקשר בין קבוצות אלה לבין בני משפחתם מקרבה ראשונה - גם אם קיימים בשטח הרצועה בני משפחה מקירבה רחוקה יותר", היא אומרת.
באותו הקשר מוסיפה ביניש: "הגם שלא מצאנו כי יש בידינו להתערב במדיניות שלא להתיר, על דרך הכלל, מעבר והשתקעות על-רקע נישואין של בני זוג המתגוררים בשני האיזורים, נראה לנו כי אין מקום לחסום באופן גורף את כלל הבקשות מסוג זה. לפיכך, במסגרת הפעלת שיקול דעתו של המתאם בהקשר זה, מן הראוי כי טרם קבלת החלטה כאמור יבחנו מכלול הנסיבות הנוגעות לבני הזוג, בכלל זה גילם של בני הזוג, מכלול היחסים המשפחתיים ומקומו של התא המשפחתי הרחב, ולכל אלה יינתן משקל הולם בקבלת החלטה סופית בסוגיה".
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
