ידיעה שנדחקה בסוף השבוע שעבר לשולי משפט קצב: אונסק"ו הודיע שהוא מבטל פרויקטים הקשורים להנחלת השואה, בעקבות הפסקת תקצובו בידי ארה"ב, קנדה ומדינות נוספות (בהן ישראל) בשל קבלת הרשות הפלשתינית לשורותיו.

אני לא זוכר מתי ראיתי כזה שימוש חצוף וציני בשואה למטרות פוליטיות. אולי לא צריך להתפלא על אונסק"ו, שהרי הוא קידם בזרועות פתוחות את הרשות שבראשה עומד מכחיש השואה מחמוד עבאס (אבו מאזן). אבל אני מצפה לתגובה ישראלית תקיפה והולמת: יציאה מיידית מן הארגון והעברת כל הכספים ששולמו לו לפרויקטים להנצחת השואה ברחבי העולם.

כפרי ניר, צלם של הארץ, ניצב אתמול (יום ה', 17.11.11) מחוץ לבית הספר מוריה בתל אביב, בו לומד בני, וצילם את הילדים היוצאים ממנו. כאשר נדרש לחדול מכך, הוא הבטיח שהתמונות יפורסמו בהתאם לחוק ופניהם של הילדים לא ייראו. אז הבטיח. בתמונה שפורסמה בעיתון רואים היטב את הפנים, בניגוד מוחלט לחוק ולכללי האתיקה.

עכשיו תארו לעצמכם איזו חגיגה החצופים מרחוב שוקן היו עושים, אילו תמונה דומה הייתה מתפרסמת בעיתון ימני או חרדי. אבל להארץ, כפי שאנחנו יודעים מזמן, יש מוסר כפול: מה שמותר לשמאל אסור לימין, יש טייקונים טובים (שמשקיעים בהארץ) ויש טייקונים רעים (כל האחרים), יש פושעים שמקומם בכלא (משה קצב) ויש פושעים שנרדפים על לא עוול בכפם (ליאוניד נבזלין).

פעמיים בתוך שלושה שבועות הוציאה פרקליטות המדינה הודעות לעיתונות, שבמקרה הטוב היו מטעות, ובמקרה הגרוע - שקריות. ניתחתי כאן את ההודעה בעקבות זיכויו של עו"ד יעקב וינרוט והראיתי כיצד היא מסלפת ביודעין את פסק הדין. השבוע יצרה הפרקליטות את הרושם הברור שהיא זכתה בניצחון גדול במשפטו של יגאל סער בפרשת רשות המיסים, בעוד שבפועל היא יצאה מנוצחת באישומים העיקריים.

כאשר יחצ"ן פרטי מטעה את התקשורת והציבור - הוא פוגע בעיקר בעצמו. אבל כאשר גוף ממשלתי עושה זאת, זוהי חוצפה שאין דוגמתה. ואם רוצים להיות דווקניים, זו גם עבירה פלילית של הפרת אמונים: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה של מירמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור... דינו מאסר שלוש שנים". אין ספק, ששקר בוטה פוגע בציבור. זוהי גם עבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה: "עובד הציבור העושה אחת מאלה, דינו מאסר שלוש שנים - תוך שימוש לרעה בסמכותו הוא עושה או מורה לעשות מעשה שרירותי הפוגע בזכותו של אחר". אין ספק, שניצול כוחה של הפרקליטות כדי ליצור רושם שאנשים הורשעו במה שלא הורשעו, מהווה ניצול שכזה. אבל מי יעמיד לדין את הפרקליטות? או מי לפחות יקרא לה לסדר?

מעריב פרסם בשבוע שעבר, ב"זמן תל אביב", תחקיר על המאכערים הפועלים ליד ההוצאה לפועל בבית המשפט בתל אביב. תחקיר מרשים, שהראה כיצד אותם אנשים מנצלים את המצוקה וחוסר ההתמצאות של מי שנזקקים להוצאה לפועל, ומוציאים מהם מאות שקלים תמורת שירותים שניתן לקבל בחינם או שכלל אינם נותנים את התמורה המובטחת. ושיא החוצפה: הדבר נעשה כאמור בגלוי, בהיכל המשפט, ותוך אוזלת יד מוחלטת של המשטרה והנהלת בתי המשפט.

האמת היא, שאת החלק האחרון אני מתקשה להבין. אם יודעים שהאנשים הללו עוברים על החוק, מוציאים להם צווי הרחקה. אם הם מפרים אותם, קוראים למשמר בתי המשפט ועוצרים אותם. אם הם חוזרים לסורם, מעמידים אותם לדין מהיר ושולחים אותם לכלא. זה הרי פשוט וברור. אז למה לכל הרוחות זה לא נעשה?

יצא לי לדפדף השבוע בזיכיון של תחנת השידור החרדית "קול ברמה", שהוקמה עבור הציבור הספרדי - במילים אחרות: עבור שס. התחנה הזו עלתה לכותרות משום שהיא מסרבת בכל תוקף להשמיע בה נשים. לא בשירה, בדיבור. עיון מהיר בזיכיון מלמד, שזו לא רק חוצפה תהומית כלפי עקרונות השוויון והצדק, אלא גם זלזול מוחלט בתנאים להם הסכימה קול ברמה, ואשר בלעדיהם לא הייתה מקבלת כלל את הזיכיון.

נתחיל בזה, שהתחנה התחייבה "להקפיד הקפדה מלאה על שמירת החוק, התקנות וכללי המועצה [של הרשות השנייה], הוראות המועצה והמנהל והוראות כל דין במתן שירותי הזיכיון". כידוע, החוק בישראל אוסר לחלוטין הפליית נשים. די בכך כדי לחייב את התחנה לאפשר לנשים לעבוד בה, להיות שדרניות ולעלות לשידור כמאזינות. אבל גם התכנים - אותם הציגה התחנה עצמה - מחייבים זאת.

אני לא מדבר על תוכניות שיכולות להיות מוגשות באותה מידה בידי גברים ונשים, או שמיועדות באותה מידה לגברים ונשים. אני מדבר על "אשת חיל - תוכנית יומית בת שעה המיועדת לנשים בכלל, ולעקרות הבית בפרט", והעוסקת בין היתר בביגוד ובבישול. (ואגב: יש שם עוד שורה מקוממת, המבטיחה שילוב של "נושאים תורניים קלים המתאימים לציבור המאזינות", שהן כידוע סתומות מכדי לקבל משהו רציני יותר).

אני מדבר על "שאלות למומחים", בנושאים כגון איטום הבית לחורף ומיזוג לקראת הקיץ. אני מדבר על "נושאי בריאות שונים"; אבל מן הסתם זה לא מיועד לאימהות. אני מדבר על "המטבח המזרחי", אשר "תיצור מכנה משותף ומאחד בין כלל המאזינים, בעיקר המאזינות, המבשלות לקראת שבת". ואני מדבר על "זוגיות ושלום בית", תוכנית שבמסגרתה "למאזינים תינתן האפשרות לעלות לשידור ולהציג שאלות שונות ולקבל עבורן פתרונות"; כנראה המחשבה היא שהבעלים כבר ישאלו הכל, ושממילא הנשים צריכות לעשות מה שהם יאמרו להן.

"מה רע שאנשים תורמים לגופים כאלה או אחרים?", תהה נשיא המדינה בתגובה על החוק המגביל תרומות של ממשלות זרות לעמותות הפועלות בתחום המדיני-ביטחוני. זו אמירה חצופה פעמיים. פעם אחת, משום ששמעון פרס נכנס בצורה בוטה ללב-ליבו של הוויכוח הפוליטי, בו אסור לו לעסוק. פעם שנייה, משום שזה אותו שמעון פרס שקיבל תרומות בלתי חוקיות של 300,000 דולר מאנשי עסקים זרים ונמלט בעור שיניו מהעמדה לדין. אז מוטב שישתוק.