השופט צבי כספי נחשב לשופט פרובוקטיבי וחסר עכבות. הוא מונה ביום 25.11.93 לכהונת שופט בית משפט שלום במחוזות תל אביב והמרכז. מאז, ובמשך 18 שנים, הוא מכהן ברציפות בתפקיד זה. ללא שינויים מיוחדים ומבלי שקודם - מה שעורר את חמתו לא מעט. מטבע הדברים, גרם לו מצב זה לפתח התנגדות ובוז כלפי "כנופיית רחביה" ששלטה בבית המשפט העליון ולא עשתה לקידומו.

ביקורת חריפה נמתחה על השופט כספי בשל סגנונו הבוטה ומחמת זאת שלא הסכים לקבל מרות מצד בכירי מערכת המשפט. כספי עורר ביקורת חריפה גם מצד רבים מעמיתיו, מכיוון שנהג לכבס בחוץ את 'הכביסה המלוכלכת', גם אם בתפוצה מוגבלת. כך לדוגמא, הוא עורר ביקורת חריפה נגדו מחמת זאת שנהג להפיץ הודעות בדואר-אלקטרוני בתפוצת כלל השופטים - הודעות שחלקן הגיעו לעיתונות - ובהן לגלג על פעולות שבוצעו על-ידי ראשי המערכת השיפוטית, על שופטים מסוימים, וכן על נציבות תלונות על שופטים והעומד בראשה, שופט בית המשפט העליון (בדימ.), אליעזר גולדברג, ועל סגנו דאז של גולדברג, השופט שמואל חמדני.

על-רקע ו/או כתגובה למעשיו שחזרו ונשנו, ונוכח סחבת במתן החלטות מצידו, הוחלט להעמידו לדין משמעתי בבית הדין לשופטים. אין זה סוד כי הצעדים שננקטו נגדו, כוונו לכך שיבין את מצבו ויתפטר. ואכן, באפריל 2011, זמן קצר לאחר מכן, הודיע כספי על החלטתו לפרוש מכהונתו.

ההחלטה הנ"ל בעניין שידלובסקי-אור ואחרים ניתנה ביום 07.11.11, בנסיבות דנן, כאשר ליבו כבד כלפי המערכת השיפוטית בכלל וכלפי גולדברג ונשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, בפרט, מבכירי האישים שכונו כחברי: 'כנופיית רחביה', הידועים כחבריהם של שופט בית המשפט העליון, תאודור אור, ורעייתו-הנתבעת - היא שידלובסקי-אור.

כבר בפתח ההחלטה כותב השופט כספי, כי טענות ההגנה שנשמעו מפי הנתבעים היו הטענות ה"רגילות" וה"מקובלות" הנשמעות תדיר מפי חייבי כספים לבנקים וערביהם. "נתתי דעתי לכך במספר פסקי דין", כותב השופט, ומציין אחד מהם שבו כתב: "... נראה לי שיש גבול לסבלנותו של בית המשפט לשמיעת טענות שניתן לסכמן כ'לא ידעתי, לא ראיתי, לא שמעתי, לא הבנתי, לא קראתי, לא הוקרא לי, לא סופר לי, לא הוברר לי, לא הוסבר לי', וזאת כאשר מדובר בטענות הנשמעות מפי אנשים מבוגרים, אשר ניהלו עסקים...".

ובהמשך מוסיף השופט (ציטוט):

"לא ניתן לקבל טענות ממין אלו מפי אותם אנשים; יש גבול לרמת הטיפשות שמוכן בית המשפט לייחס לנתבעים, בדרך כלל, ולמבקשים כאן, כאשר הם מבקשים ממנו לייחסה להם במסגרת ניסיונותיהם להתחמק ממילוי התחייבויות כתובות וחתומות על ידיהם...".

בהמשך החלטתו דוחה כספי את טענתם של שני הנתבעים הראשונים, כאילו הבנק – מיוזמתו, העמיד להם הלוואה בסך שהגיע ל-1.5 מיליון ש"ח בעוד שהם ביקשו בסך-הכל הלוואה בסכום של 200 אלף דולר – סכום שהועמד לטובתם כהלוואות חוזרות ומתחדשות עד שנת 2006. השופט דוחה את טענתה של אביגיל בהט, שהינה כאמור בעלת השכלה משפטית, כאילו דובר במקור בהלוואה דולרית, ומנמק זאת בכך שההלוואה חודשה שוב ושוב והיא לא עוררה שום שאלות בנדון.

"מחודש יולי 2005 ועד להגשת התביעה בחודש מרס 2010 היו יצחק ועו"ד בהט במגעים קבועים עם הבנק ומעולם לא עלתה הטענה בדבר השוני בין רצונם של הלווים ובין מעשי הבנק", כותב השופט בהחלטתו, ודוחה את טענתה של עו"ד בהט כאילו "הבנק לחץ עליה ועל יצחק". "אלה דברי הבל", כתב השופט, וביקר את עו"ד בהט על-כך שגם הסכם להסדר החוב לא כובד ולא קוים על-ידם.

השופט כספי מותח מפנה אצבע מאשימה כלפי עו"ד בהט על עדותה, כפי המפורט להלן:

עדות בעייתית –

בהט טענה כי היא ובעלה יצחק שהיה איש עסקים ש"גלגל" מיליוני דולרים מעולם לא בדקו את חשבונות הבנק!. "כל זאת כותבת עו"ד בהט", כותב השופט, "ללא בושה וללא מורא;

עדות כוזבת –

"וכאשר נשאלה האם היא עורכת דין מסחרית", מציין השופט, "מצאה את העוז להשיב תשובה שלילית כוזבת". כספי מתייחס למכתב [שהוצג בפניו מצד בנק לאומי, התובע,י.י.], "אשר נשלח על-ידי בהט לשר התקשורת בנושא מועמדותה לדירקטוריון בזק, היא מפרטת קורות חיים מקצועיים הכוללים ייצוג חברות רבות, שלושה בנקים, ארגוני קניות, יזמים גדולים, יישובים קהילתיים, קופת חולים וייצוג משפטי של חברה עירונית של העיר חיפה בשם שקמונה".

השופט מצטט את דבריה באותו מכתב לשר התקשורת, שבו קבעה: "... הוותק והניסיון שלי כעורכת דין מהווים תנאי כשירות להתמנות כשופטת בבית המשפט המחוזי".

השופט כספי בא-חשבון עם עו"ד בהט, וקובע חד-משמעית: "והגב' הראויה הנ"ל, מסרה תשובה כוזבת לבית המשפט וגם חתמה על הסכם להסדר החוב, שלטענתה נכפה עליה, אולם היא לא ביטלה אותו מעולם". ובהמשך: "אין המדובר בהגנת בדים, כמעט ניתן לומר, קלאסית, ודינה להידחות וכך אני קובע".

בסיום החלטתו קובע השופט כספי, לגבי בהט: "אציין עוד כי חסד אני עושה עם עו"ד בהט, וגם לי עצמי לא ברור מדוע אני עושה אותו, בכך שאיני מעביר את עדותה ומכתבה הנ"ל לחקירת משטרה בעניין מתן עדות שקר בבית המשפט" [הערה: החלטתו של השופט יכול שתועבר אל היועמ"ש ו/או המשטרה גם על-ידי אחרים, י.י.].

ביקורתו חריפה ופוגענית לא פחות הטיח השופט כספי בקבוצת הערבים. "טענותיהם של הערבים מגוחכות לא פחות", כתב, "אך מצערות הרבה יותר, בעיקר בהתחשב באישיותם של אלה ובתפקידיהם ובמעמדם במשק ובציבוריות הישראלית". ואלה הם הערבים:

• הנתבעת מס' 3, מיכאלה שידלובסקי-אור, היא שופטת בדימוס של בית המשפט המחוזי בירושלים, שמועסקת היום, או לפחות בעת שמיעת עדותה, על-ידי הנהלת בית המשפט כמטמיעה של מערכת המחשוב של בית המשפט;

• הנתבע מס' 4, עמוס גלאון, היה בעת חתימת כתב הערבות שלו סמנכ"ל אמדוקס ארה"ב, ולאחר מכן מנהל אמדוקס הודו. לבית המשפט ידיעה שיפוטית, לפיה חברת אמדוקס היא חברת היי-טק בינלאומית בעלת נפח עסקים משמעותי;

• הנתבע מס' 5, ישי ערד, מגדיר עצמו כאגרונום וכאיש שיווק של חברת מוטורולה;

• הנתבע מס' 6, צבי מליק, שנפטר בעת הגשת לעת הגשת סיכומי טענות הנתבעים, היה מנהלה של חברת שקם.

השופט מציין בהחלטתו, כי תצהירי הערבים הם זהים, שכן כולם, לרבות "שופטת מחוזית ומנהל בכיר באמדוקס, ומנהל חברת שקם...", "לא ידעו ולא הבינו, לטענתם על מה הם חותמים, בעת חתימתם על כתב הערבות".

לאור זהות הטענות, התמקדה החקירה הנגדית בעיקר בשידלובסקי-אור כמייצגת את שאר הערבים. הדבר נעשה על-דעת הצדדים, כל צד וסיבותיו הוא.

דבריה של שידלובסקי-אור מאלפים

השופט מביא מדבריה של שידלובסקי-אור, לפיהם היא הסכימה לערוב ללווים רק להלוואה של 200,000 דולר ולתקופה של שנה אחת בלבד, למרות ניסוחו האחר של כתב הערבות שהוא כתב ערבות מתמדת לכל האשראי של הלווים בבנק מכל מין וסוג.

"דבריה של שידלובסקי-אור בעניין זה מאלפים, כתוב השופט ומוסיף: "בסעיף 5 לתצהירה היא טענת, כי פקידה בשם שרי אכן הסבירה לה שמדובר בהלוואה לשנה אחת לה היא ערבה; והוסיף ושאלה שידלובסקי-אור את הפקידה שרי בדבר זכויותיה במקרה אי-פירעון ההלוואה על-ידי הנתבעים ושרי הסבירה לה את זכויותיה לפי חוק הערבות!! ובסעיף 8 לתצהירה מציינת שידלובסקי-אור כי הליך החתימה היה מהיר ביותר ואיש "לא הסביר לי דבר כזה או אחר".

ומציטוט דבריה מתוך תצהירה, עובר כספי לדיון וקביעות העלולות עתה לפגוע קשות בשידלובסקי-אור. הנה דבריו, להלן (ציטוט):

"תמהני על שידלובסקי-אור, שופטת מחוזית בדימוס, שבעת החתימה על כתב הערבות הייתה, למיטב ידיעתי, עדיין שופטת מחוזית בתפקיד, שצריכה לקבל הסברים על זכויותיה לפי חוק הערבות מפי הפקידה שרי.

לא זו אף זו אלא שלבד מההסברים שקיבלה משרי הפקידה, מתלוננת היא על-כך שבעת החתימה, אין שידלובסקי-אור מקבל הסברים על מה היא חותמת?!

האם לא הייתה מודעת למשמעות המלים "ערבות מתמדת" שבראש כתב הערבות (ניחא שלא קראה את הכתוב בכתב הערבות)?

האם לא הייתה מודעת לכך שכתב הערבות, סותר את ההסברים שקיבלה, לטענתה, משרי?

כספי: לבי לציבור המתדיינים בפני שידלובסקי-אור

ובהמשך (ציטוט):

האם במהלך חייה המקצועיים לא עסקה או אמורה הייתה לעסוק עשרות, אם לא מאות, אם לא אלפי פעמים, בהוראות החוק הנ"ל ובמשמעותם של מסמכים כתובים לעומת טענות בעל-פה הבאות לסתור אותם?

אם התשובות לכל השאלות הנ"ל הן חיוביות, הרי שליבי לציבור המתדיינים אשר נידון בפניה ולמערכת המשפט אשר בה היא כיהנה.

אלא, שבכל הכבוד, אינני מאמין לשידלובסקי-אור בכל הנוגע לסיפור המעשיות הנ"ל וגם זאת, לצערי, לא אופציה נוחה במיוחד למעמדו של שופט מחוזי לשעבר".

אפסות טיעוניה של שידלובסקי-אור

השופט כספי הודף בהמשך את טיעוניה של שידלובסקי-אור ביחס למכתבי ההתראה מהבנק, ומציג את אפסות טיעוניה וכן את אי-אמינותה, לגישתו. להלן דבריו (ציטוט):

באותה מידה של אמון ניתן להתייחס גם להסבריה בכל הנוגע למכתבי ההתראה שקיבלה.

בחודש דצמבר 2006 קיבלה שידלובסקי-אור שני מכתבים מהבנק. במכתב הראשון מודיע לה הבנק על אי-עמידת הלווים בחובותיהם לבנק, וכאמור עברה למעלה משנה מאז חתמה על כתב הערבות והמדובר במכתב המתייחס לכלל החובות של הלווים; שידלובסקי-אור נדרשה לשלם לבנק את סכום ערבותה.

המכתב השני, שיצא מיד לאחר הראשון, התלה את הדרישה הואיל והלווים פרעו חלק מהחוב, תוך הדגשה שאין בכך ויתור כלשהו על זכויות הבנק.

בגלל "סמיכות הפניות" ובגלל ביטול הדרישה, סברה שידלובסקי-אור כי "... אין בעניין ולא כלום".

מה עניין סמיכות הפניות, לכן שאין בעניין ולא כלום, לשידלובסקי-אור הפתרונות.הרי המכתב הראשון מציין את זכויות הבנק כלפיה לפי הערבות, שלטענתה פקעה מזמן, והמכתב השני שומר על אותם זכויות, תוך אמירה שבשלב זה אינן ממומשות. כך קראה והבינה שופטת מחזית את המכתבים?

אכן, שידלובסקי-אור מזכירה גם טיפולים רפואיים שעברה באותה עת כסיבה לכך שלא פעלה ולא הקימה מחאה על-כך שהיא נחשבת כערבה לבנק בגין ערבות שלגישתה פקעה זה לא מכבר".

השופט כספי מבקר בחריפות גם את טיעוניהם של יתר הערבים, למעט צבי מליק ז"ל [שכן הבין, ופנה לבנק, י.י.] כאילו לא הבינו את מכתבי הבנק.

כותב השופט (ציטוט):

"גם גלאון, מנהל בכיר באמדוקס וישי האגרונום הבינו שאין בהם כלום... להבדיל מצבי מליק ז"ל, גלאון, מנהל אמדוקס בהודו, אינו מבין, לטענתו, את המושג "כתב ערבות מתמדת"." ומציין השופט תוך הטלת דופי בגרסתו של גלאון: "אילו סברתי שגלאון אמר את האמת, הרי שלדעתי ראוי היה לפטרו מידית מתפקידו הבכיר. למעשה, אם סבור אני שהוא לא אמר את האמת, גם אז שאלה היא אם ראוי הוא למלא תפקיד כזה".

ובהמשך, בהתייחסו לכלל הערבים כתב השופט (ציטוט):

"הנה כי-כן; על היות ערבויותיהם להלוואה אחת בלבד, למרות חתימותיהם על כתבי ערבות אחרים, למדו הערבים משרי הפקידה, מיצחק שאינו עוד בחיים וגם משידלובסקי-אור, שלמדה על-כך כמובן משרי הפקידה ומיצחק שאינו בחיים".

למרות האמור לעיל, קובע השופט כי נוכח ההלכה הפסוקה, יש ליתן ללווים רשות להתגונן בטענה בדבר פקיעת ערבותם בהיותה נתונה להלוואה אחת בלבד, בכום של 200,000 דולר או שווה ערך, לשנה אחת, "מתוך קיומה של אפשרות שיימצא השופט אשר יהיה מוכן להאמין לגיבוב הדברים המופרך שהושמע בפני, או שיהיה בעל יראת כבוד מספקת כלפי הנפשות הפועלות או מי מהן על-מנת לקבל את גירסתן". השופט חייב את הלווים, קרי: העזבון ועו"ד בהט, בתשלום הוצאות לטובת המדינה בסך 15 אלף ש"ח, ובתשלום הוצאות הבנק בסכום של 3,000 ש"ח.

באשר לבקשת הערבים לקבלת רשות להתגונן קובע השופט כספי, כי בקשתם ניתנת בכפוף להפקדת מלוא סכום התביעה בקופת בית המשפט ובתוספת 50 אלף ש"ח לכיסוי הוצאות הבקשה בסכום של 3,000 ש"ח, פלוס הוצאות לאוצר המדינה בהליך זה בסכום של 15 אלף ש"ח אם תתקבל התביעה בסופו של דבר.