"תתפרע", ציווה עליי העורך כשביקש שארכיב פנטזיות ספורטיביות בלתי סבירות שאני מאחל לנו בשנה הקרובה. המוח ישר התחיל להשתולל. האם עוד יש סיכוי שהנבחרת תעפיל ליורו? הבדיקה לקחה בדיוק שלוש שניות והתשובה היא לא. האם הוועד האולימפי הבינלאומי ירשה לנו לשלוח גם את צוברי וגם את משיח ללונדון? ובכן – לא. אבל אל דאגה, יש לנו מספיק אירועי ספורט שבהם אפשר לבלוט בשנה הקרובה.
אם אני רוצה באמת להתפרע, אני לא צריך להתפלל כדי ששלוש ישראליות ישתתפו בפיינל פורים השונים בכדורסל האירופי, לחלום על חצי גמר בגביע דייויס, על ישראלי ב-NBA, על פתיחה מושלמת לקמפיין מוקדמות 2014. למרבה הפלא, הדברים האלה או דומים להם כבר קרו לנו בעבר. אנחנו מתחרים כבר מספיק זמן במספיק ענפי ספורט כדי שנגיע להצלחות הספורטיביות שהשגנו, אפילו שזה שקרה אולי רק בזכות הסטייה הסטטיסטית.
אם אני באמת רוצה להתפרע אני צריך לדמיין את פירוק המרכזים והאגודות, את מעבר החינוך הספורטיבי לבתי הספר בלבד, את עקירת התחרותיות בשלבים האלה, את הקניית היסודות והחינוך, את ההשקעה בילדים מכל שכבות האוכלוסיה, את השימוש בספורט ככלי מחנך ומעצב בחברה, את הנחלת הערך "מאמן" ושילובו עם זה של "מורה", את שילובן של נשים בספורט, את רה-הארגון של ליגת העל בכדורסל, את חלוקת הכספים של הטוטו לפי הישגים – וכך גם את חלוקת הכתבות במדורי ואתרי הספורט. הו, כמה דמיונות מופרעים וחסרי סיכוי.
אז אדון עורך, אני מתנצל. אין לי כוח להתפרע. זה עצוב מדי. במקום זה, אני מאחל לנו שנה נוספת של פלסטרים על הפצעים. אבל אם כבר פלסטרים, שיהיו כאלה מגניבים שאף אחד לא ירצה להוריד אותם. ולא רק כי מפחיד לראות מה קורה מתחת.
5. אמיר ויינטרוב הופך להיות חיית דייויס
הישראלי האחרון שהתאים לתיאור הזה באמת היה נועם אוקון. המספרים תומכים בזה – את הקריירה המקצוענית שלו הוא סיים עם מאזן שלילי של 58-36. בדייויס? 14-16. אבל מעבר לכך, התחושה היא שאוקון תמיד הביא איתו לנבחרת הדייויס רוח ואמונה – ולעתים די קרובות גם תוצאות. בלי קשר לדירוג העולמי שלו באותו זמן נתון, אוקון היה טורף יריבים ברגע שההמנון היה מושמע והוא היה עולה על המדים הכחולבן. דודי סלע לא מתאים להגדרה "חיית דייויס" כי הוא רוב הזמן מדורג גבוה מדי. והאחרים שמילאו את החלל בזמן הזה פשוט לא היו חייתיים מספיק. להראל לוי למשל יש פנים של נשמה טובה וה"קאם-און" שלו נועד בעיקר כדי להזכיר לו שהוא ער.
אבל ויינטרוב? או-הו, איזה פוטנציאל חייתיות! היא ממש יוצאת מתוכו, הפראות הזו! נבחרת פולין לא ידעה מאיפה הוא בא לה וממרומי המקום ה-30 בעולם וה-1.96 מטר שלו גם מילוש ראוניץ' נפל שדוד. אפילו בהפסד לפוספיסיל (חיית דייויס קנדית, ללא ספק) הוא לא נראה היה כמו שהתוצאה החלקה מרמזת. אחרי המשחקים האולימפיים יוני ארליך אמור לפרוש, ואנחנו עוצמים עיניים ומדמיינים כבר עכשיו: ויינטרוב אחראי בכל מפגש ל-2 נקודות, כולל אחת בזוגות, ולכמויות עצומות של אנרגיות, שאגות, קריאות ו-ווינרים – כל הדרך חזרה אל צמרת הבית העולמי. ואת הדירוג העולמי שידחפו אתם יודעים לאיפה!
4. עונת ה-NBA מבוטלת
אההה... מה הקשר? אז הנה הקשר – קובי ברייאנט, קווין דוראנט, לברון ג'יימס (לא, בלי לברון. הוא יהיה עסוק בלצלם פרסומת או בלהחביא וידאו שרואים בו ילד מטביע עליו), דוויין ווייד, אמארה סטודמאייר, דריק רוז, דירק נוביצקי, בלייק גריפין, כריס פול, טוני פארקר ועוד ועוד ועד. קחו את כולם, תכניסו לקופסא, תנערו, ותשפכו על פני אירופה. איזו שנה זו יכול להיות! האם עוד עונת NBA ארוכה מדי, עם יותר מדי משחקים מול אולמות חצי ריקים, באמת עדיפה על עונה אירופאית שכולנו נזכור לנצח? אתם יכולים לצוות את הכוכבים בדמיונכם, להרכיב נבחרת חלומות איטלקית מחוזקת בקובי ברייאנט, לחבר קבוצת מפלצות בצרפת בתוספת השיער של יואקים נואה, להעמיס על ברצלונה גם את הגאסולים, וגם את ההוא שתפס אריה בפה לפני שהטביע לסל.
המשחקים יעברו לאצטדיון רמת גן, שיתמלא באנשים שזו תהיה ההזדמנות היחידה בחיים שלהם לחזות בכוכבים האלה. ומעל הכל, נזכה לראות את סטודמאייר מסיים מתפרצת בדאנק, ואז כורע ברך, מוציא כיפה מהגרב, מניח על הראש, ומקנח בתנועת "שמע ישראל" אה-לה ערן זהבי. יורוליג – איטס פאנטאסטיק!
3. הישראליות מצליחות באירופה
להפועל תל אביב היו כבר כמה וכמה עונות נפלאות באירופה. גם מכבי חיפה אספה לא מעט מזכרות בלתי נשכחות. ואמנם לעומתן הישגי מכבי תל אביב בזירה הזו נמצאים קצת בצל, אבל עונת צ'מפיונס, בה הוציאו 4 נקודות מבית שהכיל 10 אליפויות אירופה, גם חיפה והפועל היו שמחות לצרף לרזומה. ועדיין – עונות הקסם הללו (כי זה מה שזה – קסם) אף פעם לא קרו במקביל. רבע הגמר של חיפה במחזיקות – 98/99. רבע הגמר של הפועל באופ"א – 2001/2. יעקובו מחורר רשתות בקפריסין – 2002/3. מכבי מול איאקס, יובה ובאיירן – 2004/5. חיפה בשמינית גמר אופ"א – 06/7 (הפועל נפלה שלב קודם). חיפה שוב באלופות 09/10 (הפועל שוב עפה מיד אחרי שלב הבתים בליגה האירופית). הפועל חוגגת צ'מפיונס ב-10/11, אז חיפה לא עוברת את דינמו מינסק. זהו, די – הבנו את הפרנציפ.
לא מתרגשים מזה יותר. כדי באמת להעיר אותנו בעוד כמה חודשים, שלוש הישראליות צריכות לא רק לעבור את שלב הבתים, אלא גם לסחוב אחת את השנייה לאורך החורף ומצידי שאחת תעוף בשמינית ואחת ברבע – העיקר שהן יצליחו לדחוף את השלישית לחצי גמר ראשון. פחות מזה וזו סתם תהיה עוד עונה למזכרת. ושלא יתפלאו אח"כ אם העוזרת תזרוק אותה בניקיונות לקראת פסח.
2. 4 מדליות אולימפיות
אוקיי. סיפור קצת דומה. כבר חווינו משחקים אולימפיים עם 2 מדליות. ואנחנו בהחלט מוכנים לדבר הגדול הבא. וכבר ראינו מדליה נשית... רק שזה קרה לפני כמעט 20 שנה. עכשיו הוועד האולימפי מרשה לעצמו גם לדבר על מדליה נשית נוספת (בהתעמלות, בטייקוואנדו – לנו זה לא משנה), גם לפנטז על מדליה בענף בו עדיין לא זכינו, וגם להצהיר ש-3 מדליות זו שאיפה ריאלית. אז למה שאנחנו נסתפק בפחות? תנו לנו 4 מדליות – וככה זה הולך: 1 מהשייט או מהגלישה (משיח/צוברי, סלע וקליגר, קורזיץ), 1 מהג'ודו (מי שיתפוס יום), 1 מהתעמלות (שטילוב או ריבקין) ואחת מ... טוב – אני לא אגיד אתלטיקה. אני עדיין לא על סמים. אבל מה עם שחייה? כל מה שצריך זה שגל נבו יסתכל טוב טוב על התאריך של הלוף ואנחנו בסדר. עוד מישהו מתרגש או שזה רק אני?
1. ישראל ופלשתין מקיימות משחק ידידות
כשאני מסתכל על בוקס-סקור של משחק כדורסל, פוטבול, הוקי קרח או בייסבול – אני מבין מה אני רואה. אפילו כשאני מסתכל על הסיכום הסטטיסטי הדל של משחק כדורגל אני יכול להסיק ממנו את מה שהתרחש במגרש. כנ"ל מלוחות תוצאות של שייט או גולף. זה לקח זמן, אבל קלטתי את זה, תפסתי את העניין. לצערי, אין בוקס-סקור לסיכום כנסים של האו"ם, ככה שאני לא יודע מי ניצח בסיבוב האחרון – ביבי או אבו מאזן. אני רק יודע שהדברים שקרו שם לא באמת מקרבים אותנו לשלום עולמי, אפילו לא לדו קיום.
אבל אם כבר פנטזיות – אז זו המשאלה האולטימטיבית. משחק כדורגל בין ישראל לפלשתין, עם יציעים מעורבים ובלי גדרות, עם מאבטחים שעסוקים בפיצוח גרעינים, עם סיקור תקשורתי עולמי (חיובי, ברור שחיובי) ועם החלפת חולצות בסיום. אה, וכמה כמה נגמר? בבקשה – תתפרעו.