בעוד ועדת טרכטנברג תופסת את הכותרות ותשומת הלב, מסיימת ועדה לא פחות חשובה את עבודתה: ועדת שני-גבאי לבחינת הריכוזיות במשק. ממה שמתפרסם על המלצותיה, דומה שהיא מפספסת את הנקודות העיקריות ואף עלולה לגרום יותר נזק מאשר תועלת.
על-פי אותם פרסומים, הוועדה תמליץ למנוע אחזקה משמעותית בתאגיד פיננסי מצד מי שמחזיק בתאגידים ריאליים; בוחנת אפשרויות להגביל את המינוף של הטייקונים; ותחייב להתאים את מספר הדירקטורים בחברות משורשרות לשיעור האחזקה. כל אלו הם צעדים משמעותיים מאוד, אשר אם יאומצו - ישנו את פני המשק הישראלי. אך האם בהכרח יהיה זה שינוי לטובה?
נתחיל עם זה שיש בעיה אמיתית של ריכוזיות בישראל. שני בנקים שולטים ב-60% מהשוק, לשתי רשתות שיווק יש נתח דומה, בשוק הסלולר יש שלוש חברות, שלוש יצרניות מזון מחזיקות בשני שלישים של השוק. יתרה מכך: העובדה שהעסקים הגדולים מצויים בידי מספר מצומצם יחסית של בעלי שליטה, יוצרת סכנה של סבסוד צולב בין החברות השונות וניצול לרעה של הכוח המצטבר.
אלא שיש להכיר בכך, שריכוזיות היא כמעט בלתי נמנעת בשוק כה קטן. בישראל יש 7.5 מיליון תושבים, אך לא כולם צרכנים של אותן חברות. לחרדים יש דרישות משלהם, לערבים יש צרכים משלהם, אפילו העולים מבריה"מ-לשעבר עדיין לא משולבים בצורה מלאה בצרכנות הישראלית. יתרה מזו: מדינות אחרות בגודל דומה יכולות לסחור עם שכנותיהן, וחלקן אף חברות בגושים כלכליים שמעודדים סחר הדדי; לישראל, כידוע, אין למעשה שום סחר עם שכנותיה וחברותה בגושים כלכליים היא חלקית בלבד. ואילו מתחרים זרים לא ימהרו להיכנס למדינה הסובלת מסיכון גיאו-פוליטי ומחוסר יציבות שלטונית.
נלך עוד צעד קדימה. נניח שהמלצות שני-גבאי ייושמו והטייקונים יחויבו למכור חלק מנכסיהם. מי יקנה אותם? נקח לדוגמה את כלל ביטוח של
נוחי דנקנר. אם חברת ביטוח אחרת תבקש לקנות אותה - תיווצר בעיה של הגבלים עסקיים. לבנקים אסור להחזיק בחברות ביטוח, לתאגידים ריאליים אחרים זה יהיה אסור בדיוק כמו לאי.די.בי, ומשקיעים מחו"ל לא בדיוק עומדים בתור.
עוד צעד. נניח שיימצא הקונה. הרי כבר היינו בסרט הזה: כאשר חויבו הבנקים למכור את קופות הגמל, הרוכשים שילמו סכומי עתק - ואז רצו כמובן להחזיר את השקעתם מהר ככל האפשר. התוצאה הייתה העלאה ניכרת בדמי הניהול, כך שהציבור למעשה שילם את המחיר. אין שום סיבה שזה לא יקרה אם וכאשר יחויבו הטייקונים למכור אחזקות, במיוחד כאלו שבהן ניתן "לחלוב" את הציבור בקלות יחסית. ניתן אולי לאסור זאת כחלק מתנאי המכירה, אבל לא בטוח שאז יהיו קונים או שהמחיר יהיה נאות. חוץ מזה, מה יעשו הטייקונים עם הכסף שיקבלו? להשקיע בישראל לא יוכלו בשל המגבלות, ואם ישקיעו בחו"ל - תקום צעקה על "סיכון כספי הפנסיה שלנו בנדל"ן ברומניה".
הנקודה העיקרית היא, שוועדת שני-גבאי אינה מתמודדת עם הריכוזיות האמיתית: זו שבידי הממשלה. למעלה מ-90% מקרקעות המדינה מוחזקות בידי מינהל מקרקעי ישראל, חברת החשמל ומקורות הן מונופולים רבי-עוצמה בתשתיות החיוניות, הנמלים הם מונופולים בדרכי הגישה הימיות בהן עוברים 95% מהסחורות, רשות שדות התעופה היא מונופול המחזיק בשער הכניסה האווירי היחיד לישראל. בכל הגופים הללו יש בזבוזים וחוסר יעילות, עובדים מיותרים ומשכורות עתק, וחלקם עומדים על סף פשיטת רגל כאשר המדינה - כלומר אנחנו - נאלצת להציל אותם שוב ושוב.
אז מה אפשר וצריך לעשות? במישור של המגזר הפרטי: לעודד כניסת מתחרים זרים. לבטל חסמים ביורוקרטיים שמרתיעים רשתות שיווק בינלאומיות, לאפשר העברת רווחים לחו"ל, לא להעלות את מס החברות, אולי אפילו להרחיב את חוק עידוד השקעות הון גם למגזר השירותים. זו תהיה התחרות האמיתית: של טסקו מול מגה ושופרסל, של וודאפון מול מפעילות הסלולר, של סיטיבנק מול הפועלים ולאומי. לא כולם יבואו, אך חלקם כן, ודי יהיה ב"איום" התחרות כדי לחייב את המונופולים או הדואופולים להוריד מחירים ולשפר את השירות.
גם לציבור יש חלק חשוב. ממש בימים אלו אנו רואים, כיצד חרם צרכנים יכול לאלץ חברות ענק להוזיל את מוצריהן. אין סיבה לעצור בקוטג'. מוצרים ושירותים רבים עולים כאן הרבה יותר מדי, ואם הציבור יצביע ברגליים - לטייקונים לא תהיה ברירה אלא לציית בקופות.
המישור של המגזר הממשלתי הוא החשוב ביותר. יש להכיר בכך, שבשל קוטנו של המשק הישראלי יש מונופולים טבעיים - בעיקר בתשתיות. אך אין זה אומר שאי-אפשר להגביר את כניסתם של יצרני חשמל פרטיים, להפריט את הנמלים כך שבאמת יתחרו זה בזה, לאפשר לעוד חברות לחפש מים ולספק אותם, למכור קרקעות במחיר שפוי. שינוי אמיתי יתחולל רק כאשר הממשלה תפסיק להתנהג כמו בעלים מפוחד ותתחיל להתנהג כמו ריבון אמיתי. כאשר העובדים יפסיקו לשלוט בחברות הממשלתיות ולטרפד כל מהלך לטובת הכלל. כאשר ההסתדרות לא תעניק גיבוי לעובדים שמנים ומיותרים, אלא תעדיף את האינטרס של הציבור כולו. עם זה ועדת שני-גבאי לא מתמודדת, ולכן הפתרונות שלה יהיו לכל היותר נקודתיים, חלקיים וזמניים.
