אוי, כנרת שלי

הרץ, דתייה בעצמה, מחלקת את בני הנוער בחוף לבנון באופן גס לשלוש קבוצות מרכזיות. בראשונה נמצאים אלה שבאים "קצת להתפרק". קבוצה שנייה היא של בני נוער שלנים בחוף כתחנת מעבר לפני טיול ברמת הגולן. "החבר'ה בשתי הקבוצות האלה לא יתנסו בחומרים ממכרים או בהתנהגות מינית שאינה תואמת את החינוך שקיבלו", אומרת הרץ. הקבוצה השלישית היא זו שצריכה לעורר דאגה. "אלה השוליים הרחבים מאוד של הציונות הדתית, ובשביל השוליים האלה אנחנו כאן", אומרת הרץ, שמגיעה לחופי הכנרת מדי קיץ זה כמה שנים.

אנחנו מסיירות יחד על החוף. החשכה כבר ירדה מזמן, והאווירה קלילה ומשוחררת. במרכז המעגל של החבר'ה שאותם מגדירה הרץ כנורמטיבים - צעירים נחמדים שיושבים עם גיטרה ושרים - יש ארגז הפוך ועליו נרגילה וכמה בקבוקי שתייה מפלסטיק, שבהמשך מתברר כי הם מכילים משקאות אלכוהוליים. חוק האלכוהול החדש, שאוסר שתייה או החזקה של משקה משכר במקום ציבורי בין השעות 23:00 בלילה ל-07:00 בבוקר, העניק לשוטרים ולפקחים הנתקלים בעבירה סמכות לשפוך את המשקה או להחרים אותו. כדי לחמוק מהעונש הזה, טורחים הצעירים כאן להעביר את האלכוהול לבקבוקי פלסטיק תמימים למראה. לא תמיד הם מספיקים לעשות זאת בעוד מועד: שני בני נוער מספרים להרץ כי שוטר שסייר על החוף שפך להם הערב אלכוהול בשווי 600 שקלים.

סמוך לקו המים יושבת עוד קבוצה של בני נוער, והרץ מצליחה להבחין שחלקם שיכורים. "אחד התפקידים שלנו הוא לדאוג שלא ייכנסו למים במצב כזה", היא מסבירה לי. "צריך לראות שיש בסביבתם חברים שמסוגלים לשמור עליהם, ואם לא, לקחת אותם תחת אחריותנו עד שנדע שיש מי ששומר עליהם". בכמה וכמה מקרים, היא מספרת, פונו מהחוף היישר לבית החולים ילדים ששתו עד אובדן הכרה. "לפעמים הם מגיעים למצבים פיזיים קשים מאוד, ויש לנו חשש שהם ערבבו סמים ואלכוהול".

רק חשש?

"נכון. אין לנו מנדט לאמת את החשש הזה, ולא בשביל זה אנחנו כאן".

הרץ עוצרת ליד הקבוצה, מוודאת שהפיכחים שביניהם נוטלים אחריות על חבריהם שהשתכרו - שלא ילכו לאיבוד, שלא יישארו לבד, ושלא יעשו טעות גורלית וייכנסו למים. רק לאחר שהיא מרגישה שהמסר נקלט, היא נפרדת מהם לשלום.

אנחנו ממשיכות לאורך החוף, חולפות על פני זוגות-זוגות של בנים ובנות שיושבים ומתגפפים. ליד זוג שמתחבק ומתנשק אני מרימה אל הרץ מבט שואל. "כן, הם מהמגזר", היא עונה.

אחד מבני הנוער שעמם אנחנו משוחחות, מספר שההורים שלו התגרשו לפני כמה שנים, ומאז שניהם נישאו בשנית. "כאילו, איזה כיף לי שיש לי שני בתים? לא ככה? אבל בעצם אף אחד לא ממש רוצה אותי באף אחד מהם. אני לא שייך לשום מקום". נער אחר מספר שכל השכבה שלו ביישוב יצאה לטיול נוער, והוא פה על החוף. "מה זה משנה? אף אחד ממילא לא חיפש אותי, ואף אחד לא שאל למה אני לא בא איתם. אולי יותר קל להם בלעדיי".

"ילדים שמרגישים ניכור ואין להם עם מי לדבר, מוצאים כאן תחושת שייכות", אומרת אחר כך הרץ. "ילד כזה לא ידבר בבית הספר עם אף דמות - לא עם היועץ, לא עם המחנך ובוודאי שלא עם ראש הישיבה. והסיפור הזה, שאין עם מי לדבר, חוזר שוב ושוב אצל הילדים שאנחנו פוגשים על החוף. ילד שנתפס כחריג בחברה, מעניינים אותו דברים קצת אחרים מאלה שמעניינים את שאר החבר'ה ביישוב. הוא רוצה להכיר ילדים שהם קצת אחרים, כי גם הוא קצת אחר. הנה, תסתכלי למשל על זה שלא יצא לטיול: יש לו שיער טיפה ארוך, וכשהוא עם כיפה היא קצת יותר קטנה. הוא קצת פחות מכולם מבחינה דתית ומבחינה חברתית, והוא קצת פחות מכולם גם בלימודים. אז הוא שותה אלכוהול ולפעמים נוגע בסמים. אף אחד ביישוב לא יודע איפה הוא ומה הוא עושה, וההורים שלו אפילו קצת חוששים לדעת ולכן הם עוצמים עין. כל מי שינסה להיזכר מה קורה בחברת בני הנוער ביישוב שלו או בשכונה, יגלה שתמיד יש איזה ילד שלא מוצא את מקומו ונפלט החוצה. הרבה פעמים זה יהיה ילד ממשפחה מצוינת, שמסיבות שונות בחר לעבור תהליך התרחקות".

הנה הסיבה להתרחקות של א', מקהילה דתית באחת מערי המרכז, שנמצא על החוף כבר זמן ארוך: הוא רב עם ההורים, לא חזר הביתה, וכשהתקשר הם ניתקו עד שהוא הפסיק לנסות. הסיבות למריבה שממנה התחיל הכול, היו קשורות לבית הספר. "בישיבה שהם הכריחו אותי ללמוד בה יש יותר מדי לימודי קודש", הוא אומר. "אז החלטתי שאני לא חוזר, וההורים שלי החליטו שאין להם מה לדבר איתי עד שאשנה את דעתי".

תשנה את דעתך?

"אין סיכוי. לא מתאים לי כל לימודי הקודש האלה, וההורים שלי לא מבינים את זה. הם רוצים שאצא דוס כמו אחי הגדול, ולא מסתדר להם שאני לא כזה".

"יש הרבה ילדים שמתוסכלים ממערכת החינוך, מהמערכת החברתית ומהמערכת המשפחתית", אומרת הרץ כשאנחנו מתרחקות. "אלה ילדים שאין להם כלים להתמודד עם החיים. כשאתה חריג, אתה מרגיש שזה לא לגיטימי לדבר על מה שהופך אותך לחריג. ואז אתה מגיע לחוף, ומגלה שיש עוד הרבה כמוך, שפשוט פורקים עול. אומרים לי: 'נורא כיף כאן. יש כאן אווירה פתוחה ומשוחררת. אף אחד לא בוחן אותך, אף אחד לא שופט אותך. אפילו יש פה אנשים בוגרים שמקשיבים'".

בשעת לילה מאוחרת אני פוגשת על החוף שתי נערות שזה עתה סיימו י"ב באחת האולפנות המובילות. מאיה תתחיל בימים הקרובים שירות לאומי, מיכל לא מצאה מקום לשירות שהתאים לה ולכן היא עומדת להתגייס לצבא. בחוף הן נמצאות כבר שבוע. "אף אחד לא מחנך את הילדים שלו לשתות", אומרת מאיה. "זה פשוט קורה פה כנורמה, ולא רק פה. דיברו איתנו באולפנה על אלכוהול וכדומה, אבל בעצם מתכחשים לזה שיש בנות ששותות".

ואם יראו בת ששותה, יעיפו אותה?

"אולי לא יעיפו, אבל אוטומטית תהפכי לסוג ב'".

"יעשו שיחה איתך ושיחה עם ההורים שלך", אומרת מיכל, ומוסיפה: "כל הזמן מנסים לצייר אותנו כאילו הכול ורוד ויפה, וכאילו אנחנו טובים יותר מאחרים. אבל כשלנוער יש יותר דברים שאסורים, הוא יותר רוצה לפרוץ את הגבולות שהציבו לו ולעבור על איסורים. אז במקום להתעסק עם כל הבעיות, המחנכים מתעסקים רק במה שקל להם ובמה שיש להם יותר זמן להתעסק איתו. הם בטח לא ירצו כתבה על חבר'ה שעישנו ושתו. זה הרי יהרוס לחינוך הדתי את השם".

לשיחה מצטרפים נעם וגדעון. שניהם תלמידי ישיבה תיכונית המתגוררים ביישוב דתי, אך אם לא היו מנדבים בעצמם את הפרטים הללו, קשה היה לנחש את הרקע שלהם.

אתם מזהים סביבכם מי דתי ומי לא?

"כן, בטח", אומר נעם. "לחבר'ה דתיים יש לוק כזה".

לוק כזה?

"כן. אפשר לראות לפי זה שהבנות לובשות חולצה גדולה מעל, אבל בעיקר לפי ההתנהגות. אי-אפשר להסביר את זה כל כך. אתה רואה על הדתיים שהם דתיים".

יש ביניהם כאלה שפורקים כל עול?

"לא הייתי אומר כל עול", הוא נזהר, "אבל כן פורקים. כל אחד פורק".

גב, שמעבירה הדרכות להורי מתבגרים, מכירה את הדילמה שבפניה עומדים רבים מהם בכל קיץ מחדש: האם להתיר לילד לנסוע לחוף שחושף אותו לסכנות ולפיתויים, או לנסות למנוע זאת במחיר של לעימותים קשים. "צריך להבין שבני נוער זקוקים לאטרקציות, אבל מצד שני, הם לא צריכים להסתכן ולעשות שטויות. מי שיכול לארגן לילדיו טיול מוסדר, או לשלוח את הילדים לאכסניות נוער או לחופים מסודרים עם מקלחות ושירותים וסיורים, זו האפשרות הטובה ביותר. פעמים רבות תגרה בין שיכורים הופכת במהירות לאלימות קשה, ובחוף מוסדר יש פחות סיכונים כאלו. ישנים כמו שצריך, אוכלים כמו שצריך והכול רגוע יותר. אם ילדים מסכימים להשתתף בחוויות ללא סיכון, ההורים צריכים להירתם לכך".

ומה אפשר לעשות כשהילד לא מוותר על אלמנט הסיכון?

"במצב כזה, הטעות הגדולה ביותר היא לריב איתו ממש לפני שהוא יוצא. הכעסים שהילד לוקח איתו והרצון לעשות דווקא, שמים אותו במקום הרבה יותר גרוע והוא מועד יותר לעשות שטויות. גם אם אתה כהורה לא מרוצה, זה הזמן לנשום עמוק ולהסביר לילד שאתה לא כועס ולא מכעיס אותו. תן לו גם כסף לאוכל ולאוטובוס או למונית, כי כשאין כסף אז הכול פרוץ והכול מותר. כמה שילד יותר רגוע, כך הוא יסתכן פחות, כי הוא יודע שאבא ואימא דואגים ולא רק כועסים עליו ומאוכזבים מדרכו.

"הרבה פעמים, דווקא במצבי חירום הילד לא יתקשר להורים, כי ברור לו שהם יתחילו לצעוק 'אמרנו לך! למה נכנסת לזה?'. במקום לתת מענה ענייני לזעזוע שהילד נמצא בו, ההורים כל כך מבוהלים ומזועזעים בעצמם שהם מגיבים באימפולסיביות. הילד דווקא צריך הרגעה, ולא תוספת לחצים. לכן כדאי לסכם איתו מראש שבמקרה של בעיה הוא פונה למבוגר משמעותי מסוים, לאו-דווקא להורים, מישהו שיוכל להגיב בצורה פחות אימפולסיבית. יחד עם זאת אפשר לסכם עם המבוגר שאחרי השיחה הוא יתקשר להורים ויעדכן אותם. צריך לזכור שאם הילדים לא ידברו עם אף מבוגר, שטות של רגע יכולה להסתבך, לקבל ממדים הרבה יותר גדולים, וליצור נזקים לטווח ארוך".

למרות תחושתם של בני הנוער כאילו הממסד מעדיף לעצום עיניים ולהתכחש לבעיה, נראה שראשי המינהל לחינוך דתי דווקא מנסים להתמודד עם התופעה ולהוביל שינוי. על החוף אני פוגשת את דסי בארי, המפקחת הארצית על בתי הספר העל-יסודיים בחינוך הדתי. גם היא באה לכאן לפגוש את הנוער, לשוחח ולשמוע מהמקום הכואב. "הדור הזה הוא דור מיוחד עם כוחות נפש עצומים", היא אומרת.

בעיניים פקוחות לרווחה מודה בארי שלא מדובר בתופעה שולית, ושהמערכת כולה צריכה למצוא את הדרך להכלה שלה. "מיטב בנינו ובנותינו נמצאים בחוף הזה ובמקומות דומים לו. התפקיד שלנו במערכת החינוך הוא לספק מגוון מסגרות שיתנו מענה איכותי לכל סוגי הנוער, ובעיקר לדאוג לילדים שמרגישים בשוליים, לא פחות ואולי אפילו יותר מאשר לילדים המוכשרים. בני הנוער שעל החוף, שמרגישים בשוליים, גם הם התלמידים שלנו".

את האוזן הקשבת מספק המאהל של התוכנית הלאומית שהוקם במקום. המתנדבים השוהים כאן הם ברובם בעלי רקע של חינוך ועבודה עם נוער. אחת מאלה היא חיה שכנר, מנהלת אגף הרווחה במועצה האזורית שומרון.

"לפני שלוש שנים הגענו להתנדב כאן, מתוך תפיסה שהמועצה אחראית לילדים שלה", מספרת שכנר. "מי שהפעיל אז על החוף את המערכת היה ארגון על"ם (עמותה לנוער במצבי סיכון), ואנחנו באנו לראות מה קורה. הבנו שאם הנוער שלנו נמצא על החוף ומספר שקשה לו, אז צריך לא רק ללטף אותם בחוף, אלא גם לדאוג למה שקורה כשהם חוזרים הביתה. לקחנו אחריות על הנוער שלנו מתוך הבנה שגם להם וגם להורים שלהם יש קשיים".

מהיכן נובעים הקשיים הללו?

"גם כשמדובר בנוער נורמטיבי, צריך לזכור שלא כולם מתאימים למסגרת. במדינת ישראל אין כיום בתי ספר מקצועיים, ואם לילד יש בעיות למידה, קשה למצוא לו מסגרת מתאימה. בחינוך הדתי הבעיה גדולה עוד יותר, כי המערך החינוכי שלנו בנוי על ישיבות ואולפנות, וככל שהמסגרות אליטיסטיות יותר כך קשה יותר לאלו שהם קצת שונים. על הקושי של הילד יוצא-הדופן צריך להוסיף את הקושי של ההורים שלו להתמודד מול הקהילה, ומכאן פעמים רבות נוצרת נבואה שמגשימה את עצמה".

גורם נוסף שמזכירה שכנר הוא החשיפה הגבוהה לעולם שבחוץ. "מי שחושב שהילד שלו מוגן כי יש לו בבית סינון לאינטרנט, כדאי שיפנים שהיום יש אייפון ובו אין סינון. ואם זה לא יהיה דרך האייפון, זה יהיה באמצעי אחר. הכול פתוח ואת הכול יודעים".

חוף לבנון, היא אומרת, הוא רק נקודה אחת מני רבות על המפה. "זה בעיניי משל למה שקורה עם הנוער הדתי במקומות אחרים. זה קורה גם בחיפה ובאילת ובתל אביב, וגם בירושלים שאין בה ים. נוער רוצה להתנסות בפריצת גבולות, קצת בעישון וקצת בנרגילות ושתייה, ועוד קצת מזה וקצת מזה. חלקם יכולים להגיע לתופעות סיכוניות, ולמרות שמדובר בנוער טוב, יכולות להיווצר בעיות קשות".

עד תשעה באב עמד מספרם של המתנדבים במאהל של 'התוכנית הלאומית' על 12. מאז נוספו עוד כמה. יש כמה תנאים בסיסיים שבני הנוער המקשים להיכנס צריכים להישמע להם, כמו לבישת חולצה. העישון במתחם אסור, וכן ישנה הנחיה מגבוה שלא לחלק אוכל במאהל. "אנחנו לא רוצים לעודד הגעה של עוד בני נוער לחוף", אומרת הרץ, "אבל במסגרת האווירה הטובה יש במתחם קצת תה ועוגות, קצת חטיפים. ככה לא באים בשביל האוכל, אלא בשביל לדבר. לפעמים השיחות מתקיימות תוך כדי משחק שש-בש או קלפים. אנחנו באים ממקום מקרב ולא שיפוטי, ורוב בני הנוער לא רגילים ליחס הזה. הם לא רגילים לשיחות עם מבוגר או צעיר-בוגר שעבר הכשרה ואינו שופט אותם".

בתוך המאהל אני פוגשת את סלי גב ממכללת 'אורות ישראל', מרצה לחינוך ולטיפול בנוער דתי בסיכון, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית. אל החוף היא הגיעה עם סטודנטיות המתמחות בטיפול בנוער דתי בסיכון, כחלק מתוכנית הלימודים במכללה. מדי שנה הן מגיעות לכאן במסגרת המסלול לחינוך חברתי-קהילתי מוקד קידום נוער, המסלול היחיד בארץ להכשרת מטפלים לנוער דתי בסיכון .

"החבר'ה שאנחנו פוגשות מעלים הרבה שאלות אמוניות", אומרת גב. "לפעמים אלה שאלות שנובעות מהשבר שעברו בעקבות הגירוש מגוש קטיף, או שאלות אמוניות שנובעות מעצם השהייה על החוף. אנשי מקצוע חילונים שהיו כאן בעבר ושמעו בני נוער אומרים בכאב 'לא הנחתי היום תפילין', לא הצליחו להבין את המשמעויות העמוקות של אמירה כזו. הם לא יבינו את ייסורי הנפש והמשמעויות הדתיות של הדבר".

היא והסטודנטיות מגיעות בעיקר עבור בני הנוער שמאבדים שליטה. "נער או נערה שהשתכרו, אנחנו מחזיקות אותם במאהל עד שמישהו לוקח אותם על אחריותו. בגדול בני הנוער יכולים גם להימצא בצורה רגועה על החוף. התפקיד שלנו הוא להזכיר להם עם אילו נורמות הם הגיעו, וגם להיות שם בשביל מקרי הקצה".

איך הסטודנטיות ממכללה כמו שלך מגיבות למפגש עם חבר'ה שמתרחקים כל כך מההתנהגות המצופה מהם?

"כשאנחנו רואות התנהגויות שהן לא ברוח הישיבה, אנחנו לא מתעלפות. אם ילד עובר על דברים שנחשבים בסיס בשמירת מצוות, אנחנו מנסות לשדר לו שיש לאן לחזור, שעשיית העבירה היא נקודתית. לא מעודדים כאן ביצוע עבירות, אבל גם אם נעשתה העבירה, זה לא שהכול שחור ולבן. בדרך כלל הם מעדיפים שלא לספר להורים או למחנכים בישיבה על ההתנסויות שחוו בימי החופש, אבל אנחנו מעודדות אותם כן לשתף. אולי הרב שישמע דווקא יעודד ויחזק? אולי הוא יוביל תהליך של התחזקות האמונה? המסר שלנו הוא שגם אם עברת על הלכות מסוימות, זה לא הופך אותך ללא דתי".

נער או נערה שהתחנכו בקו מסוים, ופתאום חוצים גבולות הלכתיים - מה זה עושה להם?

"הרבה פעמים הם באים אלינו נסערים. אנחנו מנסות להרגיע, להחזיר אותם למקום שבו הם היו, ללא דרמות. חשוב שיהיו פה אנשים דתיים, שמבינים את הנער או הנערה כשהם שאומרים 'עשיתי כך וכך - עכשיו אני כבר לא נחשב דתי'".

הרץ מדגישה כי אינה שופטת את בני הנוער. את מנת השיפוטיות הגדושה, היא יודעת, הם כבר ספגו במהלך שנת הלימודים, וסביר להניח שיקבלו תוספת בשנה הבאה. היא מספרת למשל על מ', נער בן 17 שצוות המתנדבים איתר ואבחן אצלו התנהגות עם מאפייני דיכאון. "בשיחה איתו התברר שהוא נשר מישיבה איכותית מפני ש'לא היה מספיק דתי'. אבא שלו רב, ומ' יודע שההורים מתביישים במצבו. הוא סיפר שיש לו קשיים בקבלה לחברה ביישוב. נוסף לזה הוא גם חווה אובדן במשפחה". במאמר מוסגר אומרת הרץ שמכיוון שרבים מבני הנוער שעל החוף הם מיש"ע, יש ביניהם אחוז גבוה של כאלה שחוו אובדן.

מה אתם עושים עם נער כמוהו?

"הוא לא הסכים לקבל מאיתנו עזרה, אבל מטרת השיח היא להביא אותו להסכמה שנפנה אותו לעזרה במסגרת היישוב. אחד האתגרים שלנו הוא השגת הסכמה מהנערים שנדאג להמשך הקשר במקום מגוריהם. אגב, יש על החוף לא מעט בנים של רבנים, שהוריהם יודעים שהם כאן ומתמודדים עם זה. זה לא פשוט. בכל פעם שאני נתקלת במקרה כזה, מיד בני הנוער אומרים לי: 'את לא מכירה את התופעה של בני רבנים?'. לא קל לראות את זה, כשאת מדמיינת מה עובר על המשפחה.

"בשוליים המאוד-רחבים של הציונות הדתית יש גם מה שנקרא 'ילדים מבתים טובים', תורניים, ממסגרות לימוד מובחרות ואיכותיות. ייתכן שאין בכלל מסגרות שלא באים מהן ילדים להתפרק. מה שכן, יש הרבה מסגרות שלא יודעות שהילדים שלהן שם. ויש גם הרבה חבר'ה שאומרים לנו שפשוט לא רוצים אותם בישיבות ובאולפנות שלהם".

מה זה עושה להם?

"זה מאוד אינדיבידואלי, אבל בגדול זה מביא אותם למצבי סיכון. תחושת הדחייה מובילה להידרדרות או להתנהגויות מסוכנות, מתוך תחושה של 'ממילא העיפו אותי, אז מה יש לי להפסיד?'"

ההתנהגויות המסוכנות שעליהן הרץ מדברת הן הרבה מעבר להתנסות חד-פעמית בחומרים אסורים. "בשנה שעברה פגשנו נערים מיישובים דתיים שמעורבים בסחר בסמים, כולל ילדים שלומדים במסגרות טובות או שהם בדרך למסגרות טובות של ישיבת הסדר או מכינה. יש גם בנים ובנות שמקיימים יחסי מין באופן חופשי וחיים ביחד על החוף. היה לי מקרה של נערה שהגיעה לחוף בתחילת החופש, ולקראת סופו גילתה שנכנסה כאן להריון. הפנינו אותה לגורמים מתאימים ביישוב שלה. מדובר בנערה בסביבות גיל 16-15, ששייכת למגזר הדתי ולמדה במסגרת דתית. אני לא יודעת אם היא המשיכה באותה מסגרת. אולי אחרי הסיפור הזה היא נזרקה".

נערה אחרת הגיעה בשנה שעברה אל החוף יחד עם החבר שלה כשהיא כבר בהריון, פנתה למאהל וביקשה ייעוץ. גם במקרה הזה, אומרת הרץ, מדובר בתלמידי מוסדות איכותיים, שמחנכיהם לא ידעו דבר על התנהגותם מחוץ לשעות הלימודים. "לא כל הקשיים שעולים בשיחות איתנו קשורים להתרחשויות על החוף. נערה אחת סיפרה לנו על התעללות נפשית, מילולית ופיזית שהיא חווה בבית. מגיעות לחוף גם קבוצות של ילדים שאין להם קשר עם הבית והם נודדים ממקום למקום, חיים מהיד לפה, ויש כאלה שאפילו מתפרנסים מזנות.

"בפעמים הראשונות לא ישנתי בלילות", מתוודה הרץ. "כשאת רואה נער, ובפרט כשהוא מהמגזר, וכולו מסומם, שתוי, לא יודע מה הוא מדבר... קשה מאוד לראות את זה". לאחרונה, היא מספרת, נתקלים המתנדבים בלא מעט אחים שמגיעים לחוף ביחד. "את יכולה לראות ילדה בת 13 מטיילת עם אחיה בן ה-16. זו תופעה שצריך עוד לבחון את משמעויותיה".

בין היתר מנסות גב והסטודנטיות שלה לעצור הידרדרות ביחסים שבין בנים לבנות. "אנחנו פועלות למזער התנהגויות של חציית גבולות, ושההפרדה בין המינים תהיה ברורה יותר. המסר שלנו הוא שזה לא המקום ולא הזמן לחציית גבולות. אנחנו מעודדות שמירת נגיעה, משתמשות במושגים שלהם, עוזרות להם לשמור על הגבולות שהם בעצמם בחרו לשמור. בנות שבאו מראש עם החלטה לשמור על עצמן, אנחנו מזכירות להן זאת ואומרות שלא רצוי לשבור את ההחלטה כאן ועכשיו, כי הרבה פעמים הפיתוי הוא נקודתי.

"לנוער הדתי שמגיע לחוף יש צורך לפגוש נוער חילוני ולערוך דיונים, והמאהל מאפשר את זה. אנחנו רוצים לתת במה יותר נורמטיבית ופחות להשתגע. אני לא יודעת כמה הזדמנויות יש להם, ואני גם לא אומרת שזה מפגש אידיאלי, אבל אם הם כבר כאן - עדיף שיעסקו בדיונים עם חילונים ולא בהשתכרות על החוף".

הסטודנטיות, בכיסויי ראש ובשרוולים עוקפי-מרפק, בולטות מאוד בנוף האנושי שעל החוף, גם אם פערי הגילאים בינן לבין החבר'ה אינם גדולים, ופערי הרקע אינם קיימים. "אלה בני נוער ממוסדות חינוך איכותיים", אומרת מוריה, אחת הסטודנטיות. "נכון שיש קצוות, אבל רובם נורמטיבים. אני חושבת שזה פשוט הגיל. הם באים לבדוק גבולות, להתנסות בדברים אחרים".

"העבודה שלנו היא קודם כול להיות פה", מוסיפה ורד חברתה. "יש כאן כמויות עצומות של בני נוער ואין כאן מבוגרים, חוץ מכמה משפחות שלדעתי הגיעו בטעות. אפילו ברמה הטכנית, אם משהו לא טוב קורה על החוף חשוב שיהיו מבוגרים שיעזרו. גם השנה וגם בעבר היו מקרים של חבר'ה ששתו יותר מדי, או כאלה שסבלו מהתייבשות".

עבודתן בחוף כוללת שלב של איתור, שבו הן מצטרפות לאיש צוות מנוסה ויוצאות לסייר בחוף. "באיתורים אנחנו בודקות שהכול בסדר, ו'משווקות' את המאהל", אומרת ורד. "לא יותר מדי, רק 'יש פה מאהל. תבואו. יש עוגיות וקפה, ואם אתם צריכים עזרה או סתם רוצים לבוא, אנחנו שם'".

"אתמול ישבנו עם שישה בנים וניסינו להסביר להם מה זה אלכוהול ומה הם שותים", מספרת עירית. "היה נראה שזה סתם ושהשיחה לא הולכת לשום מקום, אבל שתי דקות אחר כך הם באו למאהל לדבר. זה היה מדהים, כי לפי רגע התרשמנו שאנחנו מצליחות לשכנע, ועכשיו הם פה ויש להם אלטרנטיבה טובה לשתיית האלכוהול".

מה יש במאהל שיכול להפוך אותו לאטרקטיבי מול שאר הדברים שמציע החוף?

"יש כאן משחקים, יש גיטרות ודרבוקות. יושבים פה ופוגשים חבר'ה אחרים. זו מעין אלטרנטיבה לשתייה שיש בחוץ".

זו הבחירה - או המאהל או אלכוהול?

"אין כמעט אוהל בלי שתייה", מסבירה ורד. "כל הזמן שומעים 'מה יש לך? יש משהו לשתות? תביא קצת, בא לי להרגיש טוב'. האלכוהול מאוד זמין פה, וגם מי שלא מביא, מהר מאוד מצטרף לחבורה שבה יש שתייה. גם כמעט אין פה חבורה בלי נרגילה. השתייה והנרגילה זה הפק"ל שלהם".

"הנורמטיבים יגיעו עם שישיות בירה", אומרת עירית, "האחרים עם שתייה חריפה. זה הדיבור, זאת האווירה והכול משתחרר מהר". בקיץ הזה, מעירות הסטודנטיות, האלכוהול נפוץ בחוף מעט פחות, בעקבות החוק שהתקבל לפני כשנה.

איך בני הנוער מתייחסים אליכן? אתן לא קצת חייזריות בנוף?

"בסך הכול הם מעריכים את העובדה שיש פה מבוגרים. זה מרגיע. כבר קרה שהמאהל ממש הציל חבר'ה שאיבדו הכרה בגלל שתייה או איבדו את שיקול הדעת והסתכנו. יפה בעיניהם שאנחנו כאן. כולם פה מתנדבים שעזבו את הבית ובאו להיות עם הנוער. ומה שחשוב הוא שאנחנו משדרים להם שבאנו להיות איתם, ולא מעליהם".

מתן (שם בדוי), בן 18, אכן רואה בחיוב את הנוכחות הבוגרת יותר על בחוף לבנון. עוד מעט, בראש חודש אלול, הוא יחל את לימודיו בישיבה גבוהה. אל החוף הזה הוא וחבריו הגיעו כבר כמה פעמים, מאז גיל 15. הפעם הם כאן כדי לטייל בגולן, והחוף מהווה בשבילם לא יותר מנקודת מוצא.

ההורים שלך הסכימו שתהיה כאן?

"לא נראה לי שהם יודעים מה זה החוף הזה".

ואם היו יודעים?

"בשביל שהם לא ידאגו, קיים המאהל. הקימו אותו כדי שחבר'ה לא ילכו לקצה, כי יש כאלה שמרגישים חנוקים מבחינה דתית והם הולכים לחפש את עצמם על החוף, או מגיעים לפה במטרה לזרוק את הדת. אז במאהל מקשיבים לבעיות, והם די חדים ויודעים להציע את הכיוונים הנכונים לטפל בהן".

קצת מוזר לחשוב שהנוער כאן, שממש לא נראה דתי, יחזור בעוד זמן קצר לחודש אלול בישיבות ובאולפנות.

"צריך להיות על החוף לילה שלם כדי להבין את מה שקורה. נעשה פה חם מוקדם מאוד בבוקר, כולם מתעוררים בשש וחצי, ואז את יכולה לראות איך מתקבצים ליד המאהל ומתפללים שחרית. אלו חבר'ה שביישוב שלהם לא ילכו לבית הכנסת כי תמיד יסתכלו עליהם בעין ביקורתית, כאילו אין להם מקום שם ומה פתאום הם באו להתפלל. דווקא פה הם מרגישים שהם יכולים להתפלל בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ובלי שמישהו ישפוט אותם".

כמה מגיעים לתפילה?

"בערך חצי".

ראית על החוף מקרים קשים של התפרקות מוחלטת?

"השנה לא, כי רוב הזמן טיילתי ורק הגעתי לישון. אבל בשנים קודמות ראיתי. אני חושב שזה עניין של גיל. היו חבר'ה שחשבתי שאין מצב שהם חוזרים לעצמם, כי הם היו במצבים ממש קשים. ואז הם התבגרו והתגברו על הקשיים, מצאו את הדרך והיום הם דוסים. זה מין משבר של גיל ההתבגרות".

במושגים של החוף, מתן הוא ממש קשיש. "הגיל הממוצע כאן הוא 15. מגיעים ילדים בני 13 שמספרים להורים שהם הולכים לטייל בגולן, ובפועל באים לכאן לשתות ולעשן".

יש מאפיינים מסוימים לבתים שמהם מגיעים לפה הילדים?

"זה לא קשור לבית, אלא לסוג של ריגוש שמחפשים. זה קשור גם לעובדה שאין עם מי לדבר במערכת החינוך, כי אם אתה מדבר עם היועץ, הוא כבר יספר לרב שלך ואז אתה בעצם מסומן. אז מגיעים לחוף, מדברים עם הצעירים שבאים לכאן ועם המבוגרים שבמאהל, ואף אחד לא שופט אותך. עוזרים לך מהמקום שבו אתה נמצא".

רעות היא דוגמה קלאסית לילדה שלא מצאה את מקומה בתוך המגזר הכל-כך מחבק. היא לומדת באולפנה נחשבת, ומרגישה שם בעיקר בדידות איומה. גם בקרב חבריה מהיישוב היא אינה מוצאת את מקומה. התגובה שלה לסביבה היא להתעטף בשריון כבד, להתנכר לעולם ולחוות אותו כמנוכר. השונות הובילה אותה לשלל התנסויות, חלקן קשות מאוד. מדבריה עולה שהיא משתמשת בסמים, צורכת אלכוהול ומקיימת יחסי מין כדבר שבשגרה. זה לא הקיץ הראשון שלה על החוף. כאן היא מחפשת להיות עם חבר'ה שדומים לה, לא להרגיש שונה או מנודה.

"אני לא באמת מעניינת אף אחד בבית הספר וגם לא ביישוב שלי", מתריסה רעות. "סידרו לי טיפול פסיכולוגי, אבל רק בגלל שזה די נוח להם הסידור הזה. ככה הם יכולים לסמן 'וי', לומר לעצמם בסיפוק שאני 'ילדה שמטופלת', ולנקות את המצפון. אז בחופש זה נוח לכולם, במיוחד למשפחה שלי, שאני נעלמת להם מהעיניים".

"אפשר ממש לראות איך מתהוות פה חבורות של בני נוער דתיים ממקומות שונים", אומרת הרץ. "מגיעים שלושה-ארבעה חבר'ה ממוסד חינוכי מסוים, מתחברים עם חבר'ה אחרים ויוצרים חבורות גדולות יותר. הלילה הראשון הוא לילה של היכרות, אחר כך הם מבלים ביחד, ופתאום יש לגיטימציה לבילוי משותף של בנים ובנות, ולפעמים הלגיטימציה הזאת מתפתחת הלאה לכיוונים נוספים".