בית המשפט העליון קבע לפני למעלה מ-20 שנה כללים ברורים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי - דהיינו: לאחר שהנושא כבר נדון בשתי ערכאות (השלום והמחוזי, בוררות והמחוזי, וכדומה). הכלל המרכזי הוא, שיש צורך להוכיח שבמקרה הנדון יש סוגיות משפטיות או ציבוריות בעלות חשיבות רוחבית, החורגות מעניינם של הצדדים הספציפיים.

הכלל הזה הגיוני מאוד ונועד למנוע את הצפת בית המשפט העליון בערעורים, במיוחד לנוכח העובדה שאם הדיון מתחיל במחוזי - ממילא יש לאותו נושא מלכתחילה רק שתי ערכאות. אך למרות זאת, עורכי דין ממשיכים להגיש עוד ועוד בקשות רשות ערעור, ובכך מבזבזים שעות רבות של שופטי העליון, אשר צריכים להזכיר שוב ושוב את המוסכמות בנות ה-20.

הרושם שלי מקריאת הרבה מאוד החלטות כאלו הוא, שהרוב המכריע של עורכי הדין לא באמת חושבים שיש להם סיכוי, אלא פועלים ממניעים אנוכיים פשוטים של תאוות בצע. בכך הם חוטאים ללקוחותיהם וגם לציבור כולו, בשל יצירת העומס המלאכותי על בית המשפט העליון. הגיע הזמן להטיל הוצאות אישיות על עורכי דין כאלו, כך שיחשבו היטב-היטב לפני שהם גוזלים את כספם של הלקוחות ואת זמנם של השופטים ושל כולנו.

בשבוע שעבר הזדעק עו"ד בועז גולדברג, יו"ר ועד הפרקליטים בשירות המדינה, ויצא לתקשורת בטענה שהפרקליטות עומדת להפריט את עצמה לדעת ובכך לפגוע בתנאי העבודה של חבריו. טענה חמורה, אלא שעד מהרה הסתבר שהיא חסרת יסוד. מדובר רק במיקור חוץ של 20%-15% מהתיקים, במטרה לאפשר לפרקליטים בשירות המדינה להתמקד בנושאים המרכזיים והחשובים, והובטח מראש שהמהלך ייעשה בלא לפגוע כהוא זה בפרקליטים.

מה שאומר, שיו"ר הוועד לא ממש דיבר אמת, אם לדבר בעדינות. מה שמעלה את השאלה, עד כמה אנחנו יכולים לסמוך עליו - ואולי גם על שולחיו - כאשר הם אומרים לנו דברים אחרים במסגרת עבודתם. אמון אינו ניתן לחלוקה, ומי שנתפס באי אמירת אמת - הופך להיות שקרן עד שיוכח ההיפך.

אני לא יודע כיצד הגיעה מרגלית צנעני דווקא לעמיר מולנר, כשם שלא ברור לי כיצד הגיע הסכסוך בחברת רציו דווקא למאיר אברג'יל. קרוב לוודאי שזה לא נעשה תוך חיפוש בסיווג "בוררים" בדפי זהב, אלא נבע מקשרים קודמים כאלו או אחרים. אבל יש לי תחושה מאוד קשה, שמדובר לא במחלה אלא בסימפטום.

מדוע שאנשים מן היישוב יפנו לבוררים בעולם התחתון? התשובה שמנקרת במוחי: משום שהם יודעים שבניגוד למערכת המשפט הרשמית והחוקית - אצל מולנר, אברג'יל ודומיהם "פסק הדין" יינתן במהירות, ייאכף מיד ולא יהיו התחמקויות ממנו. כאשר מערכת המשפט כורעת תחת הנטל, ופסקי דין סופיים ניתנים שנים אחרי האירועים; ומערכת ההוצאה לפועל מתקשה אף היא להתמודד עם מאות אלפי התיקים שבטיפולה; והמשטרה לא ממש מסוגלת לטפל בחייבים המפרים החלטות שיפוטיות - כאשר זהו המצב, אין פלא שיש מי שפונה לפתרונות הרבה פחות נעימים אבל הרבה יותר מהירים.

שני שוטרים של משטרת התנועה תפסו השבוע (יום ב', 15.8.11, בסביבות השעה 10:00 בבוקר) הולך רגל שחצה את הכביש באור אדום במפגש דרך נמיר ורחוב על פרשת דרכים, סמוך לרכבת מרכז בתל אביב. הם לקחו אותו הצידה כדי לרשום לו דוח. אחד מהם, שהיה רכוב על אופנוע שמספרו מ-75-098, נסע על מעבר החצייה בעת שהיה בו אור ירוק להולכי רגל, והחנה אותו על המדרכה כאשר הוא חוסם אותה לכל רוחבה. עם כאלו שוטרים, מי צריך עבריינים?

הדוח הקשה של הסניגוריה הציבורית על תנאי הכליאה שפורסם השבוע, עבר כמעט ללא תשומת לב. זה הרי הרבה פחות סקסי מאשר אוהלי המחאה, ובאיזשהו מקום יש תחושה של "לא נורא, מגיע להם". אלא שהדוח הזה חייב לזעזע את כל מי שכבוד האדם יקר לליבו, ואת מי שחרד לכך שבתי הכלא אצלנו נראים יותר ויותר כמו אלו שאנו רואים בסרטים על תאילנד או טורקיה.

נכון, מדובר בעיקר בתלונות של אסירים שכנראה אינם נמנים על ל"ו צדיקים. אבל התלונות הללו נבדקו בידי עורכי דין המועסקים בידי המדינה, וגובו בממצאים של עשרות ביקורים שערכו נציגי הסניגוריה בבתי כלא, בתי מעצר ותאי מעצר בבתי משפט. והחמור מכל: העובדה המרכזית - שמרחב המחיה הממוצע של אסיר בישראל בשנת 2010 עמד על 3.1 מ"ר - לא הוכחשה בידי שירות בתי הסוהר. כאשר מביאים בחשבון שהממוצע הזה כולל בתי כלא מודרניים כמו חרמון או אלה, ברור שהמצב בשאר בתי הכלא חמור עוד יותר.

אותי הכעיס במיוחד המצב בתאי המעצר בבתי המשפט. אמת, יש שם אילוצים שאינם בהכרח בשליטת בתי המשפט, אבל בכל זאת: הייתי מצפה שדווקא שם תהיה הקפדה יתרה על זכויות המינימום של העצירים כבני אנוש. אז לפני שהשופטים דורשים עוד אולמות ולשכות, מן הראוי שידרשו לשפר את תנאיהם של העצירים.

קשה להאמין, אבל המדינה באה לבית המשפט העליון וטענה: מאחר שאינני מקיימת את החוק אף פעם, אין מקום לכפות אותו עלי במקרה הספציפי. זו בדיוק הייתה טענתה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז המרכז, כאשר ערערה על ההחלטה שחייבה אותה לקדם במהירות פרויקט בנייה ענק בנתניה. בית המשפט המחוזי הורה לה להשתמש ב"וועדה להשלמת תוכניות", אך הוועדה המחוזית תמהה: מה רוצים ממני? הרי אף תוכנית אינה מאושרת בלוח הזמנים שנקבע בחוק, ולמרות זאת אף פעם לא משתמשים בכלי הזירוז הזה, אז למה דווקא אני? זה נשמע כמעט כאילו המדינה טוענת לאכיפה בררנית.

בצדק אמר על כך השופט אליקים רובינשטיין: "התעלמות ממצוות המחוקק אינה יכולה להפוך לכלי לביסוס טענת המדינה. למותר לציין את הצריך להיות מובן מאליו: קיום החוק אינו אופציונלי, ירצה פלוני - והמדינה בכלל - יקיימו, ירצה, יתעלם מקיומו. אין להלום נימוק זה". בסופו של דבר אומנם עיכב בית המשפט העליון בשישה חודשים את יישום הרוחב של החלטתו, כדי לאפשר למחוקק להתמודד עם מה שכינה "ההשלכות הדרמטיות" שלה, אך טענתה של המדינה עודנה ראויה לגינוי חריף.

אם המדינה טוענת שקיום החוק הוא עניין של אופציה, עניין של נוחות, עניין של שיקול דעת, עניין של כדאיות - מה לנו כי נלין על אזרח מן השורה החושב ומתנהג בדיוק כך? ומה למדינה כי תבוא חשבון עם אזרח כזה, העושה בדיוק את מה שהיא מטיפה לו?