את המחאה הציבורית הגדולה אי-אפשר להפסיק, כי אין צודקת ממנה. היא כבר הפכה לצונאמי חברתי שמתפשט על פני הארץ כולה. למספרי מפגינים, של מאה, מאתיים, או שלוש-מאות אלף, אין כבר שום משמעות. להט המחאה כבר הדליק את כולם, ואלה שעדיין לא יצאו לרחובות, יעשו זאת בשבועות הקרובים.
אם יש, בכל זאת עדיין, מי שסבור לתומו שאש המרד תדעך במהרה - באו שלושת השבועות האחרונים וטפחו על פניו. אוהלי המחאה הוכיחו, בעליל, שאורח-חייהם אינו מוגבל. הם ימשיכו לשרוד כל אימת שהצדק החברתי לא ימומש. גם מי שצפון לכורסת הטלוויזיה הביתית ולא יוצא להפגין - הוא שותף פאסיבי למאבק הגדול המתחולל ברחובות.
השבר הגדול
המרד החברתי פשוט מסרב לדעוך. גם אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותו. אפילו לא להטוט של הקוסם נתניהו. גם לא גשם של יורה, גיוס-מילואים, או מיתון עולמי. מה עניין שמיטה להר סיני?
ובינתיים מהדהד השבר הגדול מקצה הארץ ועד סופה. מחוללי המהפכה רק הדליקו גפרור והמפגינים דאגו להצית ממנו להבה וזו, הפלא ופלא, לוהטת עכשיו מקצה הארץ ועד סופה. וכמו תמיד מבקשים גם הפעם להקים ועדת-חקירה. אלא שזו בהחלט מיותרת. הסחי הרי צף כבר מזמן על פני השטח ולא ניתן עוד לטאטא אותו אל מתחת לשטיח.
צריך מידה רבה של רשעות, צרות-עין ואטימות כדי לנסות ולהתעלם ממפולת השלגים הגדולה הפוקדת את המדינה. סוף סוף לא אנרכיסטים, אוכלי-סושי וסתם נהנתנים הם אלה שזועקים לצדק חברתי ואת פיהם כבר לא ניתן לבלום.
