את שחיקת מעמד הביניים אי-אפשר לפתור בזבנג וגמרנו. כל מי שחושב אחרת טועה, וכל מי שאומר אחרת - מטעה. יש צורך בפתרון בסיסי לאורך זמן, פתרון שלא יביא להקלה מיידית אבל גם לא יציג מקסמי שווא שנזקם יהיה גדול בהרבה מתועלתם. והפתרון הזה צריך להיות מורכב משני ראשים השלובים זה בזה: כלכלי ופוליטי.
הצד הכלכלי פשוט מאוד: כסף. או שמקלים את הנטל על מעמד הביניים באמצעות הפחתת מיסים, או שמזרימים לו כסף בדיור ציבורי ודומיו, או שעושים את שניהם. בכל מקרה, צריך כסף והרבה. מצד שני, אסור להגיע למצב בו הפתרונות של היום ייצרו את המצוקות והבעיות של מחר. במילים אחרות: הגדלת החוב של המדינה היא לא יותר מאשר יצירת פצצת זמן, שתתפוצץ לכל המאוחר על ראשיהם של ילדינו.
לכן, יש צורך ברפורמה מבנית ארוכת טווח בשני תחומים מרכזיים: תקציב הביטחון וההשתתפות בכוח העבודה. אפשר לחפש 10 מיליון שקל פה, 100 מיליון שקל שם ואולי אפילו מיליארד שקל באיזושהי פינה; אלו יהיה רק אקמולים להורדת חום למי שסובל מקדחת. הכסף הגדול בצד ההוצאה מצוי בביטחון, ובצד ההכנסה - בכוח העבודה.
תקציב המדינה לשנת 2011 מסתכם ב-348.2 מיליארד שקל. הסעיף הגדול ביותר בו הוא תשלום חובות: 77 מיליארד שקל. בזה אסור לגעת, כי המשמעות תהיה פגיעה קשה באמינותה הכלכלית של הממשלה (שזה אומר מיידית ריבית גבוהה יותר), והדבר הוא לא יותר מאשר גלגול החובות כמה שנים קדימה. הסעיף השני הוא הביטחון: 49.4 מיליארד שקל. בשנת 2012 התמונה דומה: תקציב של 365.9 מיליארד שקל, פרעון חובות של 81 מיליארד שקל ותקציב ביטחון של 50.3 מיליארד שקל.
כל אחד מבין שאפשר לקצץ 10% בביטחון
מי שרוצה למצוא את הסכומים הגדולים באמת, חייב לפיכך ללכת לתקציב הביטחון - זה שמרוב קיצוצים, רק גדל כל הזמן. זה שמהווה "חור שחור" שאיש כמעט אינו יודע מה נבלע בתוכו. זה שטובי הכלכלנים שוברים את ראשיהם כדי לדעת ממה הוא מורכב. זה שנדון ומאושר בחדרי חדרים, בלא כל דיון ציבורי ומקצועי.
כל מי שמכיר את צה"ל יודע, שאפשר לקצץ די בקלות 10% מתקציבו בלי לפגוע בביטחון. למשל: פחות רכבים צמודים לקצינים המשרתים בקריה. למשל: בנייה פחות ראוותנית במפקדת חיל האוויר. למשל: ניהול יעיל יותר של מכרזים ומחסנים. ועוד ועוד ועוד. הבעיה היא, שכל דיון בתקציב הביטחון מתחיל ומסתיים בתרחישי אימה של מה שיתרחש אם חלילה המערכת לא תקבל את כל דרישותיה, ועוד לא נולד ראש הממשלה שיעז להתנגד לדרישות האלו; הרי כולם חושבים על ועדת החקירה הבאה.
כאן חייב לבוא שינוי יסודי. צריך להיעזר במומחים חיצוניים - ויש מספיק בעלי סיווג ביטחוני מתאים - כדי לבצע חריש עמוק בתקציב הביטחון ובאופן ניהולה של המערכת. לא ייתכן, למשל, שכל אירוע ביטחוני חריג מהווה מיד עילה להגדלת התקציב. הרזרבות לשם כך חייבות להיות מובנות בתקציב הביטחון ולעבור משנה לשנה אם לא נעשה בהן שימוש; וכמו כל מי שיש לו הוצאות חריגות, גם על מערכת הביטחון להתאים את עצמה על-ידי קיצוץ בהוצאות אחרות.
זו כמובן רק דוגמה אחת, ואין ספק שבדיקה מעמיקה תמצא עוד הרבה מאוד דרכים לחיסכון ולהתייעלות, מבלי לסכן אפילו שערה אחת מראשיהם של החיילים והאזרחים. כאשר שר הביטחון כה חלש פוליטית כמו היום, זוהי הזדמנות פז לביצוע הרפורמה שעשויה להיות החשובה ביותר בתולדות כלכלת ישראל.
קייטנה לעומת הנטל בעוד 20-10 שנה
נושא שני, כאמור, הוא ההשתתפות בכוח העבודה. 57.4% מאזרחי ישראל מגיל 15 ומעלה משתתפים בכוח העבודה. זהו שיעור דומה לאירופה ונמוך מאשר בארה"ב, אבל זה לא כל הסיפור. בקרב הערבים והחרדים, השיעור הוא פחות מ-45%; וגם מי שעובד במגזרים אלו, נמצא בדרך-כלל בתחתית סולם ההכנסות. זה אומר, שמעמד הביניים החילוני והדתי-לאומי נושא על כתפיו נטל גבוה בהרבה מחלקו באוכלוסיה.
כדי לשנות את המצב הזה, חייבים להכניס את החרדים והערבים למעגל העבודה - ויהי מה. מבחינת חשיבת מקרו לטווח ארוך, זוהי המשימה החשובה ביותר. אם הבעיה הזאת לא תיפתר, מצוקת המעמד הבינוני כיום תהיה קייטנה לעומת מצוקתו בעוד 20-10 שנה, במיוחד לנוכח הגידול באוכלוסיה החרדית והערבית. בתחום הזה כבר נעשים צעדים חשובים, ושיעור ההשתתפות אכן עולה לאיטו, אבל חייבים להאיץ את קצב השינוי.
כאן נכנס לתמונה הגורם השני - הפוליטי. ממשלות ישראל, ללא יוצא מן הכלל, נעדרות את היכולת ו/או הרצון לעסוק בשינוי אמיתי של סדרי העדיפויות. איש אינו מעז לגעת בחרדים, שכמעט תמיד מהווים לשון מאזניים פוליטית, ואיש אינו מעז לגעת בערבים, מחשש להשלכות מדיניות וביטחוניות. מאידך-גיסא, רפורמות מבניות יסודיות מחייבות ממשלה חזקה, כמו למשל ממשלת האחדות שביצעה את תוכנית הייצוב של 1985 והצילה את המשק מההיפר-אינפלציה ההרסנית.
צעדים פשוטים להגברת היצייבות הפוליטית
שורש הרע במערכת הפוליטית הישראלית הוא חוסר יציבותה, הבא לידי ביטוי בעיקר בריבוי של סיעות קטנות ובאפשרות להפיל את הממשלה בכל רגע נתון. כבר ניסינו לשנות את שיטת הבחירות, וזה לא עבד. אבל אפשר לבצע שינויים בתוך המערכת הקיימת ולהעניק לה הרבה יותר יציבות, אשר בתורה תאפשר לממשלה הנבחרת למלא את תפקידה בלא חשש שמא ח"כ אלמוני יחליט להפיל אותה.
את זה ניתן להשיג בשלוש דרכים פשוטות. האחת: העלאת אחוז החסימה ל-5%, כך שלא תהיה בכנסת אף סיעה בת פחות מארבעה חברים. סיעות קטנות יותר יצטרכו להתמזג או להיעלם, וכוח הסחיטה שלהן יירד מאוד. השנייה: מניעת התפלגות סיעות. חבר כנסת שיעזוב את סיעתו, יהיה חייב להחזיר לה את המנדט. הבחירות הן הרי מפלגתיות; לכן המנדט שייך למפלגה ולא לח"כ הבודד. כך יימנע מצב בו לאחר הבחירות יקומו שברי סיעות.
השלישית: קביעת תקופת מינימום לכהונתה של הכנסת. לא לחינם הקדנציה המקובלת ברוב העולם היא ארבע שנים, משום שזה הזמן הנדרש מבעלי תפקידים להכיר את המנגנונים עליהם הופקדו, לתכנן מדיניות ולבצע אותה. הטוב ביותר היה אילו, כמו בארה"ב, היה הממשל מכהן תמיד ארבע שנים ולא יום אחד פחות. אך מאחר שזה לא נראה מציאותי בישראל, יש לקבוע שהכנסת תכהן לפחות שלוש שנים מיום התכנסותה. אם ירצה העם להחליף את השלטון - יעשה זאת לאחר שלפחות תינתן לשלטון הזדמנות הוגנת להוכיח את עצמו.
אם כן, זה מה שאנחנו צריכים: שינוי פוליטי בסיסי שיאפשר שינוי תקציבי בסיסי ושינוי חברתי בסיסי. כל השאר אולי יתן פתרונות לטווח קצר, אולי יעניק לממשלה כמה אחוזי תמיכה, אולי אפילו יבטיח את הישרדותה - אבל רק יטאטא את הבעיות אל מתחת לשטיח ויגרום להתפרצות גדולה עוד יותר בעתיד הלא-רחוק.
