רק שבועיים מאז שנולדה, וכבר הספיקה מחאת הדיור להפוך לכיכר תחריר הישראלית. הישראלי המצוי, בן המעמד הבינוני שנשחק, שוב לא מוכן שמישהו יעבוד עליו בעיניים. אחרי שנים של יריקה רצופה בפרצוף, הוא כבר לא מוכן להאמין שזה גשם.
הישראלי המצוי לא מסוגל עוד להיות קורבן לשטיפת המוח שלו. התירוץ הנדוש של "מצב ביטחוני" שוב לא עושה עליו רושם. בעבר הרחוק דאגו להכניס לו לראש שבהתאם למצב, המקרר הוא מצרך-מותרות ושהטלוויזיה היא לעשירים בלבד. אחר-כך היה זה מזגן המכונית שהפך להיות הקורבן התורן. כאילו שבמדינה, לוהטת, כמו זו שלנו בקיץ, הוא איננו מוצר חיוני. מחירי המוצרים רק טיפסו לשמיים, בעטיים של מיסים נפוחים, והמדינה חגגה על חשבון הציבור.
פקיחת עיניים
ואז, בבוקרו של יום בהיר, נפקחו סוף-סוף העיניים. לא רק של בוחרי העבודה ומרצ, אלא גם של אלה משס ומהליכוד. חזקה על הבוחר הפוטנציאלי ששוב לא ירשה למישהו לרכוב עליו. המחאה שלו רק צוברת תאוצה והיא מתפשטת לכל עבר. התוצאות כבר בולטות בשטח: מי שהזיז את הגבינה שלו - משלם עכשיו עליה ביוקר; ומי שחירבן את חיתוליו - מתחרבן עכשיו רק בעצמו.
אבל עתה נטושה המלחמה על הבית. על דירת-מגורים בת-השגה, של שניים-שלושה חדרים, כמו שהיו פעם בזמנים עברו. לא, חלילה, של ארבעה-חמישה חדרים. שעליהם יכול זוג צעיר, או סתם סטודנט, רק לחלום.
כדור בידיים
הממשלה צריכה עכשיו לקחת את הכדור לידיה. לא, חלילה, לגלגל אותו אל הקבלנים. בדעתם של אלה לא יעלה לבנות דירות קטנות, בלתי-משתלמות מבחינתם, כאשר במאגר שלהם מצוי מאגר לא מבוטל של דירות גדולות ומהודרות, המיועדות למכירה למי שרק יכול לשלם.
אם תשתמט הממשלה מחובתה לאזרחיה ולא תיקח את עצמה בידיים - ירעדו אמות הסיפים שלה. חזקה על מעמד הביניים, זה שדמם בעבר ושזועק עכשיו מרה לשמיים, ששוב לא יתן לה לשטות בו כבעבר. כדאי גם לזכור כי אחרי מחאת הדיור יבואו עוד מחאות אחרות. כמו זו המוחה על הזנקת מחירי הדלק, בעוד שמעבר לים הם רק צונחים ויורדים.
