עודד דסאו, שהיה בעל השליטה ויו"ר חברת גולן מלאכת מחשבת, הורשע (יום ד', 29.6.2011) בשורה ארוכה של עבירות ניירות ערך וכן במירמה והפרת אמונים, גניבה בידי מנהל והדחה בחקירה. שופטת בית משפט השלום בתל אביב,
דניאלה שריזלי, קבעה, כי דסאו גנב מהחברה עשרות מיליוני שקלים ומסר דיווחים כוזבים לרשויות ולציבור.
דסאו, יהלומן ומי שהיה בעל עסקים באפריקה, השתלט על גולן ביולי 2005 ומינה את גיל פרס למנכ"ל החברה. פרס הורשע בנפרד, במסגרת עסקת טיעון, במירמה והפרת אמונים בתאגיד ובעבירות ניירות ערך ונדון למאסר על תנאי ולקנס. על-פי כתב האישום, שבכל סעיפיו הורשע דסאו, הוא ביצע בין אוגוסט 2005 ליוני 2006 שורה של פעולות גניבה ומירמה.
על-פי שלושת האישומים הראשונים, דסאו העביר מקופתה של גולן לחשבונו הפרטי 10.9 מיליון שקל והחזיר אותם מאוחר יותר. העבירה המרכזית בה הורשע דסאו היא גניבת 18.7 מיליון שקל מקופת החברה, שלא הוחזרו לגולן. מאחר שכל המשיכות הללו לא קיבלו את אישור אורגני החברה כנדרש ולא דווחו לרשויות ולציבור, הורשע דסאו בעבירות ניירות ערך. בגין הסכומים שלא הוחזרו, הוא הורשע בגניבה בידי מנהל.
אישום נוסף מתייחס להסתרת זכרון דברים עליו חתם דסאו עם ג'ו שפירא בפברואר 2006, ולפיו העניק שפירא לדסאו הלוואה של 5 מיליון דולר תמורת שעבוד מחצית ממניותיו בגולן. כמו-כן, קיבל שפירא אופציה להמרת ההלוואה באותו שיעור של מניות, כך שיהפוך לבעלי כ-30% ממניות החברה. עסקה זו לא דווחה לציבור, ודסאו אף הכחיש אותה כאשר רשות ניירות ערך שאלה על אודותיה בעקבות פרסום עיתונאי.
בפרשה נוספת, הורשע דסאו בכך שמסר מצג שווא לפיו גולן עומדת לרכוש את חברת אבן וסיד. לטענתו, הסכומים שמשך מקופת החברה - 4.8 מיליון דולר - נועדו למימון עסקה זו ונמסרו ליצחק קלפר, שהוצג כצד לעסקה. דיווחים אלו, שנמסרו גם לרשויות ולציבור, היו כוזבים. בגין אותה פרשה הורשע דסאו גם בהדחה בחקירה, לאחר שניסה לשכנע את קלפר למסור הודעה שקרית אם ייחקר בנושא בידי רשות ניירות ערך.
המחלוקת העיקרית הייתה סביב היסוד הנפשי: האם דסאו התכוון לגנוב מן החברה ולהטעות את הרשויות, או שמשך את הכספים
בתום לב והתכוון להשתמש בהם לטובתה של גולן. שריזלי קבעה, כי בכל המקרה כוונתו הייתה פלילית, וכי הוא פעל ביודעין בניגוד לייעוץ המקצועי שקיבל.
בניסוחה של שריזלי: "שוכנעתי, כי הנאשם נמנע מהכשרת העסקות מראש במוסדות החברה, ונמנע מלפעול בנתיבי הדיווח המתחייבים בחוק, לא משום שלא ידע אודותם, אלא משום שהתכוון להסתירן". ועוד היא אומרת: "אני קובעת ללא היסוס, כי הנאשם עשה בכספי החברה כבתוך שלו, ונהג בהם מנהג בעלים, ללא אישור או הסכמה מטעם מי מהאורגנים והמוסדות המוסמכים בחברה".
לאורך פסק הדין, שבה שריזלי ומותחת ביקורת קשה על אמינותו של דסאו. כך למשל היא אומרת: "חלקים ניכרים בעדותו לא היו גלויי לב וכנים, והגרסאות שהשמיע ביחס לאחדות מהפרשיות התגלו כבדויות"; "עדות הנאשם, אשר כללה פרטים עובדתיים רבים, שזורה הייתה אמירות שהסתברו כמניפולטיביות או כמופרכות; פרטים שונים שמסר נסתרו בעדויותיהם של אחרים, וחלקן נסתרו ע"י הנאשם עצמו"; "אם אומר שגרסת הנאשם בעייתית - לא אמרתי אלא מקצת שבמקצת מההערכה שהתגבשה בי נוכח אמירותיו והגרסאות שבנה במהלך המשפט".
שריזלי מוסיפה אמירה עקרונית: "מי שנרתם למלא תפקיד בתאגיד שמניותיו נסחרות בבורסה, והופך 'שחקן' בשוק ההון, לא כל שכן, מי שמתמנה ליו"ר הדירקטוריון, הציפייה המינימלית ממנו שיכיר את הוראות החוק ביחס להתנהלותו של התאגיד וחובות האורגנים ויפעל על פיהן; הציפייה היא גם שיהא מודע לעקרונות שלאורם קבע המחוקק את דרישותיו החוקיות. הדיווח הנאות לאורגנים, בבחינת גילוי נאות, מתבקש כדי שניתן יהיה לקיים במוסדות החברה פיקוח נאות על הנעשה בכספים, ועל טיב ההחלטות העסקיות המתקבלות. בלא אלה - אין סיכוי ותקומה להתנהלות מסודרת ולפיקוח נאות על המתרחש בחברה ציבורית".