בית הדין הרבני בירושלים הורה (31.5.2011) לכלוא ללא מגבלת זמן בעל, המסרב מזה שנים ארוכות להעניק לאשתו גט. המאסר יחל מיד כאשר יסיים הבעל לרצות עשר שנות מאסר בגין אותו סירוב.
הבעל מצוי במאסר מאז יוני 2001, ואשתו ביקשה להאריך את מאסרו ללא הגבלת זמן. בא-כוחו של הבעל טען, כי החוק מגביל לעשר שנים את תקופת מאסר הכפייה ולכן לא ניתן להאריכו. פרקליטת האישה טענה, כי החוק לקיום פסקי דין של גירושין, שאמנם מגביל את תקופת המאסר, אינו בא לגרוע מסמכויותיו של בית הדין לפי חוקים אחרים - ומכוחם ניתן להאריך את המאסר.
הרבנים ישראל יפרח, אליהו אברג'יל ו
יוסף גולדברג קיבלו את עמדת האישה. הם הסתמכו על קביעת בית הדין הרבני הגדול בעניינם של אותו בני זוג, אשר פירט את המכשירים השונים העומדים לרשותו של בית הדין לצורך כפיית מתן גט. בית הדין האיזורי הסיק, כי מכשירים אלו משלימים זה את זה, ואינם באים זה במקום זה.
הדיינים מוסיפים: "משבא המחוקק להרחיב עוד את סמכות האכיפה של בתי הדין הרבניים לגבי פסקי דין לגירושין, הוא הדגיש חזור והדגש בחוק קיום פסקי דין, שאין בהוראות חוק זה כדי לפגוע בסמכויות אחרות של בית הדין הרבני על-פי כל דין. כך בסעיף 7 לחוק קיום פסקי דין נאמר כי 'חוק זה אינו בא לגרוע מן הסמכויות של בית דין רבני או של בית משפט על-פי כל דין'.
"...החוק פתח איפוא מספר שערים בהיכל בית הדין לצורך אכיפת פסק דין לגירושין, והברירה בידי בעל הדין להיכנס בשער הרצוי לו. אין לנעול בפניו שער זה ולכוונו לשער אחר דווקא. במקרה דנן, עומדים אנו בפני נעילת שער אחד בפני האישה, עקב תום עשר שנות המאסר. מן הדין שייפתח בפני האישה הכלואה בשבי הנישואין שער תקוה אחר לשחרורה מעולו של בעלה. באיזון בין זכויות היסוד של הבעל והאשה לכבוד ולחירות, יש להעדיף במקרה זה את האשה, הואיל ולזכותה פסק דין סופי של בית הדין לפיו יש לכפות על הבעל את מתן הגט".
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
