נסו לחשוב על אסוציאציות שעולות סביב השם אלישע לוי. ניסוי קצר במערכת האתר הניב תוצאות צפויות: פרווה, יבש, נאיבי, משעמם, חסר דומיננטיות, דמות נחמדה ולא מורכבת. רובנו כקולקטיב, ואני לא יוצא מהכלל, קיבענו בראש את תדמיתו הציבורית של המאמן שזכה בשתי אליפויות בשלוש השנים האחרונות, וזאת בלי לתת לתוצאות בשטח לבלבל אותנו. הבעיה היא שלשנות תדמית זה קשה, אולי בלתי אפשרי בכלל. צריך רגע אחד מכונן, טוויסט בעלילה שיינער את התדמית שנוצרה ויקבע אותה מחדש.
לפני כחודשיים פגשתי אותו לראשונה לשיחה אישית. בדיוק בתקופה בה חזרה הביקורת על הסגנון של מכבי חיפה - משעממת, יבשה, חסרת כל סקס אפיל, קבוצה בצלמו של המאמן שלה. "מישהו פעם היה פה? כל אותם אלו שקבעו שהסגנון שלי הוא משעמם, הגנתי ומה לא. הם באמת ניסו להבין את הכדורגל שלנו?", תהה לוי בפניי. ובאמת, בעיניי לפחות את התדמית הזו הוא ניפץ לחלוטין. לוי הוא המושל. יש לו אחיזה אבסולוטית בקבוצה, לא סחבק ולא נעליים. ההיררכיה ברורה והשחקנים יודעים היטב את גבולות הגזרה: "אני לא חייב להראות כל הזמן שאני הבוס, אני לא מתעסק בזה. לא צריך כל היום לאיים, לצעוק על שחקנים או ליצור אווירה של פחד על מנת להשיג שליטה".
ושוב חוזרים לעניין התדמית. את לוי היא באמת לא מעסיקה, הוא לא חי אותה. הוא יודע מה קורה בפנים, הוא יודע שמכבי חיפה היא ההצגה שלו. בגיל 53 הוא מודע לעצמו או לפחות משדר זאת ולא ינסה עכשיו לייצר 'אלישע חדש'. ה-DNA שלו לעולם לא יכלול טלפונים לפרשנים כדי שיזרקו עליו מילה טובה. את שמות העורכים הראשיים ומספרי הטלפון במערכות התקשורת הוא לא מכיר, בניגוד לרבים וטובים אחרים. על ארוחות עם מעצבי דעת קהל הוא מעולם לא שמע.
אני לוזר?
"מי שצריך להכיר אותי באמת יודע זאת מצוין - זה הבוס שלי, השחקנים שלי וסביבת העבודה שלי. אם לכל היתר יש דעה שונה עלי, אין לי באמת רצון להתעסק בשינוי החשיבה הזו", הוא תמיד אומר רגע אחרי שעוד כתבה על המאמן הנאיבי, החביב וטוב הלב מתפרסמת. למרות זאת, מי שסובב את לוי יודע שבתוך תוכו יש רגעים בהם התדמית שהצטיירה לו מפריעה לו. הוא רק שומר אותם עמוק בפנים.
מכל הבחינות וגם מבחינה תדמיתית, לוי ידע בתחילת העונה שאלו הרגעים המכוננים של הקריירה שלו כי לצד כל האסוציאציות הקודמות, צצה מלה חדשה – לוזר. משמע זה שלא מצליח להתעלות במאני טיים. הוא היה מודע להשלכות של המילה הזו וידע שאם היא תדבק בו, יהיה כמעט בלתי אפשרי להוריד אותה מעליו. "לקח לו זמן לצאת מהטראומה של משחק האליפות", סיפרו בחיפה, "וכשהחלו ההכנות לעונה הבאה, נפל עליו תיק שבחלומות הכי רעים שלו הוא לא תיאר - כל חוט השדרה של הקבוצה עזב", מספרים בחיפה. על העזיבה הצפויה של דקל קינן לוי ידע אך כשהחלו להתעופף באוויר השמות של בירם כיאל, טשיירה ושלומי ארבייטמן, הבין בפני מה הוא עומד.
"הכי קל זה ללכת, לשחק את המסכן ולתת הצהרות שהקבוצה מתפרקת, שאין מה לדבר בכלל על אליפות, להנמיך ציפיות ולפעול על פי הן. זה לא אני", הבהיר לוי בשיחה עם יעקב שחר, "המועדון הזה חזק מהכל. אני מבין את הצרכים ועם זה אלך למלחמה". לצוות המלווה היה ברור: "צפינו את הכותרות בסגנון – אלישע נכנע לשחר, אלישע שוב הפסיד ומה לא, אבל ידענו שהוא היה שותף מלא להחלטה. לאחר כל העזיבות התקשורת לא ספרה אותנו. כשהודחנו מאירופה ובמסיבת העיתונאים לאחר מכן הוא אמר שהולכים על כל התארים, היו כאלה שגיחכו מתחת למיקרופון שלהם. פשוט לא ספרו אותו".
אין כוכבים, יש דרך
לוי המשיך בדרך שלו. כשאריק בנאדו חזר לקבוצה הוא לא בנה עליו להרכב. הבלם הוותיק הגיע עם כושר גופני לקוי וגם במצב רוח לא משהו, תוצר של שנאת האוהדים שלא שכחו את העזיבה לבית"ר י-ם. בתקשורת הלחץ גבר. בכל ראיון, בכל הזדמנות מישהו שלף - למה בנאדו לא משחק? "קל להיות מושפע מזה", אמר לוי, "הייתי יכול להוריד את התקשורת ממני ולעשות את כולם היו מרוצים, אבל באמת משיג משהו אם אריק היה נכנס כבר במחזורים הראשונים להרכב?"
רק במחזור העשירי, לאחר ההפסד להפועל ת"א, חזר בנאדו להרכב ומאז הפך לגורם קריטי באליפות. "ההחלטה לא להיכנע ללחץ ולזרוק את בנאדו להרכב בגלל התקשורת קנתה את השחקנים ואז ההחלטה להשיב אותו לרוטציה ולראות בו נכס בדיוק בזמן ובמקום שאלישע ראה לנכון הפכה את חדר ההלבשה למבצר עבורו", אמר אחד השחקנים, "זה הרגע שהפך אותנו ליחידה אחת. מכאן ולמרות שהיו עוד רגעים מחורבנים בהמשך העונה, ידענו שיש לנו צוות מיוחד. אין מעמד שונה לוותיקים ולצעירים מבחינת היחס".
אבל לא רק נושא בנאדו זכה לטיפול שהוכיח את עצמו בכל הרמות. קחו גם את יניב קטן - המלך בחיפה, בטח שביציעים. אין כזה דבר לזרוק את קטן מאימון אבל לוי העונה עשה זאת. באחד האימונים, שהרגיש לוי שהחבל נמתח, שלח את הקפטן הכל יכול למקלחת מוקדמת. והנה, הפלא ופלא, לא קרה שום אסון. קטן עצמו לא ליבה את האירוע, קו הגבול סומן באופן ברור וחדר ההלבשה רק הרוויח. עוד דוגמא? ליאור רפאלוב. בתחילת העונה, הוא תופקד בצד ימין אבל כל הזמן משך לאמצע ואלישע לא אהב את זה. אחרי שיחה קצרה וחדה מאוד כבר היה ברור - אין יותר תנועה חופשית. רק פציעתו של יניב קטן העבירה את רפאלוב למרכז אבל הרווח הנקי היה לשתי העמדות.
וכך, אחרי שנה שלמה של מנהיגות ועבודה שקטה, הגיע הרגע המכונן של אלישע: מול הבוס, השחקנים ובעיקר, כן, בעיקר, מול התדמית. רבים הבוקר קמים עם תחושה אחרת לגביו, פתוחה או מקבלת יותר. אפשר גם להניח שמעתה הוא יימדד בפרמטרים אחרים, מקצועיים יותר אבל לו זה לא משנה. בעיניי עצמו גם כך למלה השחוקה הזו אין ולא הייתה משמעות מעולם.