תיק משה קצב הגיע לפרשת דרכים משמעותית - שלב הערעור בפני הרכב-שלושה בבית המשפט העליון. אך קודם לכן עומד שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, להכריע כשופט יחיד בתוך כמה ימים בסוגייה קריטית הן לנשיא לשעבר והן לגבי מי שהוביל נגד קצב את כתב האישום - הוא פרקליט המדינה משה לדור.

ההכרעה שעל הפרק: האם לעכב ביצוע גזר הדין של קצב, וליתר דיוק: האם לעכב את כליאתו המיידית של קצב, עד לאחר ההכרעה בערעור שהגיש. הכרעת דנציגר אינה פשוטה, כלל ועיקר. גם עבורו אישית, במיוחד מחמת הנסיבות המיוחדות כפי שיפורטו להלן:

• אם יימנע דנציגר מהתערבות - כבקשת/דרישת הפרקליטות ובראשה משה לדור, יישלח קצב מיידית לכלא, ובית המשפט העליון יאותת בזאת על אפסות סיכוייו של קצב למוטט חלק מהאישומים בהם הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הפרקליטות תוכל לחגוג את ניצחונה הגדול על קצב ולקבל נקודות הרבה בדעת הקהל בכלל ובתקשורת בפרט;

• אם יכריע דנציגר בעד עיכוב ביצוע גזר הדין - כפי שאומנם צריך להיות (לדעתי) במדינה מתוקנת כל עוד לא ניתן פסק דין חלוט הן לגבי קצב והן לגבי כל נאשם אחר, ובמיוחד כאשר מדובר בערעור בזכות (להבדיל מערעור ברשות), עלול משה לדור לספוג מפלה אישית ומקצועית קשה. לא בכדי הטיל לדור את כל כובד משקלו כדי לשלוח את קצב לכלא תכף ומייד.

הנה-כי-כן: מדובר בהחלטה גורלית לקצב וקריטית ליוקרתו ולמעמדו המקצועי של משה לדור. וכאן עולה השאלה: האם משוחרר השופט דנציגר, באמת ובתמים, להכריע בסוגייה משפטית כה נכבדה על-בסיס מקצועי ורק בהתאם לאמונתו והבנתו השיפוטית? האם עלול, חלילה, להסתנן למוחו החשש מידם הארוכה של אנשי הפרקליטות, ובראשם לדור?


דנציגר עדיין בגדר חשוד בפלילים


החשש המוצג לעיל אינו בעלמא. נזכור נא: השופט דנציגר נחקר בחשד למעורבות פלילית בפרשת שלמה לחיאני, ראש עיריית בת ים. דנציגר ומשרדו קיבלו מאות אלפי שקלים, לפחות, שלא כדין מקופת עיריית בת ים בתקופה שדנציגר היה שותף מרכזי במשרד עורכי הדין בראשו עמד יחד עם עו"ד דורי קלגסבלד. דנציגר היה האיש שפעל מול לחיאני, גם אם נהנה המשרד כולו מהכספים שהוזרמו שלא כדין.

בעקבות חשיפת המידע הבעייתי ב-News1, נאלץ היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להורות על חקירתו של דנציגר. זה האחרון נאלץ למסור עדות לפחות פעמיים. וינשטיין התמהמה מדי קודם לכן בהנחייה לחקור את דנציגר - אם מפאת כבודו של דנציגר ואם בניסיון להתחמק ממיצוי הדין עימו, ורק החשיפה ב-News1 בדבר הבעייתיות שבעצם אי-חקירתו של דנציגר, נאלץ היועמ"ש להורות על חקירתו. בדרך התנהלותו גרם וינשטיין נזק גדול למערכת המשפט, שכן אין חולק: אין הדבר תקין שחשוד בפלילים - יהא מעמדו אשר יהא - יוכל להכריע מטעם המדינה בגורלות של אחרים. מצב זה קיים גם עתה.

עכשיו נתון תיק החקירה, כולל עניינו של דנציגר, בפני אנשי הפרקליטות, ובראשם הפרקליט משה לדור. מי שיכריע בסופו של דבר בשאלה האם להוציא כתב טיהור לדנציגר או לנקוט נגדו הליך פלילי דרמטי, הוא היועץ המשפטי לממשלה. סוד גלוי הוא כי צוות החקירה המלווה את התיק, ובראשו משה לדור, הם-הם שיכריעו אלו המלצות יוגשו ליועמ"ש וינשטיין. מאליו מובן כי לעמדתם תהא השפעה מכרעת על תוצאות הליך זה. מצב זה מעיד על ניגוד עניינים מובנה - בגלל ניגודים פחותים בהרבה נחקרו עובדי ציבור ואף הועמדו לדין - המסכן את ההליך המשפטי שאמור להיות טהור ולו למראית עין.


ניגוד עניינים פסול ואסור


ועכשיו כדאי לחזור לעניינו של קצב: האם נכון הדבר להותיר בידי דנציגר את ההכרעה בסוגיית קצב, כאשר בה-בעת מוחזק דנציגר במקום רגיש בידיו של פרקליט המדינה משה לדור? האין מדובר במצב של ניגוד עניינים אסור ופסול? התשובה לכך ברורה.

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הוא האיש המוסמך ליתן מענה לשאלה זו; והוא גם האיש, למרבה הצער, שקשה לצפות ממנו שיעז למלא חובתו. וינשטיין, איש חלש, מתקשה לקבל החלטות אמיצות. וחבל.

נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, אמורה אף היא לפעול - כאשר מתחוור ששופט בכיר נקלע לניגוד עניינים. פסילת שופטים זה המנדט הישיר שלה. אך גם מביניש אין לצפות להתערבות, שכן היא מושתקת מלפעול - במיוחד מחמת אופן התנהלותה המופקר בפרשת הגניבה ועבירות המס שביצע עו"ד יחזקאל ביניש, בעלה היקר (ראו: פרשת ביניש):

ביניש דנה בעתירה נגד היועמ"ש מני מזוז (אף היא הייתה בפרשת עסקת הטיעון לנשיא קצב) כאשר עניינו של עו"ד ביניש היה נתון באותם ימים בדיוק להכרעתו של מזוז, בשאלה הקריטית: האם יש להגיש נגדו כתב אישום; השופטת ביניש פעלה בנוסף למינויו של עוזי פוגלמן לכהונת שופט בית המשפט העליון, במעמד של קבע, כאשר בידי פוגלמן (כשופט בפועל בבית המשפט העליון) נתונה הייתה ההכרעה בעתירתי - שבה דרשתי לפסול את ביניש מלדון בעתירה נגד מזוז.

הנה כי כן: עולם קטן, ומעללים בו הרבה.