בית המשפט העליון יוצא למאבק נגד הגשת כתבי בי דין ארוכים מן הצורך. השופט
אשר גרוניס אישר הטלת הוצאות לטובת המדינה על שני צדדים לסכסוך אזרחי, שהגישו לבית המשפט סיכומים ואסמכתאות על פני מאות עמודים, וקובע שכך יש לנהוג במקרים דומים.
הסכסוך הוא בין חברת התרופות הזרה אנטון הובר לבין חברת סופר מדיק הישראלית ונוגע לסימני מסחר. סופר מדיק הגישה בקשת רשות ערעור לעליון ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נגדה. גרוניס דחה את הבקשה וחייב את סופר מדיק בהוצאות של 30,000 שקל לטובת אנטון הובר, ואת שני הצדדים - בהוצאות של 10,000 שקל לטובת המדינה.
גרוניס דחה (א', 27.3.11) את בקשת סופר מדיק לעיון מחדש בהחלטתו ונימק אותה בהרחבה. הוא מתאר בציוריות רבה את היקף המסמכים שהונחו לפניו:
"בקשת רשות הערעור השתרעה על פני 28 עמודים (ויחד עימה הוגשה בקשה להגשת ראיה נוספת; בקשה זו, בלא התצהיר, החזיקה 4 עמודים). כאמור, בצידה של בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. בקשה זו החזיקה אף היא 28 עמודים (וכן תצהיר בן 14 עמודים). לשתי הבקשות, רשות הערעור ועיכוב הביצוע, צורפו (במשותף) שני קלסרים, שכללו 15 נספחים ובהם מאות עמודים. התשובה לבקשה לעיכוב ביצוע השתרעה לאורך 51 עמודים (וצורף לה תצהיר בן שני עמודים).
"לתשובה צורפו שלושה כרכים של נספחים וכרך אחד של אסמכתאות. מדובר ב-42 נספחים, שכללו יחדיו מאות עמודים. כרך האסמכתאות כלל גם (אך לא רק) פסקי דין שנתפרסמו בפרסום הרשמי של פסקי דין של בית משפט זה".
מכאן עובר גרוניס לאמירה עקרונית: "קיימת תופעה של כתבי טענות, תצהירים, נספחים וכיו"ב המשתרעים על פני עוד ועוד עמודים. נתקלים אנו במסמכים בעלי היקף גדל והולך. במילים אחרות, הניירת מתרבה ומתרבה.
אולי כדאי למדוד לפי המשקל
"שאלה מעניינת היא מה הסיבה לגידול הנמשך בהיקפם של המסמכים המוגשים. יהיו כאלה שיאמרו שהאשם הוא באמצעים הטכנולוגיים המשתכללים מעת לעת, מכונות צילום מהירות ומחשבים, לרבות האפשרות של 'גזור' (cut) ו'הדבק' (paste). ניתן להעלות השערות נוספות לגבי הסיבות לתופעה, אך דומה שלא ניתן לחלוק על עצם קיומה.
"אילו נעשתה בדיקה השוואתית, אין לי ספק שהממצא הברור היה שכתב טענות ממוצע דהיום הינו ארוך בהרבה מזה שהיה מוגש לפני שנים. תלונה חוזרת ונשנית של שופטים, ומדובר בתלונה מוצדקת, היא כי לעיתים מוגשים כתבי טענות ושאר מסמכים באורך בלתי סביר. יש אף הטוענים, במידה מסוימת של בדיחות, המהולה ברצינות, שיש למדוד את המסמכים על-פי משקלם ולא במספר העמודים.
"אין בכוונתי לומר שהדבר קורה בכל הליך, אך אין ספק שהתופעה קיימת ומתגברת ומכבידה היא על תפקודם של בתי המשפט. אין להלין על כך באופן כללי אלא באותם מקרים, והם אינם מעטים, בהם אין מִתאם בין המשקל הסגולי של העניין לבין היקפם של המסמכים המוגשים. היינו, כאשר אורכם של המסמכים (שלא לומר משקלם) חורג מכל פרופורציה".
לאור מצב זה, אומר גרוניס, גדל מספר המקרים בהם בית המשפט מגביל מראש את אורך המסמכים שיוגשו לו. לדבריו, גם רשמי בית המשפט העליון עושים זאת, אך רק לעיתים רחוקות מדי מורים לצדדים לתמצת מחדש את נימוקי ערעוריהם.
גרוניס מסכם: "אכן השימוש במכשיר של הוצאות לטובת אוצר המדינה צריך להעשות, הן בערכאות הדיוניות והן בערכאות הערעור, בצורה מושכלת וזהירה... יחד עם זאת, חובה לומר כי ככל שהתופעה של כתבי טענות ארוכים יתר על המידה הולכת וגוברת, ממילא מתעצם הצורך לעשות שימוש במכשיר הנזכר".
