דמוקרטיה חברתית

שקיעתן של "העבודה" וה"שמאל" מניעה התארגנויות שונות, המעלות כמודל חלופי לחוליי החברה את הסוציאל-דמוקרטיה. מול התנאים העולמיים המשתנים, צריך לבחון האם המודל הזה יכול להיות רלוונטי. המדינות הסוציאל-דמוקרטיות, שהיו להן הישגים חברתיים, למדו שיש חוק ברזל: פתרון היום הופך לבעיית המחר. התנאים והמערכות משתנים, וכללי המשחק מקובעים עד למשבר. הממשלות ותאגידיהן הביורוקרטיים התנוונו והעומסים הסוציאליים חרגו מהאפשר, עד שעלה השוק החופשי להציל את הכלכלה. אבל הרגישות לפערים, לחלשים ולכללי משחק הוגנים - לא נעלמה.

שורש הרעיון הסוציאליסטי הוא: כולם עובדים. אין כסף אלא בעד עבודה. צריך שכר הוגן, למנוע פערים מסוכנים. זה ייתכן רק בהשקעה גבוהה של הון לעובד. השקעות באות מרווחים, ואלה באים מפריון ויעילות ומאפשרים רווחה לכל. לכן, הפריון והיעילות הם ה-א'-ב' של תפישת הסוציאליזם שלא סולף בפופוליזם. וזהו עניינם הראשון של העובדים. בימי היישוב בטרם מדינה קראו לזה "סוציאליזם קונסטרוקטיבי", שעיקרו "בכורת היצירה על פני החלוקה". המפלגות/הממשלות במדינה שינו קוד: "קודם נחלק, אחר-כך נראה". לאמור, רווחה ללא עבודה ומשק יעילים. דוגמה אחת: במדינות המפותחות משתתפים בשוק העבודה 67% מגילאי 65-15 - בישראל רק 56%. כל עובד מפיק 60,000 דולר לשנה. 11% החסרים הם יותר מ-300,000 עובדים. המכפלה עולה ל-18 מיליארד דולר! 50% מזה מיסים - לתקציבי החברה החסרים. גם עם 50% מזה היו נפתרות בעיות קיום קשות למחצית האוכלוסייה!

אין חולק שהשוק החופשי הוא התנאי לשגשוג. תורה סוציאל-דמוקרטית, וראש ממשלה כזה, צריכים להציע מודל שיהיה כה יעיל בתחרות הגלובלית עד שיאפשר רווחה לכל. וזאת התורה: לעודד את המגזר העסקי עד קצה הגבול - ו"לריב" איתו על חלוקת פירותיו. מודל כזה קיים בסקנדינביות. מי שנבהל מסוציאל-דמוקרטיה מסרב שנהיה כשבדיה, כדנמרק, כפינלנד או כהולנד - בכלכלה (תמ"ג - 38-40,000 דולר לנפש) ובשירותים המעולים. וכך יאמר ראש ממשלה סוציאל-דמוקרט לא פופוליסט לקהילה העסקית: "לא היו כמותי להסיר את כל המחסומים כדי להגביר את כושר התחרות שלכם. התפארות שרי האוצר מהימין בהצלחה הכלכלית של ישראל היא טלוויזיונית. בעשרים שנה לא הצטמצם הפער הכלכלי בין ישראל לארה"ב ואירופה הצפונית, וחובה לצמצמו. זה המבחן שלכם ושלי. תקנות וחוקים חוסמים יוסרו. ניצור את התשתית הטובה בעולם לחיזוק כושר תחרות ולהרבות את הרווחים. אבל "נריב" איתכם על צדקת החלוקה!

צדק חלוקתי סוציאל-דמוקרטי מבחין בין תקציבי חברה יוצרי הון - לשורפי הון. על תקציבים שורפי הון יקצר המצע כאן. יעדי התקציבים יוצרי ההון הם:

1. לנתק את שרשרת העוני הבין-דורי - לשם כך יש להמיר את קצבאות הילדים בקרן חיסכון שתפתח המדינה לכל ילד, קרן שתעמוד לרשותם על סף בגרותם, ובכספיה הם יממנו את הדרוש להם לדלג, במלוא הפוטנציאלים, אל ההשתתפות החברתית. לא מעניין מי הוריך - מה שיש לנו זה את ואתה. הנה הצידה לדרך, לא מתנה - הם יחזירו אותה בשנות עבודתם. כעין פנסיה הפוכה. שכר לחיילי חובה ישולב כבונוס. ניתוק שרשרת העוני במגזר החרדי מחייב לשחרר את הצעירים משלטון הרבנים. "קרן הסף" תהיה צידה לדרך לצעיר החרדי שיילך לעבוד.

2. המוביליות החברתית - המבחן האמיתי לסוציאל-דמוקרטיה. במציאות החברתית דהיום עדיפה השקעה בהגברת המוביליות - שלה צריכים להתאים כלים ומסלולים - על פני הגברת שוויון.

3. להפוך את העובדים שותפים בהון. היום ההון הוא המלך בחברה, ומי שאין לו חלק בהון הוא מנידחיה. ממשלה סוציאל-דמוקרטית חייבת לפתח מודלים לשיתופם של העובדים בהון. נכסי המדינה המופרטים (קרקעות, תשתיות וכדומה) יונפקו לאזרחים; שיעור מסוים ממענקי ההון למשקיעים יוקצה לעובדים. לא הקצאה אישית (שאז העניים מוכרים את חלקם) אלא לזכותו בקרנות הפנסיה. מודל סוציאל-דמוקרטי יכול לקיים הסכמי עבודה שבהם העובדים מוותרים על העלאות שכר תקופתיות כדי להגביר כושר תחרות, ומקבלים שיעור מהרווחים. ניתן לאפשר לעובדים לרכוש ניירות ערך ללא מס.

4. לסלק את העובדים הזרים, כולל לאָזרח מהם. המוסכמה שישראלים לא עובדים בבניין, למשל, היא בלתי נסבלת. ללא זרים היה שכר עובדי הבניין עולה, וישראלים היו נוהרים לענף. מחיר הדירות נקבע לפי מה שהקונים מוכנים לשלם. אם היו מתייקרות - או שהקבלנים היו סופגים את ההתייקרות, או ששטח הדירה הממוצעת היה מצטמצם.

5. המסד - החינוך. החברה הישראלית החליטה במודע - כקהילה יהודית ראשונה ב-3000 שנות היסטוריה - להנמיך את החינוך לתחתית הסולם. לא יהיה חינוך ראוי ללא העלאת המקצוע לרום הסולם. לשם כך צריך לשלש בהדרגה את שכר המורים, כנגד חוזה תפוקות ואיכויות אחרות לגמרי.

6. למנוע תקציבים מחזונות עבר, ובראשם ההתיישבות. כל יישוב חדש מוקם על חשבון עניי ישראל. ביישובים הקיימים יש תשתיות לקלוט את כל המבקשים. החזון של זקני העדה ליישב את הנגב והגליל הוא אנכרוניסטי. מה חשוב מספר היישובים? להפוך את באר-שבע לעיר של מיליון שמציעה לתושביה את מלוא האופציות - זהו חזון הולם. את המיליארדים צריך לכוון למחקר ולפיתוח, לאוניברסיטות, לתרבות, לפיתוח תעסוקות עתידות, לצמצום הפיגורים בתשתיות הלאומיות, ולכל מה שמרחיב את קשת האופציות לאזרחי המדינה - ולא להתיישבות. ופחות מכל - להתנחלויות.

מדיניות סוציאל-דמוקרטית הבנויה על יסודות אלה תוכל להקצות תקציבים הוגנים לחולים, לנכים, לזקנים, לחסרי כושר עבודה, לאמהות חד-הוריות ולכל הנזקקים באמת. זוהי הסוציאל-דמוקרטיה שעליה צריך לדבר. ולזאת ייקרא בעברית: דמוקרטיה חברתית.