בית המשפט העליון קובע (יום ד', 16.3.11), כי מס הבולים היה "מס" - ולא "היטל" - לעניין ההתיישנות על תביעות בגין גבייתו שלא בצדק. בכך אימץ העליון את פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא.
שפירא דחה את תביעתה של חברת וריאנט, הנסחרת בניו-יורק, על חיובה לשלם למדינה מס בולים בסך 2.3 מיליון שקל עם הגשת דוח הקצאת המניות לרשם החברות בשנת 2000. זאת, על-אף שבשנת 2006 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, כי מאז פברואר 2000 אין תחולה לחיוב זה.
שפירא קיבל את עמדת המדינה, לפיה מדובר במס ששולם ביתר, ולכן תקופת ההתיישנות לתביעות להשבתו היא שלוש שנים בלבד. וריאנט טענה שיש לקבוע שתקופת ההתיישנות היא לפי הקבוע בחוק ההתיישנות (שבע שנים) ולא לפי זו שבחוק מיסים עקיפים.
השופט
עוזי פוגלמן קובע בעליון: "אין בידי לקבל את הטענה כי בכל מקרה שבו נמצא בדיעבד כי הגבייה של סכום שהוגדר בעת תשלומו כמס עקיף אינה כדין, יש בכך כדי לשלול את אופיו כמס לפי חוק מיסים עקיפים... מס שהנישום שילם על-אף שלא היה מחויב בו כלל, עדיין מס הוא, ואין בטעות שעמדה ביסוד תשלומו - ותהיה זו טעותו של הנישום או טעותה של המדינה - כדי לשלול את עצם אופיו כמס".
עוד מעיר פוגלמן, כי וראינט שילמה את המס ללא כל מחאה, למרות שמן הסתם היה מלווה בייעוץ משפטי. דבר זה מלמד, כי בזמן אמת סברה גם היא שמדובר במס. יש להבדיל, הוא מציין, בין מצב זה לבין מצב בו המדינה יודעת כבר בזמן הגבייה שמדובר במהלך שאינו חוקי.
פוגלמן גם מסביר, כי תקופת ההתיישנות המקוצרת להשבת מס שנגבה ביתר, נובעת מן הצורך לאפשר למדינה לתכנן את מהלכיה בתחום הפיסקלי. היא מהווה "תוצאה של איזון בין הצורך של המדינה בוודאות וביכולת לתכנן את פעולותיה, על-מנת לשרת בצורה מושכלת את צרכי החברה והפרט, לבין זכות הגישה של האזרח לערכאות, ושיקולי הצדק עם הפרט".
בהתייחסו לכך שוריאנט לא יכולה הייתה להעלות את טענתה כנגד מס הבולים לפני פסק הדין מ-2006 אומר פוגלמן, כי למעשה היא יכולה הייתה לעשות זאת קודם לכן, מאחר שהתיקון לחוק מס בולים נכנס לתוקפו בשנת 2000 - היא השנה בה שילמה, כאמור ללא מחאה, את מס הבולים.
