בין פגישה דיסקרטית עם אנשי ממשל רוסיים לרקיחת עוד עסקה חשאית ששווה עשרות מיליונים, קל היה לחשוד במניעיו של רומן אברמוביץ' כשזה השתלט על צ'לסי בקיץ 2003. לכולם היה ברור שהוא נכנס לעסק הזה בשביל הפרסום, החשיפה, דריסת הרגל בכלכלת בריטניה והעמקת הקשרים בקרב שועי עולם. הכל מלבד כדורגל. יותר משבע שנים עברו מאז, תקופה בה הקולות האלה שככו עד נאלמו דום. אברמוביץ' הקפיד לאורך השנים להגיע לחלק גדול ממשחקי הבית, הוא תבע הצלחה מהשחקנים ומהצוות המקצועי ונראה היה שאכפת לו ממה שקורה על המגרש.
המשבר המקצועי של צ'לסי, שצברה רק 10 נקודות ב-11 מחזורי הליגה האחרונים, התזמון שלו וההתנהלות של אברמוביץ' לאורך השבועות הללו יכולים לעורר את השאלות ההן שוב. כי פתאום העובדה שצ'לסי כבר שנים לא מבזבזת כסף יכולה להעלות תהיות לגבי המחויבות שלו להצלחת הקבוצה. פתאום ההחלטה שלו לארגן מסיבת סילבסטר בעלות של 5 מיליוני פאונד בקריביים בזמן ששחקניו כושלים על הדשא יכולה להיראות כאילו הוא מנתק עצמו מתלאות המועדון. פתאום העובדה שהוא בקושי מעורב בגלוי במה שנעשה בקבוצה עלולה לגרום לאנשים לחשוב שאולי זה באמת המצב.
אבל לכל אלה אפשר למצוא תשובות שדי מניחות את הדעת.
את עניין המעורבות הגלויה בנעשה בקבוצה אפשר לייחס לכך שאברמוביץ' כבר למד לנהל את העניינים האלה מאחורי הקלעים. הוא כבר לא חייב להיות בכל משחק בית ולא חייב לפקוד את המתקנים בקובהאם כדי שהדברים יתנהלו לפי רצונו. ההוראות שלו מגיעות בקלות לכל מי שצריך ברחבי המועדון, עוזרים לו בכך אנשיו הפזורים בתפקידי מפתח. מייקל אמנאלו, העוזר החדש של קרלו אנצ'לוטי שהונחת עליו בתחילת המשבר במקום ריי ווילקינס האהוב, הוותיק והמוערך, הוא רק דוגמא אחת. כמו כן, את השקט שאברמוביץ' מעניק לאנצ'לוטי, ואת גילויי התמיכה שמודלפים לתקשורת, אפשר להסביר בכך שהמליארדר הרוסי פשוט הבין אין מנהלים קבוצת כדורגל וכבר לא קופץ לפטר את המנג'ר, כפי שעשה בעבר עם ז'וזה מוריניו ועם לואיס פליפה סקולארי.
את החלק של מדיניות הרכש אפשר להסביר בכמה דרכים שונות. ראשית, בין 2007 ל-2009, בשיאו של המשבר הכלכלי העולמי, הונו של רומן אברמוביץ' התכווץ בכ-50%. הדיווחים כמובן רבים ושונים, אבל בכל מקרה מדובר בכמה מיליארדי דולרים. במצב כזה, אי אפשר להאשים אותו אם צמצם קצת את ההוצאות על רכש עבור המועדון שלו. בטח כשזה המשיך להתמודד על כל התארים, שנה אחרי שנה. שנית, וכנגזרת מהמשפט האחרון – אברמוביץ' כנראה קלט שהקבוצה שיש לו מספיק טובה כמו שהיא. מוריניו הניח את היסודות והסגל הקבוע של השנים האחרונות עשה את העבודה, כמעט מכוח האינרציה. אפשר אולי להאשים את אברמוביץ' במנוחה על זרי דפנה, אבל לא בקמצנות. ודבר שלישי: בעוד שנתיים צ'לסי, כמו כל הקבוצות באירופה, תצטרך לעמוד בהוצאות שלה מבלי תמיכת הבעלים (תחת חוקי הפייר פליי הפיננסי החדשים). ככה שאברמוביץ' כבר עכשיו מעניק לה דפוסי התנהגות שיעזרו לה להתמודד עם התקנות.
העניין הוא שלצערם של אוהדי צ'לסי, את כל התשובות האלה אפשר להפריך די בקלות.
קודם, בעניין מדיניות הרכש, צריך לומר שאברמוביץ' הפסיק להוציא כסף גדול על רכישות עוד לפני שסבל (הכל יחסי) מהמשבר הכלכלי, ושלמרות שלפי הרשימות השונות הוא כבר השיב את מרבית ההון שאבד לו בשנים האחרונות זה עדיין לא בא לידי ביטוי בפיזור צ'קים עבור שחקנים. המספרים מגלים עד כמה אברמוביץ' סגר את הברז. זה התחיל עם טירוף קניות של 22 שחקנים בתוך 13 חודשים (הפגרה הראשונה, תחת קלאודיו ראניירי, והראשונה של מוריניו), בעלות כוללת של 212 מיליון פאונד. זה 11 שחקנים בממוצע לעונה בעלות של106 מיליוני ליש"ט. אבל מאז, בשש עונות, צ'לסי רכשה 32 שחקנים בסך של 198 מיליון פאונד, שזה רק 5.3 שחקנים לעונה בהוצאה שנתית ממוצעת על רכש של 33 מיליון ליש"ט בלבד. לא צריך ללכת למנצ'סטר סיטי כדי לראות שזה לא כל כך הרבה. טוטנהאם הוציאה בארבע השנים האחרונות 208 מיליוני פאונד על רכש, שזה 52 בממוצע לעונה.ואם מסתכלים על השמות מהם מורכבת רשימת הקניות של 6 השנים האחרונות, הרי שהתמונה שמתגלה מעודדת עוד פחות עבור מי שרוצה בטובתה של צ'לסי. תשעה מאותם 32 שחקנים נקנו בגיל 21 ומטה – צעירים שלא עלו הרבה כסף ושרובם לא תרמו כמעט בכלל לקבוצה הבוגרת. עוד שמונה נקנו אחרי גיל 28. משמע, בשש השנים האחרונות צ'לסי צרפה רק 15 שחקנים שאינם צעירים או אינם "זקנים". במילים אחרות – בשיאם. בנוסף, בחמש השנים האחרונות צ'לסי קנתה רק שבעה שחקנים ביותר מ-10 מיליוני פאונד. ככה שאיך שלא מסתכלים על זה, המשמעות היא ששנים צ'לסי כבר לא באמת מתמודדת עם יתר הקבוצות הגדולות על הכשרונות הגדולים והמבוקשים ביותר בשוק. את הסכומים הכי גדולים שהוציאה לאחרונה עשתה עבור אנשים כמו אנלקה, ז'ירקוב, רמירס ובוסינגווה.
ובעניין המעורבות בקבוצה, הרי שכל עוד אפשר להאמין שרומן הבין איך לנהל מועדון ויודע את הערך של סבלנות, האמת היותר סבירה היא שלאברמוביץ' באמת כבר פשוט אין כוח. ראשית, הבנאדם היה עסוק בשנתיים האחרונות בהשבת הונו. שנית, אחרי שמוריניו הביא לו שתי אליפויות רצופות וגביע, אברמוביץ' הפך את גביע אירופה למטרה המקודשת ביותר במועדון, ולאמת המידה לפיה נמדדים אנשי הצוות המקצועי. הכשלון של מוריניו להגיע אפילו לגמר התחרות עזר להביא לסיום הקדנציה שלו, ומאז כל מי שעמד על הקווים בצ'לסי ידע שזה הדבר שהכי חשוב לבעלים. אלא שעכשיו נראה שהוא למד לחיות עם השורה הריקה הזו בקורות החיים, ושאברמוביץ' לא יפטר יותר אף מאמן בגלל שלא יביא לו את אליפות אירופה. סם וואלס מהעיתון "אינדיפנדנט" דיווח כי מקובהאם נשמעים קולות שאומרים שכל עוד צ'לסי תסיים במקום שמוביל לליגת האלופות, זה בסדר. ושאנצ'לוטי ישרוד בתפקיד כל עוד הוא ישמור את הקבוצה מעל למקום הרביעי – גם הודות לקרדיט על הדאבל משנה שעברה, וגם כי אברמוביץ' כבר פחות אובססיבי לגבי הנושא.
ואם כל זה לא מספיק, הרי שחיפוש שמו של רומן אברמוביץ' בגוגל ניוז עושה סדר בכל הסיפור. בין כמה מאמרים שמדברים על המשבר של צ'לסי, אפשר למצוא את שמו של האוליגרך בשלל סיפורים: ניסיון כושל לטפס על הר קילימנג'ארו, הזמנת משלחת הטיפוס לאנגליה והכשלון להשיג להם ויזות, מסיבת הסילבסטר המדוברת באחוזה ששייכת לו וששווה 90 מיליון פאונד, קניית בניין שלם בשכונת קנזינגטון בלונדון והכוונה להפכו לבית חלומות בשווי 150 מיליון פאונד, העלאת מחזה רוסי על החיים בגולאג בזמן ברית המועצות הסטליניסטית בלונדון, מסע בחירות לשמירה על מקומו בפרלמנט הרוסי.
אם ב-2002 חיפוש שמו בגוגל לא היה מעלה שום תוצאה שאינה קשורה לנפט וב-2004 אותה פעולה הייתה מוצאת בעיקר תוצאות שקשורות לצ'לסי, הרי שהיום רומן אברמוביץ' הוא לא רק אחד האנשים העשירים בעולם או אחד המפורסמים באנגליה, הוא גם אחד האנשים העסוקים ביותר והמשפיעים ביותר על התקשורת ועל הכלכלה בבריטניה. ככה שצ'לסי – שבעידן הפייר פליי הפיננסי גם ככה לא תוכל להשתמש במיליארדים של אברמוביץ' כדי לקנות תארים – צריכה להבין: את התפקיד שלה היא מילאה. ולא היה לזה שום קשר לכדורגל.
והאם ליברפול חוזרת להיות ווינרית? לבלוג של ניצן פלד