כמה דיברנו על דרום אפריקה בשנה שחלפה. כמה כתבות, פרויקטים ומוספים הקדישו אין-ספור מילים, טבלאות, נתונים וניתוחים למצבה של אחת המדינות המעניינות והמרתקות בעולם. והכל היה מוצדק – זו הייתה הפעם הראשונה שיבשת אפריקה מארחת מונדיאל, ובין כל החששות מאירוע שיהיה כשלון ארגוני ושיסבול ממכת פשיעה, הסקרנות לגבי דרום אפריקה עצמה הייתה בשיא כל הזמנים. אבל ממש כשם ש-2010 חלפה לה לבלי שוב, ברגע אחד, כך גם העניין העולמי בדרום אפריקה התפוגג לו בשניה שאנדרס אינייסטה שם סוף לטורניר ההוא.
לכבוד פתיחתה של 2011, אותנו מעניין להסתכל שניה אחורה ולשאול – אז מה באמת נשאר בדרום אפריקה ביום שאחרי ה-0:1 של ספרד (אני מתכוון לזה שבגמר, לא לשלושה הרצופים שבאו לפניו)? כמה השתנתה המדינה? האם בכלל? ומה הרוויחה מכל הסיפור הכלכלה הדרום אפריקאית? ומה לגבי הליגה שלהם? ובכן, אלה הרבה מאוד שאלות, ולמען האמת גם שאלות בכלל לא פשוטות. כי בכל מקרה, את התשובה המכרעת לא נקבל חצי שנה אחרי הטורניר, אלא ממרחק של הרבה יותר זמן. אבל גם שינוי איטי צריך להתחיל איפשהו, לכן בהזדמנות הזו עניין אותנו לבדוק האם בכלל אפשר לראות ניצנים של שינוי לטובה.
כלכלית, מצבה של דרום אפריקה הוא סבוך וקשה לפענוח כמו מקרה ממוצע בהאוס. מצד אחד, הרבה מאוד מדדים נראים בסדר: הבורסה המקומית חזרה בחצי השנה האחרונה להציג נתונים שבפעם האחרונה נראו שם רק באמצע 2008 – לפני שהמשבר העולמי וההאטה הגיעו גם ליוהנסבורג – ובסך הכל רשמה עליה מטורפת של 37% מאז השפל (היחסי, המצב שם גם בשיא המשבר היה סביר לעומת מדינות אחרות ומעולה לעומת דרא"פ של לפני שנים ספורות) של לפני שנה וחצי, ועליה של 15% מאז יוני, רגע לפני שריקת הפתיחה. גם מדד המחירים לצרכן נמצא תחת שליטה, והוא עלה בשנה האחרונה ב-3.6% - עליה שמתרחשת בצורה יציבה ובלי קפיצות ונפילות בשנתיים האחרונות.
גם למטבע המקומי, ראנד, ממש אין במה להתבייש ובחצי השנה האחרונה הוא רשם זינוק מרשים אל מול כל המטבעות הגדולים והחזקים. רק לפני חצי שנה הייתם צריכים לתת כמעט 10 ראנד כדי לקבל בחזרה יורו בודד, היום זה עומד על 8.86. אם הייתם רוצים לקנות ביולי דולר אחד זה היה עולה לכם 7.74 ראנד. נכון לסוף דצמבר המספר הוא 6.63. וגם מול הסטרלינג הראנד התחזק מאוד עם 10.35 ראנדים לכל פאונד כיום, לעומת 11.7 לפני שישה חודשים. השינוי הממוצע מול שלושת המטבעות הוא מדהים: 13.73%. בחצי שנה בלבד.
לא מפתיע לגלות גם שהתיירות המקומית הרוויחה. 2.01 מיליון תיירים נכנסו בשערי דרא"פ ביוני-יולי, עליה של 16.1% לעומת התקופה המקבילה שנה קודם לכן. אבל אף אחד לא ציפה לפחות מזה – בכל זאת, זה הזמן בו שוחק המונדיאל. מה שמעודד עוד יותר לגלות הוא שגם הנתונים הטריים ביותר, מאוקטובר האחרון, מציגים את המשכה של אותה מגמה. 1.96 מיליון תיירים הגיעו להתפעל מהמדינה המיוחדת בספטמבר ובאוקטובר (ירידה של פחות מאחוז לעומת חודשי המונדיאל) - 12.8% יותר מאשר ספטמבר-אוקטובר 2009.
לבלוג של ניצן פלד
אך בתוך ים של חיצים ירוקים, נתון אחד בולט לרעה: שיעור האבטלה. הנתון המעודכן: 25.3. משמע, רבע מכוח העבודה (גילאי 16-65) אינו חלק ממעגל העבודה הרשמי. זוהי הפעם הראשונה מאז 2003 שהנתון הולך אחורה בצורה משמעותית, אחרי שב-2009 המספרים הרשמיים כבר ירדו אל מתחת ל-23%. בסך הכל, ב-2010 השוק המקומי הצטמצם בלא פחות מ-627 אלף מקומות עבודה. יהיה פרויקט המונדיאל גדול ככל שיהיה, הוא לא מסוגל להזיז למספרים בסדרי גודל שכאלה.
יחד עם זאת, ההכנסה הכוללת של כל בתי האב בדרום אפריקה דווקא צמחה ברבעון האחרון ב-2.9%. זה ממש לא מעט לתקופה של שלושה חודשים בלבד. אבל איך ההכנסה הכוללת עולה בזמן שמספר מקומות העבודה מצטמק? ובכן, כשמי שגם ככה עושה, עושה יותר. משמע שהפערים, שבדרא"פ הם מהעמוקים ביותר בעולם, ממשיכים לגדול. ומה קורה עם הכדורגל? הו, טוב ששאלתם. הפרמייר סוקר ליג יצאה לדרך לפני 12 מחזורים, ובינתיים אפשר לומר דבר אחד בולט: לרובם המכריע של הדרום אפריקנים זה ממש לא מזיז. לפחות לא מספיק כדי להגיע לאיצטדיון.
בכלל, נושא האיצטדיונים מצער. סיפור הפילים הלבנים שאנחנו שומעים עליו כמעט אחרי כל טורניר גדול בשנים האחרונות חמור במיוחד בדרא"פ. בקרוב הכסף שפיפ"א הקצתה להם לתמיכה בתחזוקת האיצטדיונים ייגמר, והדרום אפריקנים יצטרכו לתחזק לבדם איצטדיונים שעלות אחזקתם מיליוני דולרים בשנה. והבעיה רק מחריפה כי המגרשים בהם לא גדולים מספיק לקריקט, אין בהם מספיק תאי צפיה למנויים העשירים של קבוצות הרוגבי, וקבוצות הכדורגל פשוט לא רוצות לשחק בהם כי: א) הם גדולים מדי ולקבוצות אין מספיק קהל. ב) מחירי הכרטיסים למשחקי כדורגל במדינה נמוכים משמעותית משני הענפים האנגלו-סכסים ואין צידוק כלכלי לשימוש באיצטדיונים היקרים שנבנו למונדיאל.
המצב כל כך חמור שרק 3 מ-16 קבוצות הליגה הראשונה משחקות באיצטדיונים שאירחו משחקים במונדיאל - בקייפ טאון (54 אלף מקומות), המוזס מאבידה שבדרבן (56) וברויאל באפוקנג שברסטנבורג. זהו. 10 איצטדיונים נבנו ושופצו בעלות של בין מיליארד לשני מיליארדי דולר (יש המון דיווחים שונים), ורק שלושה מהם נמצאים בשימוש על ידי קבוצות כדורגל. אפילו אלופת המדינה, סופרספורט יונייטד, שבסיסה בעיר פרטוריה, מעדיפה להשתמש ב"סופר סטדיום" בן ה-28,900 מושבים (גרמניה השתמשה בו לאימונים במהלך המונדיאל) בשביל לאכלס את 3,000 הצופים שמגיעים למשחקים שלה בממוצע, ולא בלופטוס ורספלד (42,858), שאירח משחקים במונדיאל וכעת ממשיך להיות ביתה של קבוצת הרוגבי בלו בולס. גם ככה הקהל, כאמור, לא מגיע.
בסך הכל, 16 איצטדיוני הליגה הראשונה יכולים להכיל ביחד 456,900 צופים (28,556 צופים בממוצע לאיצטדיון), אבל התפוסה שלהם עומדת העונה על 23.7% בלבד. רק שלוש קבוצות נהנות מקהל ממוצע של יותר מ-10,000 צופים למשחק, בעוד חצי מהליגה מביאה 5,000 ומטה.
נקוסי סיאבונגה, ששיחק בעבר במכבי נתניה וזכה בעונה שעברה באליפות דרא"פ עם סופרספורט יונייטד (כיום בגולדן ארווס), מצייר תמונה לא טובה של הליגה המקומית. "כל הכסף שהגיע נשאר בהתאחדות, ולאף אחד לא ברור מה קורה איתו", הוא מסביר. "בינתיים, הקבוצות לא עושות מספיק כדי לגרום לאנשים לבוא למגרשים – שזו הבעיה הכי גדולה שלנו. צריך להקים מועדוני אוהדים, לפנות אל הקהילה ולקיים איתה קשרים. אבל זה עולה כסף, והכסף יושב בהתאחדות. אני לא יודע מה הם עושים איתו, אבל ברור שהם עושים משהו לא נכון. אחרת היינו רואים שינוי".
גם ביבאן פרנסמן מהפועל תל אביב אומר דברים דומים על הממון שנמצא בהתאחדות, ושאף אחד לא ראה עדיין. אבל הוא מצביע על גמר גביע הליגה האחרון, שהביא לסוקר סיטי 92 אלף צופים למשחק בו קייזר צ'יפס ניצחו את אורלנדו פיירטס ולקחו הביתה פרס בגובה 1.2 מיליון דולרים (שמגיע ברובו מהספונסר), כעל סימן חיובי ומעודד. וזה כנראה הסיפור עם דרום אפריקה: לאן שלא תסתכל, תראה משהו שאדם א' יראה בו כישלון ואדם ב' יראה בו פוטנציאל. מבחינת דרום אפריקה – העיקר שמישהו בכלל מסתכל.