פרופ' יובל אלבשן כתב מעשייה חסידית־חילונית, שהיא אלגוריה על אחד הביטויים הכי שגורים ושחוקים בשפה העברית: "דומים כמו שתי טיפות מים". את המעשייה הזאת צריך לקרוא ביולי-אוגוסט, או אם תרצו - בין י"ז בתמוז לבין שבתות הנחמה של חודש אב, בואכה א' באלול.
מי שעוקב אחרי המסלול של אלבשן ואחרי המסלול החברתי שעשה, לא יתפלא שאת מסקנותיו האנושיות והישראליות הוא יוצק לספר צבעוני שכולו מוסר השכל.
"מכל המקומות בעולם אהבה יולי את גן הילדים הקטן שבירושלים", כך נפתח ספרו הדו־רובדי של פרופ' אלבשן, וכבר מן העמוד הראשון ברור שמבוגרים קוראים אותו ברובד המורכב שלהם, ושילדים יכולים ליהנות ממנו ברובד שלהם, גם אם הם ילדים שמחפשים עומק או מבוגרים שמבקשים פשטות.
מכל השמות בעולם, לטיפה שמובילה את הסיפור קוראים דווקא יולי, חודש שפחות ממטיר עלינו. על הבית שחציו בנוי אבן ירושלמית ושמהווה קריאת כיוון גשמית לסיפור מצוירת קשת - סמל מדויק לשילוב ולגיוון שהספר דורש לייצר.
השילוב הזה שייך לעולמות הפנטזיה - יולי היא טיפה בת 3,000 שנה שהסתובבה כבר בכל העולם וצברה רייטינג לא מבוטל, ובכל זאת היא מעדיפה את השמיים של ירושלים. היא ראתה עולם, וגם את עצמה היא מכירה בשלל מצבים - בתור אגל זיעה שנגרם משיזוף, כחלק מגל ששוטף את הגג של בית המקדש, אולי גם יצא לה להיות רוק של נשיקות. אבל יולי, טיפת העולם הגדול, חוטפת את הכאפה שמשנה לה את החיים דווקא במפגש עם טיפת הכפר, איה, בגן ילדים ירושלמי.
יולי טופטפה בטעות ממכחול של צבעי מים וקלקלה ציור של אדם, אחד מילדי הגן. בתגובה פרצה מעינו איה, דמעה שקופה, ונחתה לידה. שתי טיפות מים! אז מי לבשה את זה טוב יותר? האלגוריה מתגבשת: אף אחד פה לא אוהב את השונה ממנו, אבל נדמה שגם אף אחת לא אוהבת את מי שלכאורה נראית בדיוק כמותה. או לא לכאורה. סצנה ציורית פשוטה שהיא שיקוף אנושי מאתגר. ועל האתגר הזה מתבונן ילד עצוב שמחכה לראות איך מתנהגים.
המשפט הבא הוא קסום במיוחד, כי בספר אומרת אותו גננת על שתי טיפות מים שיושבות על ציור של ילד בן 5. אך אם נוציא אותו מן ההקשר, נקבל משפט מעורר הזדהות: "במיוחד הצחיק אותן כשהגננות שהביטו בהן אמרו לילדי הגן: תראו אותן על הנייר... דומות כמו שתי טיפות מים!" כל כך מעליב כשחושבים שאנחנו דומים למישהו אחר. זה מבטל את הייחוד שלנו והופך אותנו לסטטיסט מהעדר, לגרגיר אורז לא חשוב. כשמכירים אותנו אולי זה אחרת, אבל מה קורה עד שמכירים אותנו?
ואיך סטיגמה נולדת? כל השחורים נראים אותו הדבר. כל הדתיות עם המטפחת נראות אותו הדבר.
כל החרדים דומים. כשאנחנו בחו"ל בדרך כלל יודעים שאנחנו ישראלים, גם אם אנחנו סותמים את הפה ונראים חילונים לגמרי. לעומת זאת, ישראלי שמגיע לסין לא בטוח שהוא לא ביפן. ואולי זה לא נורא, כי גם אימהות בטקס בבה"ד 1 מסתכלות על 400 צוערים ומתבלבלות: מי כאן הקצין שלי?
אלבשן מתחכם עם הקוראים, לוקח אותם לסיבוב קטן ומאתגר סביב המוסכמה שלפיה אי אפשר להבדיל בין שתי טיפות מים. בהתחלה הוא כמו אומר לקוראים שלו "תשכחו את כל מה שידעתם על שתי טיפות מים", ומוכיח להם שאף אחד לא דומה לאף אחד אחר, כשם שאפילו שתי טיפות מים יכולות להיות שונות לחלוטין. שונות, אבל כאלה שצריך לכבד, כן? כי כל טיפה מגיעה ממקום אחר, עם רקע אחר, עם מטען רגשי ועם מטען היסטורי אחר. "הרי בכל העולם אין אף טיפת מים שדומה לטיפה אחרת", אומר המספר.
ואז, אחרי שהקוראים מאמצים מזג שיפוטי ומבינים שכל טיפה היא עולם מלא - המחבר לוקח את שתי הגיבורות הראשיות ומעביר אותן שיעור בערבות הדדית: הן נכנסות זו לנעליה של זו ולומדות להביט במציאות במשקפיים אחרים, דרך זגוגיות אחרות ודמעות שונות לגמרי. ואז, מתוך השוני, אפשר לגלות את הדמיון.
פרופ' יובל אלבשן ידוע בציבוריות הישראלית כמשפטן וכעורך דין קהילתי, כאיש תקשורת וכאיש ציבור, וכמי שהוביל מתווה מוסכם לרפורמה משפטית אלטרנטיבית בין הקואליציה לאופוזיציה לנוכח המשבר האיום שפרץ כאן. אם קוראים את הספר גם כתנא דמסייע לאופן שבו ניתן להתנהל בשעת משבר חברתי - אפשר לגלות דרך אחרת לגמרי לחנך, לנהל משברים ולהתקדם בחיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו