מסתבר שאפשר ליהנות מהחיים גם בחינם

באמת האמנתי שיצאתי מעבדות לחירות. סדר היום לפני שפיטרו אותי היה מטורף: מקיצה ב-05:30, מתקלחת, מתארגנת, ארוחת בוקר לילדים, חיתול, פיפי, תה, נשיקה, חיבוק, עוד נשיקה ורצה לאוטו. ב-07:00 כבר בעבודה, מנסה להספיק את ההסכם מאתמול, פגישות, דד ליינים, עבודה חדשה שמצטברת.

שעון החול אוזל במהירות מסחררת והנה - כבר 15:00 - רצה לאוטו, טלפונים למשרד, מזמינה ירקות, קובעת חיסון, מתקשרת לסבתא שלי, הודעות התנצלות לחברות, מגיעה לגנים, רצים לחוג, משם לתופרת ולקצב, וארוחת ערב, ואמבטיות, וסיפור, ופיפי במיטה, ועוד תה, ועוד חיבוק, ועונה למיילים, וממרקרת חוזה, ומגהצת חצאית למחר, וכביסה, וכלים...

והפנטזיה העיקרית שלי, כשהייתי מתרוצצת מפגישה לפגישה, חנוטה בחליפה, נושאת עשרות מסמכים, עוברת חסרת נשימה ממעלית למעלית בין מגדלים רבי קומות, היתה להיות אחת מהן: הייתי רואה אותן דרך הזכוכיות, יושבות בבתי קפה באוויר הצח, יפות, רגועות, צוחקות, שיערן המסודר בוהק בשמש, ללא לחצי זמן או דאגות פרנסה על כתפיהן, "נשים של" למיניהן - מובטלות מעבודה מבחירה מלאה, שנדמה כי עיקר התלבטויותיהן הוא אם ללכת הבוקר לפילאטיס או דווקא לשחות, ולאיזו מסעדה להזמין מקומות לערב.

אז כשפיטרו אותי, וגיליתי שאני ממש לא בכיוון לאיזושהי עבודה קבועה, האמנתי שלפחות דבר טוב אחד ייצא לי מכל הסיפור הזה. שהמרוץ אחר הזנב של עצמי יירגע, ואני אחיה מעתה, לפחות עד שאמצא שוב עבודה, את החיים שתמיד רציתי: אשתה קפה בבקרים ואקרא עיתון בנחת, אטייל להנאתי ברחובות העיר, אלך להצגות בוקר בקולנוע, וכשאקיץ משנת הצהריים שלי אצעד בניחותא לעבר הגן, נכונה לעוט עם ילדיי על כל פינת יצירה ו/או משחק ו/או ליטוף, בעיר ומחוצה לה.

חלומות לחוד ומציאות לחוד

מסתבר, שכשאת לא אשתו של המנכ"ל הלא מובטל, או לחילופין מחזיקה במשרה משל עצמך, את אוטומטית הופכת להיות "עקרת בית". ועקרת בית, גם אם היא בין עבודות, היא משרה לכל דבר. אמנם לא נדרשת הכשרה קודמת, ניתן להגיע בלבוש לא רשמי וסביר להניח שלא יפטרו אותך לעולם. אך מאידך, העבודה היא בכל שעות היממה, אין דיונים מקדימים על התנאים, לא ניתן לבקש העלאת שכר וגם כשאת ממש לא רוצה להגדיל ראש או להתקדם את מקבלת משימות נוספות.

זה לא משהו שדיברנו עליו או החלטה שנתקבלה. זה פשוט קרה לי מול העיניים.

זה התחיל מהקניות - כי בבוקר יש פחות תורים, עבר דרך הבישולים - כי אם אי אפשר לאכול בחוץ, לפחות שיהיה אוכל חם בבית, והסתיים בכל שאר המשימות מהחיים הקודמים שלי, פלוס החשבונות, והדו"חות, והעירייה, והזמנת טכנאים, וציפייה לשרברבים, ורכישת מנורה, ותיקון ה- DVD, ובין לבין קורות חיים, ראיונות עבודה, ומכוני מיון...

והכי מבאס, שכל הסיפור הזה תופס גם בשישבת. כי כשאת עובדת, אז יש לך תירוץ טוב לנוח צהריים בשבת, אבל עכשיו את הרי יכולה לנוח מתי שרק מתחשק לך...אז לפחות תשמרי על הילדים כשהמפרנס של הבית ישן.

לפני שבוע בעלי הודיע למנקה שלנו שאנחנו נרד לפעמיים בחודש בלבד. לי הוא אמר בלילה שניתן לה לבוא אלינו עוד פעמיים, ואחר כך נפטר אותה לגמרי. לא נעים לו ממנה, היא זקוקה לכסף, אז שיהיה בהדרגה. ומה איתי, חשבתי, ממני נעים לו שהוא שולח לי את המנקה הביתה? אבל הייתה לי הרגשה שבויכוח הזה אני לא אנצח, אז עזבתי את זה. והוספתי למשימות היומיות גם ספונג'ה ומירוק אבק.

איך נהנים אם אין כסף?

ואם כבר עקרת בית, אז לפחות שתהיה מהסוג של ברי (הודג'. הג'ינגי'ית המוקפדת מהסדרה). הייתי מתעוררת מוקדם בבוקר, מתקלחת, דופקת הופעה, מפזרת את הילדים, ויוצאת לכבוש בסערה את סניף הדואר השכונתי.

אחר כך הבנתי שזה קצת מיותר. ההבנה של שושי מהדואר בענייני אופנה שואפת לאפס, וגבי, סוזן ולינט הפרטיות שלי עדיין עובדות וכלל לא נואשות. ובינינו - ככל שאחליף פחות מערכות בגדים ביום, כך תהיה לי פחות כביסה לקפל בערב.

ומאחר ואני בעיצומו של מבצע הידוק החגורה, הרי שגם בבתי קפה ומסעדות לא ישבתי בסוף, לא בכל בוקר ולא בכלל. ולא רכשתי מנוי לקאנטרי השכונתי. ולא ביליתי כל היום בקניון או בקולנוע וגם לא במספרה.

עניין של פרספקטיבה

וכמו כל דבר בחיים, גם התשובה לשאלה הזו היא עניין של פרספקטיבה. מחד, יש המאמינים, כי מאחר ופוטרתי ממשרתי, אין לי כל ביטחון כלכלי, ואיני חפה מאחריות למצבי העגום, נגזר עליי קודם כל לסבול. כי על מנת לשלם את חובי לחברה על זה שעד היום חייתי טוב ומעבר ליכולתי הפיננסית, עליי, מעתה והלאה, לשבת בבית, לקרצף אריחים, לא לראות אור שמש, ולהתמרמר למוות.

מאידך, קיימות מספר בריות הגורסות כי דווקא כשהחיים מחליטים בשבילך על הפסקה מסוימת, ניתן ואף רצוי לנוח, לחדש כוחות, ולבחון מרחוק דברים שלא ראינו משם...וללמוד להשכיל ולהפיק לקחים, כך שנוכל לנוע קדימה, חזקים ומחושלים. ואותן בריות אף מאמינות (אני אישית פגשתי כאלו, אחת לפחות) שאם גם לומדים ליהנות בדרך מכל החוויה הלא נעימה, זה ממש ממש לא נורא.

ומאחר ואני טיפוס אופטימי מטבעי, החלטתי לנסות את הגישה המפרגנת. אז הנחתי לרגע בצד את "הפולנייה המקטרת על מצבה בכל מקרה", ובדקתי: יכול להיות שבמקום לשבת בבתי קפה, אני אפילו מעדיפה לשתות קפה מתרמוס בטרנינג מהוה בגינה הציבורית? הייתכן שהפסקתי לרחם על עצמי שאין לי כסף לפעילויות עם הילדים, ואני באמת מוצאת את החן שבהרכבת פאזלים לאור הרדיאטור? האם יש בי חלק ששמח לעשות שימוש במה שיש, לתקן ולאלתר, במקום לרוץ לקנות חדש?

ולמרות שהתשובה לשאלות הספציפיות האלו היא חיובית, אני לא אסתפק בכך, ואאחל לעצמי שכל השיטות שמצאתי ליהנות "בחינם" מהחיים ולהעריך מחדש את מה שהיה לי ברור מאליו, יהפכו מכח ההכרח לבחירה ולדרך קבע; ושהדרך שיצאתי אליה, תשכיל אותי עוד ועוד; ושמציאת עבודה וחזרה לשגרה, אם וכאשר, לא ישכיחו ממני את כל אלו.