מה הקשר בין אוהדי כדורגל לפרשת השבוע?

כשקבוצת אוהדים יושבת ביציע, אף אחד ממנה לעולם לא ימחא כפיים למהלך מבריק שעשתה הקבוצה היריבה. גם קשה להאמין שמישהו מהם יודה שהפנדל האחרון ששרק השופט נגד הקבוצה שלהם היה בעצם די מוצדק. הם מהללים בעוז כל שחקן שלובש את החולצה בצבע ה"נכון", אף שמאוד יכול להיות שאותו שחקן ממש קיבל מהם שריקות בוז רק בעונה שעברה, כשלבש מדים של קבוצה אחרת.

ככה זה אוהדים אמיתיים - הם תמיד בעד הקבוצה שלהם וממילא תמיד נגד הקבוצה השנייה. כשהשופט שורק לטובתם הוא הגון וצודק, כשהוא שורק נגדם הם מקללים את אמא שלו. ה־VAR, אותה מצלמה שמשמשת כלי עזר לשופטים כדי לתעד את הנעשה במשחק ולוודא שהחלטתם נכונה, לא מועיל לאוהדים אמיתיים. גם כשהם יצפו בשידור החוזר, שיראה שאכן היה פנדל, הם ימשיכו לומר שהמשחק מכור.

רק בחדרי חדרים, כשאף אחד מהקבוצה השנייה לא שומע, יש לפעמים איזה אוהד שמוכן להודות שהשופט צדק, שבאמת היה נבדל, שהיום הקבוצה האחרת היתה יותר טובה, ושהמהלך האחרון שלהם היה יפה. האוהדים השרופים כועסים עליו ומשתיקים אותו. שרק ביציע שממול לא ישמעו אותו.

החברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות כדורגליזציה מואצת. השיח הפוליטי, הדתי, החברתי, העדתי, המגדרי, המדיני והלאומי הפכו להיות של אוהדי כדורגל - אין רפלקסיה, אין ביקורת עצמית, אין יכולת לראות טוב באחר, ואין שום אפשרות להודות בטעות ולהכיר בחסרונות של הצד שלי. כולם מצופפים שורות עם שחקני הקבוצה שלהם גם כשאלו התחרפנו לגמרי. ומי שלא - הוא לא אוהד אמיתי. די מהר יקראו לו בוגד.

מהרב אריה שטרן, רבה הראשי של ירושלים, שמעתי פעם את אחת מהעצות הרבניות הכי טובות ועמוקות ששמעתי - ״רב צריך מדי פעם להפתיע את קהל השומעים שלו״, הוא אמר ממרום גילו, חוכמתו וניסיונו. ״אם ברור מראש מה דעתו של הרב בכל נושא, אף אחד לא יטרח להקשיב לו״. אצל אוהדים אין הפתעות. הם תמיד בעד הקבוצה שלהם ותמיד נגד האחרת. בין קבוצות אוהדים אין שיחות עומק או דיונים. רק קללות, צעקות ומכות. לאט אבל בטוח, לשם צועדת החברה הישראלית.

לפני כמה שנים הגעתי עם קבוצת רבנים אורתודוקסים למפגש עם רבה רפורמית בארה"ב. החבורה הגיעה דרוכה וטעונה, והחברים נערכו לוויכוח סוער שבו יטיחו ברבה האמריקנית את הביקורת החמורה שלהם על דרכה של התנועה הרפורמית. אך כשהפגישה התחילה, קרה דבר מופלא - בעשר הדקות הראשונות להרצאתה, אותה רבה רפורמית דיברה בעיקר על הביקורת שיש לה עצמה על התנועה שהיא מייצגת ושאליה היא משתייכת - על כך שהיא הלכה יותר מדי "שמאלה", על כך שהיא מגמגמת לפעמים בתמיכה בישראל, ועל כך שאין אצלם די מחויבות לתורה וליהדות. הרבנים הישראלים הופתעו עמוקות ובעיקר הנהנו בהסכמה מול כל מילה שאמרה אותה רבה. מאוחר יותר, כשהיא עברה להציג את משנתה ומחשבותיה, הן התקבלו בהרבה יותר נחת והקשבה. חבורת הרבנים הישראלית הרגישה שיש כאן מישהו שאפשר לדבר איתו, שיודע לתפוס מורכבות, ולא סתם אוהד שתמיד בעד הקבוצה שלו.

פרשת "מצורע" עוסקת במחלת הצרעת הפלאית, שעל פי התורה עשויה להופיע על העור, על הבגדים או על קירות הבית. כאשר מופיעים הנגעים, נדרש האדם להזמין את הכוהן לביתו ולבקש ממנו לראות את נגעיו - "וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (ויקרא יד, לה). חז"ל הדגישו שעל האדם לומר "כנגע" עם כ' הדמיון, ולא "נגע" ממש. שכן את האבחנה הסופית והוודאית כי מדובר בנגע צרעת, מוסמך לקבל רק הכוהן. אפילו אם האדם הוא חכם ובקיא בהלכות נגעים, עדיין הוא זקוק למבטו החיצוני של הכוהן שיאבחן את המחלה.

הדין הזה מבואר במשנה - "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו" (מסכת נגעים, פרק ב). האדם, כל אדם, מתקשה לראות את הנגעים של עצמו, ולדעת ר' מאיר, כך הדבר גם בנגעים של הקרובים לו. בגלל הנטייה האנושית הזו, שכל כך מובנת ומוכרת לכולנו, קובעת התורה כי האדם יזמין את הכוהן ויבקש ממנו לראות את נגעיו, ולא ינסה לעשות זאת בעצמו.

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית הראו שהאנשים שיוצרים לכידות חברתית, שמסוגלים לחולל חיבורים בין קבוצות, הם אלו שמשתייכים באופן ברור לקבוצה, אך בכל זאת מסוגלים למתוח עליה ביקורת ולהכיר בחסרונותיה. יש כנראה מעט אנשים ונשים מפתיעים שכאלו, שמסוגלים "לראות נגעי עצמם" ולבקר את הבייס שלהם בלי שיקראו להם בוגדים. לרוב האנשים אין התכונה המופלאה הזו, ולכן הם זקוקים לעזרתו של הכוהן. המבט החיצוני, זה שאינו צובע את הכל בצבעים ורודים, זה שאינו עסוק כל הזמן בניסיון לייפות את התמונה, להגן על הקבוצה או לצופף שורות, הוא השלב הראשון בדרך לריפוי הצרעת.