במבחן העליון ביותר - הרמטכ"ל מנצח

מכל האנשים שלא בא לי להיות הם כרגע, הכי אני מוותר על להיות הרמטכ"ל הרצי הלוי. האיש הזה סוחב עליו משקל כה עצום של אחריות, גם על מה שהיה, גם על מה שהווה וגם על מה שיהיה בעתיד הקרוב. ועם כל הביקורת עליו, אי אפשר שלא לכבד אותו על האופן שבו הוא מחזיק את כל המטען הזה, שאותי היה ממוטט תוך פרק זמן שלא ניתן בכלל למדידה במכשירים המוכרים לנו.

תאמרו, בצדק, שיש עוד אנשים שמידת אחריותם דומה. יש עוד שותפים בכירים למחדל הנורא, יש עוד קודקודים השולחים לוחמים אל מותם. יש בטח לפחות עוד עשרה אנשים ששארית חייהם כבר לא תהיה מה שתכננו, שהכֶּתם של 7 באוקטובר ילך איתם עד יומם האחרון והרבה מעבר לו. נכון. יש. אבל מה שמייחד את הרצי בעיניי זו העובדה שהוא לא רק התפקיד שהוא ממלא, אלא שהוא בן אדם. כל האחרים - פחות. אני בוחן את פניו בכל הופעותיו, רואה שזוויות פיו נוטות יותר ויותר מטה, עוד מעט יגיעו לגובה הדרגות שעל כתפיו, ומבין שהוא לוקח ללב, עמוק פנימה. אני רואה אדם מיוסר, אבל לא מחוסל. יש בו עוד כוח לתת מה שצריך עד שיבשילו התנאים לסיום תפקידו. לא רוצה לחשוב מה יהיה אחרי יום השחרור.

בישיבת הקבינט השבוע חטף הלוי מסמוטריץ' ביקורת קשה על סבב המינויים בצמרת הצבא. הוא ישב שם בראש מורכן ושמע את הדברים בדממה. על זה אמר רבי נחמן מברסלב - "ישמע בזיונו יידום וישתוק". זאת מעלה גדולה. לא להגיב גם כשהדברים יוצאים מפיו של אדם שראוי שיתרגל טיפה מודעות עצמית ולקיחת אחריות בעצמו. וחשבתי לי, האם אדם שאחראי לאסון כזה צריך להימנע ממינויים נדרשים? ועניתי לי, אם לקח אחריות - יכול למנות, בלית ברירה. אם לא לקח - אסור לו למנות. הממשלה הזאת לא לקחה אחריות וממשיכה למנות כל מיני הזויים לתפקידים בכירים. קלקול גדול ומתמשך.

גם השבוע עמד הרמטכ"ל מול המצלמות ואמר - האחריות שלי. לא "גם שלי". לא "נבדוק אחרי המלחמה". אמירה פשוטה. אני אחראי. ואכן, הוא אחראי. בתור ראש המטה הכללי הוא כשל יותר מכישלון נקודתי אחד. אבל במבחן העליון ביותר הוא מנצח. במבחן של להיות בן אדם גם כשהשמש לא מאירה לך פנים, של להמשיך לתפקד גם כשגרמת אישית לחורבן, תוך חזרה על מסר האחריות, בלי הנחות. בזה הוא אלוף. רב־אלוף.

הפרופסורית

שלום לך, הפרופסורית הנכבדת נדירה שלהוב־קיבורקיאן. אז אני מבין שאחרי ארבעה ימי השעיה החזירה אותך האוניברסיטה העברית בירושלים אל משרתך המכניסה, אות וסימן לחולשת הדעת של המוסד הזה ושל כל האקדמיה הישראלית המאכלסת גם אנטי־ציונים, פוסט־ציונים ושאר אנשי שמאל שוליים שהצליחו להשתלט על גופי הידע המרכזיים של המדינה. ומשעה שעשו זאת, הם לא נותנים לאיש לחדור אליהם עוד.

אני עוקב אחרי התבטאויותייך, גברת קיבורקיאן. איזו כלימה את למקצועך, מומחית לרצח נשים, עאלק, שרצח הנשים ב־7 באוקטובר, האונס הנוראי והתעשייתי שלהן, השפלתן, השחתתן - כל אלה מוכחשים על ידייך לחלוטין. ואת הדברים האלה, נוסף על האמירה שיש לחסל את הציונות, את אומרת בשבתך כפרופסורית מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים, זאת שבכתב הקמתה ב־1925 נקבע כי היא מוסד ציוני. חלפו כמעט מאה שנה מאז, והציונות נשכחה מליבות עמיתייך המרצים, שרבים מהם טרחו להתייצב לצידך ומלמלו משהו על הכלה ועל מגוון דעות.

אז אני לא מְכל, ואין לי שום רצון להכיל אנשים כמוך ודעות כשלך. אני חושב שראוי להרחיקך מעבודתך לצמיתות, נוסף על גלגולך בזפת ובנוצות אקדמיות. בעיניי את מחבלת בגלימה שחורה ובכובע מטופש, והחברה הישראלית מחויבת להקיאך מתוכה. אבל יותר משאני נגעל ממך ומהניצול המחפיר של זכויותייך כדי לצאת נגד החברה שבה את משגשגת, אני לא עומד יותר במה שהאקדמיה בישראל מרשה לעצמה, הניתוק של חלקיה מרובו של העם, השימוש בכל מיני התייפייפויות מילוליות כדי להנציח את השליטה הבלעדית של פלח אוכלוסייה שבמקרה המרחיב מכיל אולי חמישה אחוזים מהעם, על כל האקדמיה כולה.

אני אומר - אחרי שנכבוש את רפיח, לפני שהלוחמים מזדכים על הציוד, נפנה אותם לרגע פנימה, אל האוניברסיטאות. אלה שבתחומיהן לובשי מדים מרגישים לא נוח, אבל סטודנטים ומרצים אנטי־ישראלים פורחים באדום־שחור־ירוק. הסיפור הזה חייב להסתיים. שנים של השתקה של דעות שממוקמות טיפה ימינה מהרשימה המשותפת, עידנים של מינויים רק מתוך החונטה האנטי־ציונית, הפיכת האקדמיה למקום שבו ישראלי רגיל, לאומי במידה, פטריוט באופן סביר, מרגיש עצמו זר ומנוכר מול מרצים שמטפטפים תעמולת אויב בעירוי מתמשך, בלי בושה.

בא הזמן שמי שלא מרגיש שייך לאתוס הציוני - לא ירגיש נוח באקדמיה, שיפחד להביע דעה בעד האויב, שיידע שהנפת דגל, נתינת לייק או הפגנה למען האויב תסיים את הקריירה במוסד הזה. אמרה הנדירה - כשאני מדברת ערבית היהודים מפחדים, וזה טוב. הגיע הזמן שמי שלא מדבר ציונית יפחד. זה יהיה מצוין.

פורים

מרוב דיסוננסים המוח שלי רותח. מצד אחד נרשמה השנה עלייה חסרת תקדים בהזמנת תחפושות של חיילים במגזר החרדי, ומצד שני על הכביש במאה שערים השתרעו צעירים שזעקו "נמות ולא נתגייס". אגב, ניתן לשלב בין השניים, גם להתגייס וגם למות, כפי שלמדו מאות משפחות בישראל מאז השבעה.

אבל נעזוב לנפשם את כפויי הטובה האלה, המודחים, המוסתים, החוצפנים. יום יבוא, נאום ה', והם יתפכחו. עד אז מה שמעניין אותי הוא חזרתן של תחפושות החיילים. אין מוצדקת ממנה. למעשה, איני יכול לחשוב על תחפושת יותר ראויה השנה מלבוש טקטי מלא של חייל בחאן יונס או בשיפא.

היו שנים שבהן כבר לא ראית חייל אחד לרפואה ברחוב בפורים. כל חג ואופנותיו, והנה למרבה הצער, מדי הזית חזרו. אלא מה? כשאני הייתי ילד והתחפשתי לחייל - תכף פירוט מלא - זה היה במיוחד בשביל לשאת אקדח קפצונים או רובה פיקות, והשנה זה מוקצה מחמת התחשבות, ולמרות שיש חנויות בודדות שלא ויתרו על מכירת הסחורה הזאת לציבור, הסנקציות החברתיות על מבהילי הציבור לשווא הן די חריפות. במו עיניי ראיתי אמא וילד שרכשו אקדח קפצונים, וחטפו על הראש מחצי שכונה מייד כשנשמע קול הנפץ הרפה הראשון שהנפיק הקפצון.

גדלתי בבית שבו הפרוטה לא היתה מצויה בשפע. לכן מחזרנו תחפושות. היטב זכור לי רצף של שלוש שנים שבהן התחפשתי לחייל באותה תחפושת עצמה, ורק הסמל על הכובע והדרגה הוחלפו כדי שזה לא ייחשב בדיוק אותו דבר. שיאו של אירוע המיחזור ההמוני הזה היה כשהתחפשתי לרב־אלוף בחיל החימוש. למזלי כי רב, חליתי באדמת בפורים ההוא, ויכולתי רק להשקיף מהחלון בקומה השנייה על החברים המחופשים ולנופף להם בתפארת המדים שלי, בלי שראו מהו הסמל על כובע המצחייה הצה"לי ומהי הדרגה. למזלי נתתי קפיצת גדילה אחרי חג הפורים ההוא, והמדים כבר לא עלו עלי בפורים הבא. לרוע מזלי, קיבלתי אז תחפושת שבת־דודי גדלה ממנה, כיפה אדומה, ולמבוכה לא היה גבול.

ועכשיו שוב כולם חיילים. ככה זה. אוכלים חרב. אבל יפה בעיניי שגם מתלבשים כחיילים, אבל גם מתחשבים בחיילים ששבו משם הלומי קולות נפץ ומראות זוועה ומשתדלים לחסוך מהם את הקולות בחג. ושנזכה שזה יהיה הפורים האחרון שבו ילדים מתחפשים לכוחות הביטחון ובשנה הבאה נתחפש למנהיגים שהביאו את השלום, משני הצדדים.

סורי, כנראה שתיתי עד־דלא־ידעתי להבדיל בין דמיון למציאות במזרח התיכון.

avrigilad@gmail.com