משרד הפנים הורה לרשויות מקומיות לאכוף שילוט 'א-מגדרי' בגני שעשועים, ולאסור דמות של אמא וילד  

ציטוט מדברי פמיניסטית על תורת המגדר:
"בדיוק פורסם מאמר מעולה של שרה דיטום על ההגות של ג'ודית באטלר (לא קשור לחמאס, אלא לספר החדש שלה "מי מפחד ממגדר"). מתרגמת את התמצית.

...

במשך 20 שנה, בעוד באטלר נותרה פרופסור בברקלי, התיאוריות שלה התפשטו לחלוטין.

הספר "מי מפחד ממגדר?" הוא הרחבה על הרעיון הגדול שלה, שהוצג בספר "צרות מגדר" משנת 1990, ולפיו מגדר הוא "ביצועי" - כלומר, היותך גבר או אישה תלויה בהאם אתה פועל בצורה גברית או נשית, לא על ידי הגוף הפיזי שלך. זהו המטען האינטלקטואלי בטענה הרווחת כיום כי "נשים טרנסיות הן נשים, גברים טרנסים הם גברים" (באטלר מזדהה כלא בינארית, אך מפגינה סלחנות כשקוראים לה "היא").

התובנה שהתנהגותם של גברים ונשים מובנית חברתית לפחות חלקית לא הייתה חדשה, אבל באטלר דחפה אותה הלאה. לא רק ההתנהגות המגדרית, אלא המין עצמו מובנה חברתית. נקבה, כתבה ב"צרות המגדר", "כבר לא נראית כמושג יציב". תפקידו הראוי של הפמיניזם היה אפוא לשאול "אילו אפשרויות הפוליטיות הן התוצאה של ביקורת רדיקלית על קטגוריות הזהות".

אפשר להתלונן שבאטלר צמצמה את הפוליטיקה של מין למשחקי מילים, אבל ההפשטה האוורירית שלה היא המהות שלה. רוב אנשי האקדמיה למדעי הרוח עוסקים בעיקר בשפה, וככל שלשפה אמור להיות יותר כוח, כך הם מקבלים יותר עוצמה. מאז "צרות המגדר", תיאוריית הזהות המגדרית הפכה למיינסטרים. כתוצאה מכך נוצרה תגובה נגדית, וזה נושא הספר החדש הזה. באטלר כותבת, שמגדר הפך ל"דרך לאיסוף ולהסלמה של המוני פאניקות מודרניות ".

היא לא מבדילה בין הקנאות האוטוריטרית של ויקטור אורבן לבין הדאגות לאיזון הזכויות של פמיניסטית שמאלנית. כל מבקרי האידיאולוגיה המגדרית, לפי באטלר, חפצים ב"שיקום של סדר חלומות פטריארכלי שבו אב הוא אב; זהות מגדרית לעולם אינה משתנה; נשים, הנתפסות כ'נקבה שנולדו בלידה', חוזרות למעמדן הטבעי וה'מוסרי' בתוך משק הבית; ואנשים לבנים מחזיקים בעליונות גזע בלתי מעורערת". זו דרך דרמטית מאוד לומר, שאם אתה לא מסכים עם באטלר - אתה חייב להיות גזעני. באטלר אולי עוסקת רק בעניין הבינאריות המגדריות, אבל המוסר שלה הוא עולם פשוט של טובים ורעים. אין מאמץ לשכנע את הקורא הספקן, כי ההנחה של באטלר היא, שמתנגדיה לא קוראים. "כמעט בלתי אפשרי לגשר על הפער האפיסטמי הזה עם טיעונים טובים, בגלל החשש שהקריאה תכניס בלבול במוחו של הקורא, או תביא אותו למגע ישיר עם השטן."

למעשה, אני לא בטוחה שאפילו העורכים של באטלר עצמם קראו את הטקסט הזה בזהירות. היא חוזרת על עצמה, וכשהיא מדי פעם מנמיכה את עצמה כדי להתמודד עם עובדות חומריות וולגריות, יש לה טעויות מדאיגות. לדוגמה, היא טוענת שחוק ההכרה המגדרית הבריטי חל רק על אנשים "המכוסים על ידי שירות הבריאות הלאומי", אך אין אזכור של שירותי הבריאות (NHS) בחוק.

בכל מקרה, היא נאמנה למילה שלה על כך, שהיא לא טורחת להעלות טיעונים טובים. במקום זאת, באטלר מנסה לעשות פתולוגיזציה למי שלא מסכים איתה. או שהם תחת השפעת קונספירציה מעורפלת שמתחילה בכנסייה הקתולית, או במקרה של פמיניסטיות ש"מתעקשות על הביולוגי בצורה מעוותת" הבדלים בין שני המינים", הן סובלות מהטראומה שלהם.

בכל עודף המלל הזה אפשר כמעט לפספס, עד כמה באטלר מעליבה את הקורבנות של אלימות גברים. אבל זה נמצא שם. לאחר הקטע על ג'יי קיי רולינג, באטלר כותבת: "לחיות בזמניות החוזרת על עצמה של טראומה לא תמיד נותן לנו דין וחשבון הולם של המציאות החברתית." במילים אחרות, לא ניתן לסמוך על נשים שעברו התעללות (שכוללות את רולינג). לא פלא שבאטלר לא רוצה להזדהות כאישה: נראה שהיא לא אוהבת אותן במיוחד.

יש פרשנות נוספת לדחיפה נגד זהות מגדרית. הקמפיינרים הטרנסים הגזימו: הם הטילו מסלול רפואי של "אישור", שפגע כנראה באלפי צעירים. באטלר מגנה פמיניסטיות על היותן שותפות של גורמים בלתי אפשריים מבחינה פוליטית, אך היא לעולם לא מטילה ספק לגבי מי שהיא עצמה משתפת אתו פעולה. בעולמה אין הורים הומופובים שהופכים את בניהם הנשיים לילדות קטנות; אין גברים שמצהירים על עצמם כנשים רק כדי לבצע אלימות (או אם יש, באטלר טוענת שמדובר ב"מקרים בודדים", ומה זה אונס או שניים?). מעליב להתייחס לספר כזה ברצינות, כאשר הוא מתייחס לנושא שלו כאל משחק. באטלר מחמיאה לעצמה, אם היא חושבת שיש ממה לפחד בעבודתה. האימה היחידה היא, שמישהו ימצא את זה מרשים.

אולי שיעשו דמות חצי חצי

חצי דמות שטוח עם "בלט" והחצי השני של הדמות עם משולש.

או דמות גבר ולהוסיף "ו/או ודמות אישה ו/או חצי חצי ו/או חצי חצי הפוכים לצד השני.

זה כמו שהם תמיד דורשים ערבוב ותוך כדי מתחילים לזעוק שחייבים לתת את זה לנשים בנפרד כדי שירגישו נוח עם עצמן.