פרופ' איבון קוזלובסקי־גולן, עד כמה זה סמלי שדווקא בזמן שהעולם נמצא בשתי מלחמות מרכזיות ובשלל מתיחויות ביטחוניות - הסרט שזוכה במספר פרסי האוסקר הרבים ביותר, "אופנהיימר", עוסק בפיתוח שיש בכוחו להיות "המוות, משמיד העולמות"?
"זו בדיוק הצביעות של העולם שבו אנחנו חיים. מצד אחד מגנים בארה"ב פעילות צבאית ורוצים שלום, ומצד שני מקדשים ומהללים סרט על פיתוח מדעי שבאמצעותו ניתן להרוג מיליונים ברגע. המערב יקרא לזה אסתטיקה של מלחמה, ולנו יקראו קולוניאליסטים צמאי דם. זוהי הצביעות של המערב, ושל ארה"ב של היום. זה הניתוק שלהם.
"הצביעות הזו מתבטאת גם בהתנהגות הבמאי האנגלי שביים את 'אזור העניין'. הוא יהודי, אבל מאוד רוצה להיות אנגלי. אז הוא עומד על הבמה, ומה הדבר שהכי מפריע לו? הכיבוש. נו, באמת. אז התוצאה היא סרט על אושוויץ שמנותק לחלוטין מהמושא של אושוויץ, ובאיזשהו אופן אפילו מכחיש שואה. הפוליטיקה העכשווית משתלטת על הסיפור ההיסטורי. זה דבק שנדבק ביצירה ואי אפשר להסיר אותו. זה מקומם".
אפרופו פוליטיקה עכשווית - ישראל שוב לא זכתה.
"לא זכינו בפרסים, אבל חזרנו לאורך הטקס כחוט השני. היינו נוכחים־נעדרים. בילי אייליש הגיעה עם סיכת הפסקת אש שנויה במחלוקת, כזו שנועדה להפסיק את הכיבוש כביכול. אבל לא ראינו שום אזכור לכך שאנחנו במלחמה קיומית, לכך שאנחנו המגן האחרון של המערב. שום דבר. הם עסוקים בנראות היחסית של עצמם, באסתטיקה ובתחושת אופוריה עצמית כהומניסטים".
יש משהו קצת צפוי בהתנהגות שאת מתארת, ואולי גם בזוכים העתידיים באוסקר.
"בהוליווד הכל צפוי. האמריקנים מאוד אוהבים להיות בצד המנצח והצודק. ב'אופנהיימר' רואים את הגדולה של האמריקנים. 'ברבי' ו'מסכנים שכאלה' עוסקים כביכול במאבק הנשי ובהעצמה נשית, אבל ב'מסכנים שכאלה' הגיבורה צריכה להתחיל מאפס עם מוח של תינוק כדי שתגדל ותתפתח, כי השכל הטבעי שלה לא מספיק. ומנגד, 'ברבי' מנסה למרוד במוסכמות ולהקים עולם יפה שלנשים יהיה נוח לחיות בו, אבל בפרקטיקה זה חסר משמעות, לא ראינו לכך השלכות משמעותיות במציאות. מישהו דיבר באוסקר על נשים ישראליות או אפילו פלשתיניות? הם עד כדי כך מנותקי קשר מהמציאות, ששום דבר לא מעניין אותם ממש - חוץ מסלוגנים, שבכך הם אלופים".
תרפיה דרך המסך
בואי נדבר על קולנוע ומלחמה בזירה הקרובה יותר אלינו. בשנים האחרונות את מלמדת מ"פים בצה"ל קורס העוסק בצבא ובקולנוע - "מלחמה בקולנוע". מה פתאום קורס בקולנוע ללוחמים בחרבות ברזל?
"הרעיון היה ללמד מ"פים את נושא החיילות והפיקודיות דרך ייצוגם בקולנוע. בארץ זה רעיון חדש למדי, אבל הקונספט מוכר בעולם במכללות ובבתי"ס לפיקוד כמו ווסט פוינט וסנדהרסט. נושאי הצבא נלמדים דרך הקולנוע. כאן הקורס נלמד במסגרת לימודים לתואר ראשון באונ' חיפה, במסגרת המכללה לתכנון טקטי".
מה הרציונל?
"הרציונל הוא שהקולנוע משקף את המציאות, מנגיש אותה אל החשיבה ותפיסת העולם שלנו, ומאתגר אותן; מצד שני, הקולנוע גם משמש אמצעי למידה. למשל, בהדסה בירושלים פתחו בעבר סינמטק מיוחד כדי ללמד פסיכיאטרים ופסיכולוגים טיפול במצבי קיצון באמצעות הקולנוע.
"השימוש בקולנוע מאפשר לחיילים להיחשף לסיטואציות מגוונות, ללמוד להתמודד איתן בצורה טובה יותר, לנתח אותן ולהסיק מסקנות, לרבות למידת האויב והתרבות שלו. הם גם לומדים את היסטוריית המלחמה, מהו נרטיב ואיך בונים אותו. מדי פעם בבה"ד 1 מקרינים סרט שקשור בקרב הפרשים האחרון במלחמת העולם הראשונה, כשהבריטים נלחמו נגד הטורקים באזור עזה ובאר שבע. כך הם לומדים איך אפשר לנצח מעמדת מיעוט, כשהאויב מבוצר עם תותחים".
זה מעניין, כי המפגש הראשוני של חיילים רבים עם מלחמה וצבא מגיע כשהם צופים בסרט מלחמה או בסדרה רלוונטית. כך הם לומדים על מנהיגות, על קשר עם אוכלוסיות אזרחיות, פיקוד תחת אש, ואפילו הלם קרב. האם את מזהה ייצוגים תרבותיים שחלחלו להלך הרוח של חיילים וחיילות?
"בקורס אנחנו צופים בסדרה 'המשחרר: מבצע אוולאנש'. במרכזה מפקד אנגלו־סקסי, אמריקני, בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא מקבל על עצמו חבורת עבריינים וסרבני גיוס - מקסיקנים, אינדיאנים, אפרו־אמריקנים, ובתוך זמן קצר הופך אותם לחיילים נאמנים ולוחמים ללא חת. באחת הסצנות אותו מפקד אף משבח אותם בפני ילד איטלקי, שפחד מפניהם כמו מהגרמנים. אותו קצין הילל בפני הילד את מוצאן של כל קבוצות האוכלוסייה ביחידה. כמפקד הוא הביע אמונה במורשת שלהם, אמון ביכולותיהם כחיילים שאיתם ילך עד מוות.
"חיילים שצפו בסצנה הזאת במהלך הקורס - התרגשו. אחד הסטודנטים אף סיפר שאחד מחייליו היה מתמטיקאי שהוצב ביחידה קרבית. אותו מפקד סיפר שהוא הציק לחייל ולא העריך אותו מספיק, אבל הצפייה בסדרה גרמה לו לחשוב אחרת ולהביע חרטה. סצנה אחת נחרטת בראש שלנו טוב יותר מכל סדנת חינוך".
מדהים. אולי מעצם הדיבור על היצירות יש גם אפשרות לעיבוד טראומה אחרי 7 באוקטובר?
"ב־7 באוקטובר הצבא פישל. אז יצירת סרט על המחדל, וההתגברות שלאחריו, היא נרטיב ידוע בסרטי מלחמה, כפי שראינו למשל בפרל הרבור. צפייה ביצירות שעוסקות ב־7 באוקטובר תעזור לנו לעבד את מה שקרה כאן טוב יותר. הקולנוע הוא כלי תרפויטי, ועושים בו שימוש גם עם ניצולי שואה והלם קרב.
"אחד הסטודנטים שלי בחר לכתוב את סמינר הקורס על הלם קרב, שממנו סובל גם אביו. הוא דיבר על התופעה, וגם על החוויה האישית שלו כילד של אב הלום קרב. ההתעסקות בנושא פתחה אצלו איזשהו פצע, ובאמצעות למידת הנושא וצפייה במקרים אחרים במדיה הוא קיבל תובנות חדשות, שכמתבוננת מהצד אני יכולה לומר שיסייעו לו בדרך לריפוי האישי שלו.
"אני רואה את התמורה הזאת גם בתרבות: ב־77', בסרט 'מסע אלונקות' של ג'אד נאמן, חייל ביקש קב"ן - והמפקד צחק לו בפרצוף. היום כשמישהו אומר קב"ן כבר עומדים לפניו שני אנשי מקצוע. החשיפה לדברים בתרבות המדיה נתנה לגיטימציה ופתח לבקשת עזרה. הסטודנטים החיילים לא אהבו את הסרט, אבל הוא נתן להם מראה כיצד הדברים נראים כיום ועד כמה הצבא השתפר. גם זה משמעותי וחשוב ללמד".
שיקוף מעוות של המציאות
ההיבט הנפשי הוא כמובן רובד אחד. רובד אחר עוסק בהאדרת הצבא, ונראה שדווקא בישראל כמעט אין סרטי גלוריפיקציה על צה"ל.
"בארה"ב חיילים צופים בסרטים על אפגניסטן ועיראק, שנותנים להם מוטיבציה. יש קטע בסרט 'ג'ארהד' שבו מלהיבים את חיילי המארינס לפני היציאה למפרץ באמצעות הסרט 'אפוקליפסה עכשיו'. מוזיקה של וגנר ברקע, המטוס מפציץ את הכפר הווייטנאמי, והחיילים משולהבים. ואז, ברגע אחד, עוצרים את הסרט ברגע הכי קריטי ואומרים: כל הפרסונל מתבקש לעלות - ושולחים אותם להילחם. כולם באופוריה.
"בישראל, לעומת זאת, סרטי מלחמה הם לרוב ביקורתיים. לא תראה כאן גלוריפיקציה. אני בספק אם מישהו אי־פעם יעשה סרט על רועי קליין. ההשפעה בסרטים הישראליים אינה במובן של התלהבות, אלא השפעה במובן של הפקת לקחים. ב'בופור', למשל, אנחנו עדים לכשלים השונים ולומדים על אודותיהם. ב'אחד משלנו' מסופר על מצב שבו חייל מתוך חבורה מגובשת שיוצא לקורס קצינים מוצב במשטרה הצבאית ונאלץ להלשין על אחד מחבריו. זה כבר נוגע בענייני אתיקה, חתירה לאמת מול חברות. אבל גלוריפיקציה - אין. החיילים שאני מלמדת לא אוהבים בהכרח לראות את הסרטים הישראליים, כי הם מרגישים שהביקורת היא כלפיהם, וזה גורם להם להרגיש מאוימים. מצד שני, הם פתוחים לביקורת ולהבנת הפרספקטיבה, אז והיום".
חשוב שיהיו יותר סרטי גלוריפיקציה בישראל?
"כן, אבל כמובן שצריך גם וגם. הסרט על מבצע אנטבה, 'מבצע יונתן', עשה טוב לאנשים, ואני לא רואה בכך נזק. אין שם משהו לאומני. מנגד, ב'מינכן' למשל ראינו המון ביקורת. הגיבור הרג את המחבלים אחד־אחד, אבל התייסר תוך כדי, ובסוף עזב את הארץ. אז אולי יש שם גלוריפיקציה של המוסד, אבל יש תמיד את הספק היהודי, הסביר, שאולי אנחנו טועים, ואולי לא צריך לנקום, ועדיין יש כיבוש".
במדינות אחרות נראה יותר גלוריפיקציה בסרטי מלחמה?
"במדינות רבות הסרטים הם ביקורתיים, אבל תמיד יש גיבור שאפשר להזדהות איתו, וכמובן יש הרבה סרטי גבורה".
אז אפשר לומר שישראל יוצאת דופן במובן הזה?
"כן, ויש לכך כמה סיבות. קודם כל, מי שמפיק את הסרטים הללו הוא בעיקר מהשמאל. הימין כמעט לא עושה סרטים. אז הם פתחו את בית הספר לקולנוע 'מעלה' שעוסק בקולנוע, אבל הוא עוסק יותר בהתמודדות של החברה הדתית־לאומית עם החילוניות, המסורתיות, הדת. הם לא עוסקים במלחמה או בסיפורי גבורה. חשוב לזכור גם שיש צורך בתקציבי ענק עבור הפקת סרטי מלחמה".
בחלק מהסדרות הישראליות המצב שונה. "שעת נעילה", למשל.
"שם כבר יש גיבורים שניתן להזדהות איתם, אנטי־גיבורים, גיבורים מזרחים. הרי בדרך כלל רוב הגיבורים הם אשכנזים, נקודה. כמעט לא תראה חייל מזרחי גיבור. אני מנחה בימים אלה דוקטורנטית שכותבת על ייצוג החייל המזרחי בזיכרון מערכת הביטחון, ואין אותו. הגיבור המזרחי כמעט נעדר לחלוטין מהסרטים ומהסדרות על המלחמה בישראל, ובמוזיאוני המלחמות וההנצחה.
"ראית פעם סרט עלילתי על אביגדור קהלני? אולי נתנו לו קיר באיזה מוזיאון. השיר של אהובה עוזרי 'היכן החייל שלי' - מי שמע את אהובה עוזרי בשנות ה־70? היא היתה בשוליים של השוליים. אין גלוריפיקציה של הצבא, אין גיבורים מזרחים ואין נשים, למעט נשים בתפקיד מאוד נשי".
איך משפיע היעדר הגלוריפיקציה, הגיבורים המזרחים והנשים על הצבא שלנו?
"מבחינה תרבותית יש כאן שיקוף מעוות של המציאות, וזה כמובן לא משפיע בצורה חיובית על המציאות. אני מזהה פער - כי דווקא בצבא אפשר לראות שליש חילונים, שליש דתיים־לאומיים ושליש מעורב. מבחינה עדתית, הייתי אומרת שהחלוקה היא לשליש אשכנזים, שליש מזרחים ושליש מעורב. דווקא בצבא של העשורים האחרונים הפערים בין העדות מצטמצמים".
כיצד היו משפיעים על צה"ל יותר סרטי גלוריפיקציה מלחמתיים, עם יותר גיבורים מזרחים ונשים?
"כשיציגו אותם באופן חיובי ולא יכנו אותם קלגסים כל שני וחמישי - המוטיבציה שלהם תעלה, וזה ישנה לטובה את התפיסה כלפי הצבא. זה יתחיל כאן, ויחלחל גם ליחס הבינלאומי כלפי צה"ל, שכיום הוא מחפיר. אז צריך לעודד יותר סרטים כאלה, שמייצגים באופן הולם יותר את הוויית החייל הישראלי, על מורכבות המצב שהוא נתון בו. כמה סרטי גיבורים על עיראק 'הסבירו' לאמריקנים ולמערב מי האויב העומד לפניהם, וכך לא ראינו הפגנות ענק לשחרר את עיראק מהכיבוש האמריקני. לנו אין שום מנגנון קולנועי שיכול, לצד ההנאה בצפייה בסרט, לשמש גם אמצעי הסברה עקיף.
"הזכרת קודם את 'שעת נעילה', אז אני רוצה להזכיר את 'פאודה'. היא אמנם סדרה, אבל יש בה הכל - מזרחים, אשכנזים, דתיים־לאומיים, וגם נשים כמובן. במובן הזה 'פאודה' הצליחה מאוד והשפיעה לא רק על הישראלים, אלא גם על הפלשתינים.
"אגב, ההשפעה התרבותית ניכרת גם בצד השני. בימים אלה אני עובדת על מחקר המתבסס על סדרה בסגנון 'פאודה' שהופקה וצולמה בעזה. זו סדרה עם נרטיב עזתי־פלשתיני, וההפתעה הכי גדולה היא שהקטעים שצולמו שם הרבה לפני השבת השחורה - חזרו על עצמם כמעט במדויק ב־7 באוקטובר. סדרה אחרת, לבנונית, 'Al Hayba', שודרה לפני כשנתיים ומתארת בחור נועז שפותר בעיות בכפר באמצעות כלי נשק. יש הטוענים שהסדרה השפיעה על ערביי ישראל במובנים של נשיאת נשק והפעלת כוח פלילי. בקולנוע במזרח התיכון כמעט אין יהודים, ואם יש אפשר לומר שהייצוג היהודי והישראלי בקולנוע הערבי הוא אנטישמי מאוד, לעגני".
בעניין אחר - את צופה בקרוב מבול של יצירה סביב 7 באוקטובר, בארץ ובעולם?
"ישראל היא מעצמת קולנוע תיעודית. אני מעריכה שנראה מספר רב של סרטים תיעודיים. באשר לסרטים עלילתיים, זה ייקח יותר זמן. צריך לקחת מרחק מהדבר הזה, ופעמים רבות עוברות 20-15 שנים של עיבוד ההלם לפני שרואים יצירות משמעותיות בנושא.
"הרי בתת־המודע הישראלי הקולקטיבי 7 באוקטובר הוא התגלמות של זכות השיבה הפלשתינית, לו היתה מתרחשת. די מפחיד לדבר על זה ולביים את זה, ולדעתי יצירה כזו תהיה מאוד קשה ומורכבת לעשייה. זה עיסוק בחרדה הגדולה ביותר שלנו, שכמעט התממשה".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
