יפן: בית משפט קבע כי האיסור על נישואים חד-מיניים ''אינו חוקתי''  

מבחינה דתית, המסורת הלא בודהיסטית ביפן (שכיום אנו קוראים לה בשם הכולל `שינטו`, דרך האלים) לא עוסקת כלל בהיבט של `המוסריות`של `אהבת גברים`, למעשה אין השינטו מתייחס לתופעה כלל. לעומת זאת, בעולם הבודהיסטי נאסרה נוכחותן של נשים ברוב המנזרים ורק גברים התגוררו בהם. חלק מהכתות הבודהיסטיות דרשו מהנזירים הימנעות מיחסי מין וממערכות יחסים עם נשים ובחלק מהזרמים הבודהיסטיים אף התפתחה התפיסה שבנשים קיים רוע מושרש. יחסי מין הומוסקסואליים בין הנזירים נתפסו כפתרון השומר על פרישותו המינית של הנזיר ועל התרחקותו מנשים. ספרות ימי הביניים היפנית מתארת קשרי `חניכה` בעלי היבטים מיניים ואף רומנטיים בין נזירים בוגרים למתלמדים.

החל מהמאה ה-12 מתעצב מעמד הלוחמים, הסמוראים, כאליטה שלטונית ששלטה ביפן עד מחצית המאה ה- 19. הסמוראים, כמו הנזירים, בילו חלק ניכר מזמנם בחברת גברים, ללא נשים. מעמד הלוחמים קידש את ערך הנאמנות, בין חיילים לאדונם ובינם לבין עצמם. אצל חלק מהסמוראים הנאמנות לאדון או לחברים לנשק התפתחה למשיכה אירוטית. יחסים אלו נתפשו כמקובלים ואף אידיאליים בתוך הרצף של יחסי אדון- וסל, או כאידאליזציה של הקשר המיני והרגשי בין שני חברים לנשק כביטוי של הנאמנות הטהורה ביותר.

במאה ה- 17 הוקמו בערים הגדולות רובעי השעשועים בעקבות פריחתו הכלכלית של המעמד העירוני. בתקופת טוקוגאווה (1603 – 1868) התקיימו ברובעים אלה מופעי תיאטרון לקהל הרחב, כגון הקבוקי ((Kabuki. למרות שבמקור הופיעו בתאטרון הקבוקי נשים, מהר מאוד אסרו השלטונות על נשים להופיע והתירו את המשחק לגברים בוגרים בלבד. הסיבה נעוצה בכך שגם נשים וגם גברים צעירים מכרו את גופם למרבה במחיר בסוף המופע והדבר יצר אי סדר. רוב הפעילות ההומוסקסואלית הידועה לנו מתקופה זו היא נערים המוכרים את גופם ברובעי השעשועים. העדויות מתקופה זו נתנה לגיטימציה והתייחסה בטיבעיות לאקט מתן סיפוק צרכיהם המיניים של גברים בוגרים עם נערים. ההומוסקסואליות לא נתפסה כמאפיין של זהות, וגם לא איימה על חיי משפחה או קשרים הטרוסקסואליים אחרים.

ניתן לקבוע כי ביפן לא היה קיים קישור נורמטיבי בין מגדר לבין העדפה מינית – העדפה מינית לא הובנה כמבנה זהות אלא רק כפעילות מינית גרידא, יחסים שתפקידם לענות על תאוות מיניות לגיטימיות לא פחות ממשיכה הטרוסקסואלית. פעילות מינית בין נשים תוארה באופן כמעט טכני רק בקונטקסט של גבר שצופה בהן מהצד, ללא עיסוק באופיו הרומנטי או המוסרי של הקשר. לא היה מונח המתאר מיניות לסבית ולכן לא נעשה קישור בין הומוסקסואליות גברית ונשית. הומוסקסואליות נתפסה כפעילות נורמטיבית הקשורה לעיתים לקוד אתי, כשהחל מהמאה ה-17 ישנה פתיחות הולכת וגוברת גם ליחסים הומוסקסואליים מזדמנים כחלק מפעילות של בידור וזנות. מעבר לכך, פעילות הומוסקסואלית לא נרדפה על ידי הגורמים הדתיים או השלטוניים.

המערב מלמד את יפן הומופוביה
עם תחילת תקופת מייג`י (1868 – 1912) הגיע לקיצו השלטון הפיאודלי של הסמוראים ורפורמות נרחבות יושמו ביפן. יפן נפתחה למערב ועשתה מאמצים להידמות לו ולהיות שווה לו. ההשפעה המערבית מתעצמת במיוחד בקרב שכבת האינטלקטואלים היפנים ומשנה את תפיסת עולמם. מיותר לציין שהמערב הנוצרי בתקופה זו ראה בהומוסקסואליות חטא והתנהגות פסולה ובמדינות רבות היה איסור בחוק על יחסי מין בין גברים. תחום הסקסולוגיה החדש במערב הוסיף פרשנות `מדעית` לתיאור המיניות, ובהשפעתו הוגדרו ביפן לראשונה קטגוריות למיניות: התפתחו מושגים כמו`נורמליות`, `סטיה` , והחל להתפתח שיח על התנהגות מינית כפרקטיקה המשליכה על זהות.

בהשפעת משפטנים מצרפת, שסייעו ליפנים בתקופת מייג`י בחידוש הקודיפיקציה הפלילית, לראשונה נאסרה פעילות מינית הומוסקסואלית בחקיקה היפנית, וכך תורגם ונכנס לספר החוקים היפני המונח "מעשה סדום" (Keikanzai). כך נוצר לראשונה מונח משפטי המתאר את המעשה המיני ההומוסקסואלי, שכן לראשונה נדרשה הגדרתו.