הכי קרוב אלייך, אמא: הפרס האמיתי של הספורטאים הישראלים

אנסטסיה גורבנקו: "ההצלחה שלי היא גם בשבילה"

אמא שלי, לריסה, היא חלק גדול בכל ההצלחה שלי. היא תמיד נמצאת לצידי. גם כשאני בחו"ל אנחנו כל הזמן מדברות ומתכתבות, והיא אחד מהאנשים הכי קרובים אלי. אני חושבת שהיא יודעת שחלק גדול מההצלחות שלי זה בזכותה. כשהייתי קטנה לא אהבתי שההורים שלי מגיעים לתחרויות. זה הלחיץ אותי ופשוט לא רציתי שיבואו, אבל ככל שגדלתי זה השתנה ופתאום רציתי שיהיו קרובים אלי, גם בגלל המצב בארץ וגם בגלל הקורונה.

הרבה תחרויות נדחו ולא יצא להם להגיע לתמוך בי הרבה בשנים האחרונות, ואני מקווה מאוד שהם יבואו לפריז.
כשאני בחדר ההצבות לפני תחרות, לפעמים עם תחושת חשש, אני יודעת שאמא שם מאחוריי, שיש לי משפחה שתומכת בי ואוהבת אותי, והם תמיד איתי, לא משנה מה. גם אם זה לא פיזית, אני תמיד מרגישה זאת בלב.

עכשיו, לאחר מדליית הכסף שבה זכיתי באליפות העולם בקטאר, זה היה פשוט וואו, ואמא לא רגילה לכל כך הרבה רעש. זה חדש לנו, ואנחנו חוות את זה יחד. כל צעד קטן בדרך אנחנו ביחד. ההצלחה הזאת היא גם בשבילה, ואני בטוחה שהיא גאה בי.

אני רוצה לאחל לאמא שלי הרבה בריאות ואושר, שהיא תהיה תמיד עם חיוך על הפנים. זה הדבר הכי טוב שאפשר לאחל לאדם שאותו אוהבים.

רומן סורקין: "גם בקושי היא לא החסירה ממני"

זה מכתב לאמא הכי טובה בעולם, שתמיד נתנה לי להאמין. לאמא שדאגה להגיד לי שאני הכי טוב, ושכל מה שארצה לעשות אני אעשה, ואני אצליח. לאמא שדאגה שיהיה לנו הכל גם כשלא היה לנו יותר מדי. לאמא שלימדה אותנו קודם כל להיות בני אדם ולנהוג בטוב לב.

אי אפשר לקנות את זה בכסף וזה הרבה יותר חשוב מכל דבר חומרי. תודה לך אמא על הכל, ותודה על כל מה שאת מלמדת אותי יום־יום. אוהב אותך בלי סוף, ומילים לא יוכלו להסביר כמה כל מה שאני זה בעיקר בזכותך.

אמא שלי, שעלתה איתנו לארץ בגיל 30, הגיעה כגרושה למדינה זרה עם שני ילדים, היתה לבד והתמודדה עם כל הקשיים לגדל אותי ואת אחותי. אחותי היתה בת 17 ואני הייתי ילד קטן באותה התקופה. היא עבדה מהבוקר עד הערב, אבל תמיד דאגה לחזור באמצע היום ולהכין לנו אוכל, ועשתה הכל כדי שלא יחסר לנו דבר. היא עבדה מ־9 בבוקר עד 12 בלילה, ואני לא אוכל להודות לה מספיק על כך כל חיי.

היום היא כבר מבינה בכדורסל, מתעניינת במה שקורה ומשיגה כרטיס לכל משחק שאני משחק בו באופן קבוע. היא עושה הכל כדי להבין את משחק הכדורסל כמה שיותר, וגם בתחילת הדרך, כשהיא פחות הבינה, היא תמיד דאגה להגיד לי שהיא מאמינה בי ושאני אצליח. תמיד נתנה לי ביטחון ותמיכה בכל דבר שאני עושה, גם אם זה לא כדורסל.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בכיתה ג' והייתי תמיד ילד של אמא. היה לה קשה לשלוח אותי לפנימייה בכיתה י'. היה לה קשה, אבל היא ידעה שהכדורסל חשוב לי ולכן הסכימה, למרות שאני יודע שזה היה סיוט בשבילה. היא ביקשה שאתקשר אליה בכל יום, אפילו רק לדקה בלילה, כדי שהיא תדע שהכל בסדר, וזה באמת מה שהייתי עושה.

אחרי זה בקולג' אמנם הייתי כבר יותר מבוגר, אבל היה לה מאוד קשה לא לראות אותי במשך שלוש שנים, אז היא הוציאה ויזה לארה"ב והיתה טסה לבד, בלי לדעת את השפה, כדי לדאוג לי ולהיות איתי. אי אפשר להגיד לה מספיק תודה על השנים האלה. תמיד היתה מאחוריי, רק שיהיה לי טוב ואהיה שמח.

שרון קנטור: "גם בנקודות הפחות זוהרות, את תמיד שם"

אמא זו מילה מיוחדת בעיניי, היא מילה שאומרת כמעט הכל, וכך גם היא מסוגלת להכל. אז לאמא שלי, אמא נורית - לכבוד יום האישה זו הזדמנות מעולה להודות לך על זה שאת לצידי. תמיד, גם בנקודות היותר זוהרות וגם בפחות את תמיד נמצאת שם, תומכת ועוזרת בכל דבר שרק אפשר.

את נותנת לי השראה איך להגיע למטרות שלי ואיך כל דבר הוא אפשרי עבורי, את אישה עוצמתית וחזקה ששואפת גבוה ומותחת את הגבולות של עצמך, ולפעמים אני מתפעלת איך הגיל לא עוצר אותך מלעשות דברים משוגעים.

את רוכבת על סוסים מאז שאת בת 17 ועד היום, מתאמנת כמעט כל יום וממשיכה לתפעל בית שלם עם חמישה ילדים, כלבה, שלושה חתולים ובעל, ויחד עם הכל וטרינרית של סוסים. וזאת עוד לפני שמדברים על הקשר שיש לך עם החברות שלך. אי אפשר לעצור אתכן עם כל הטיולים וההרפתקאות שאתן עושות יחד.

את קריירת הגלישה שלי התחלתי יחד עם המון חוגים שאת רשמת אותי, ומכולם נדלקתי הכי על עולם השיט. יחד איתי את נסחפת לעולם הזה והלכת איתי לאורך הדרך, מה שהפך אותך לאחת שמבינה לעומק את הקשיים והעבודה הדרושה כדי להיות גולשת רוח טובה או ספורטאית בכלל. את תמיד תומכת ומשקיעה שיהיה לי ראש נקי פשוט לעשות את מה שאני אוהבת, ויחד עם זאת מלמדת אותי בגרות ועצמאות ופשוט איך להמשיך לעשות מה שאני אוהבת עם הנאה.

כשניצחתי את אליפות העולם בפברואר האחרון - כל המשפחה היתה בעננים, אבל מה שייחד אותך זה רוגע ואדישות כזאת שמאזנת את הכל. התקשרתי אלייך ישר כשהגעתי לחוף אחרי היום האחרון לתחרות, והדבר הראשון ששאלת אותי זה "איך את מרגישה?". אמרתי לך שאני שמחה ועייפה, ענית לי: "כולם בטירוף, לכי ליהנות עם חברים ולנוח, נדבר כשיהיה לך את הזמן".

איכשהו לא היית בלחץ לדבר איתי. הערכתי את זה כי את מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת ששיחת הטלפון העמוקה והמפורטת תגיע בשקט וברוגע. הבנת עוד לפניי שכנראה אבחר לייצג את ישראל במשחקים האולימפיים וידעת שאני צריכה את הזמן להכיל את הכל. התרגשת יחד איתי כשהבנו שאני אהיה הנציגה, אבל שתינו יודעות מה הדרך הארוכה שאני רוצה לעשות, ולהמשיך אותה יחד איתך כשאת בגבי. אוהבת אותך מאוד, הבת האמצעית והאהובה שלך, שרון.

תומר גינת: "אנחנו מדברים עם העיניים"

לאמא שלי ולי תמיד היה קשר מיוחד. מאז שאני ילד ועד היום אנחנו מדברים על הכל. אמא שלי תמיד ידעה ויודעת מה להגיד בכל מצב, תמיד היתה שם בשבילי ברגעים השמחים והקשים בספורט וגם מחוץ למגרש, יודעת מתי אני צריך אותה ומתי אני צריך רגע שקט; יודעת איך לדבר איתי, איך לעשות לי רגשי, איך להקשיב לי ואיך להתעצבן עלי.

אמא שלי היא האדם הכי רגיש בעולם - היא יודעת לדבר איתי עם העיניים, לסמן לי משהו בזמן משחק, להיות החברה הכי טובה של נועה אשתי ושל חברים שלי. אגב, כל חבר שלי יודע שאם הוא רוצה שאמא שלי תאהב אותו, כל מה שהוא צריך לעשות זה להגיד לה: "וואו, איריס, איך תומר דומה לך!".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אני יודע שלא משנה מה יקרה בעולם, היא תמיד תיתן כל מה שיש לה בשבילי ובשביל שני האחים שלי ותעשה הכל כדי שנהיה עם חיוך על הפנים. אני יודע שהיא תמיד תהיה שם. אמא שלי היא האמא המושלמת, ואין סיכוי שהייתי מי שאני כיום בלעדיה. אין לכם מושג כמה אני אוהב את אמא שלי.