אינספור השלטים תחת הסלוגן "לשון הרע – לא מדבר אלי", שהופצו בישראל ב-17 השנים האחרונות על ידי דוד הלפרין, לצד קידום מצד לא מעט ידוענים, העלו מאוד את המודעות לאחד המעשים היומיומיים המגונים ביותר בעיני היהדות (ועורכי דין). כעת, מחקר חדש שפורסם בשבוע שעבר בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences טוען כי ייתכן שיש נסיבות בהן לשון הרע אינה רק מנהג אנושי מטופש – אלא בסיס הכרחי לקיומה של חברה אנושית. Claude סייעה לנו להבין איך.
חוקרים מאוניברסיטאות מרילנד סטנפורד והונג קונג השתמשו בסימולציות ממוחשבות המבוססות על תורת המשחקים כדי להדגים איך תהליכי קבלת החלטות אנושיים גרמו לרכילות להתפתח. הם גילו שעל ידי שיתוף מידע אודות אחרים, רכלנים מספקים גורם מרתיע מפני אנוכיות, וכך למעשה תורמים לחברה טובה יותר.
"לרכל זה לא תמיד דבר רע", קובע מחבר המחקר, שינְיוּאֶה פַּאן, שהמחקר הוא חלק מעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה הסינית של הונג קונג. "זה באמת יכול להועיל לקבוצה על ידי טיפוח שיתוף פעולה בין החברים". לדבריו, ההדמיות הראו ש-90% מהאנשים הווירטואליים בהדמיה אימצו אסטרטגיית רכלנות מפני שהעניקה להם יתרון אבולוציוני. היא גרמה לאחרים לרצות לשתף פעולה, כדי שלא יגידו עליהם שהם אנוכיים. במקביל, היא מאפשר לאנשים לדעת עם מי כדאי לשתף פעולה.
"אנשים נוטים יותר לשתף פעולה בנוכחות רכלן ידוע, כי הם רוצים להגן על המוניטין שלהם", הסבירה דנה נאו, פרופסור אמריטה מאוניברסיטת מרילנד ששימשה מנחה בעבודה של פאן. "בסופו של דבר, רכילות מספקת תועלת על ידי עידוד שיתוף פעולה".
החוקרים מודים שהסימולציות הן פישוט-יתר של המורכבות האנושית, אך הם טוענים שהן בכל זאת משמשות אינדיקציה לסיבה שרכילות קיימת ומשגשגת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו