גאיה צוברי. "בלילות אני מריצה בראש את האירוע, וחושבת אם הייתי יכולה להתנהל אחרת" | צילום: אריק סולטן

"הזכות להציל חיים נתנה משמעות לפציעה שלי": המסע של גאיה צוברי, החיילת הראשונה שנפצעה קשה בעזה

במעוז חמאס בסג'עייה, תחת אש תופת, היא זינקה עם חבריה מהנמ"ר כדי לטפל בחיילים שנלכדו בטנק שנפגע מטיל נ"ט והחל לבעור • תוך כדי הטיפול היא קיבלה כדור ברגל, רגלה השנייה נשברה והתמלאה ברסיסים, והיא פונתה במצב קשה • הפרמדיקית גאיה צוברי, החיילת היחידה שנפצעה קשה בעזה, מאושפזת מאז 7 בדצמבר בתל השומר • בראיון ראשון לקראת שחרורה מבית החולים היא אומרת: "פחדתי שלא אוכל לחזור לרקוד היפ-הופ ושאהפוך לנכה. אבא שלי חולה ALS. חשבתי איך אמא שלי תטפל בשני אנשים בכיסא גלגלים?"

7 בדצמבר, 9:00 בבוקר, שכונת סג'עייה. זה היה היום הרביעי שבו גדוד 53 של השריון, עם חיילי גולני, ניהל קרבות עזים במעוז חמאס. יחד הם חיסלו כבר יותר מ־200 מחבלים. לפתע נשמע פיצוץ עז. טיל נ"ט נורה מבניין סמוך ופגע באחד הטנקים, שעלה בלהבות. מסביב נוצרה מהומה, שנמהלה בשאון של יריות ופיצוץ רימונים. הלוחמים מצאו עצמם במלכודת אש, ואת רשת הקשר הציפו קריאות לטיפול רפואי.

בנמ"ר (נגמ"ש מרכבה) שמאחור היתה הפרמדיקית גאיה צוברי. חודש וחצי קודם היא סיימה את ההכשרה, וכעת היתה מוכנה לזנק החוצה כדי להעניק סיוע ללוחמים שנפגעו.

"התקדמנו עם הנמ"ר לכיוון הטנק. בדרך הרופאה הזהירה אותי ואת שני החובשים לידי שהמראות שנראה עלולים להיות קשים", משחזרת גאיה את טבילת האש הראשונה שלה. "פרקנו מהנמ"ר בערך 50 מטר מהטנק. רצתי על כביש צר ובצדדים היו בניינים צפופים מאוד. לשנייה עלתה לי בראש המחשבה שזה נראה כמו רחוב אלנבי בתל אביב, אבל חלק מהמבנים היו הרוסים. מסביב היו מלא טנקים, נמ"רים ולוחמים. לא הבחנתי במחבלים או באזרחים.

"כשהגענו לטנק גילינו שאי אפשר להיכנס אליו כי כולו בוער. מולי רצו חיילים עם אלונקה שעליה פצוע והמשיכו לנמ"ר הפינוי. הטנקיסטים אמרו שייקח זמן עד שיצליחו להוציא את כל הנפגעים, כי החילוץ מורכב, אז גם אנחנו הסתובבנו לנמ"ר הפינוי. דקה אחר כך הגיע לוחם נוסף על אלונקה עם כוויות בגוף וקושי בנשימה. התחלתי לגזור ממנו את המדים כדי לטפל בו. ואז החובש, צבי סנדר, אמר לי שצריך עזרה ליד הטנק השרוף. רצנו בחזרה לשם. בדרך שמעתי צרור יריות. פתאום לא הרגשתי את הרגליים. עפתי קדימה על הכביש. הבנתי שנוריתי. משום מה חשבתי שזה ירי של כוחותינו, ולא של מחבל. צבי התכופף כדי להרים אותי, ואז נורה לעברנו עוד צרור. הוא חטף שני כדורים בכתף ובחזה, ורץ לכיוון הנמ"רים".

בעזה, לפני הפציעה."אני מבינה שיכולתי למות שם", צילום: מהאלבום פרטי

בפיצוץ הטנק בסג'עייה נפלו לוחם השריון רס"ר (מיל') נפתלי יונה גורדון (32) מירושלים, ומפקד הטנק רס"ל (מיל') עומרי רוט (25) מקצרין, זכרם לברכה.

מה הרגשת אחרי שנורית?

"לא כאב לי, אולי בגלל האדרנלין, אבל התחושה היתה משונה. ראיתי שרגל שמאל נמצאת במנח מוזר ומלופפת על רגל ימין, ועם היד החזרתי אותה למקום. לא הצלחתי להתרומם, אז נשארתי לשכב על הגב וצעקתי ללוחמים שנפצעתי. הוצאתי חסם עורקים, ואחד מהם שם לי אותו. יחד עם חייל נוסף הוא הרים אותי על הידיים והביא אותי לנמ"ר הפינוי".

"לא היה אפשר להיכנס לטנק, כי כולו בער. מולי רצו חיילים עם אלונקה שעליה פצוע. הטנקיסטים אמרו שייקח זמן עד שיצליחו להוציא את כל הנפגעים, כי החילוץ מורכב. דקה אחר כך הגיע לוחם נוסף על אלונקה עם כוויות בגוף וקושי בנשימה"

גאיה הועברה לביה"ח סורוקה במצב קשה. לרגל אחת שלה נכנס כדור ויצא, והיא היתה מלאה ברסיסים. ברגל השנייה נמצא שבר פתוח. כעת, אחרי חודשיים וחצי, היא שוהה בשיקום חיילים בביה"ח שיבא בתל השומר, וחלקה את חדרה עם מייה שם, החטופה ששבה לישראל.

"הדבר שהכי הפחיד אותי בפציעה הוא שלא אוכל לחזור לתחביב שלי, לרקוד היפ־הופ, ושאהפוך לנכה", היא אומרת. "אבא שלי חולה ALS, וחשבתי איך אמא שלי אמורה לטפל בשני אנשים בכיסא גלגלים. זו מעמסה בלתי אפשרית. בגלל זה אני נלחמת בשיקום, לא מוותרת לעצמי, ובשבועות האחרונים אני יכולה להתנייד באמצעות קביים למרחקים קצרים".

את מתחרטת על הכניסה לעזה?

"לא, אבל עצוב לי שלא הצלחתי להגיע לשני הטנקיסטים שנפלו באירוע. אולי יכולתי להציל אותם. גם אין לי ייסורי מצפון על כך שנפצעתי, כי זה קרה כשרציתי לסייע ללוחמים. זה לא שנפלתי ברחוב ומישהו דרס אותי. נפצעתי למען מטרה חשובה ועבור פצוע אחר. היתה לי הזכות לנסות להציל חיים של חייל, וזה נותן משמעות לפציעה שלי".

את יודעת שיכולת למות שם?

היא שותקת לרגע. השאלה מכה בה. "בדיעבד אני מבינה את זה. זכיתי. זכיתי לחיות שוב".

את יודעת אם חיסלו את המחבל שירה בך?

"הלוחמים ירו לכיוון שלו ושל החוליה שלו ללא הפסקה. אני מקווה שהם חוסלו".

מה את הכי רוצה לעשות עכשיו?

"לקחת את אבא שלי לטייל ליד הים, זה מה שהוא הכי אוהב, לשבת ולצפות בגלים", אומרת גאיה בעיניים נוצצות. "כרגע אני יכולה רק להתגלגל לצידו. אני רואה את החיוך שלו ונמסה. בזכותו אני משלימה עם הפציעה הזו. הוא והאמא החזקה שלי - הם ההשראה שלי".

"רצנו חזרה לכיוון הטנק, ובדרך שמעתי צרור יריות. פתאום לא הרגשתי את הרגליים. עפתי קדימה על הכביש, והבנתי שנוריתי. החובש התכופף כדי להרים אותי, ואז נורה לעברנו עוד צרור. הוא חטף שני כדורים בכתף ובחזה, ורץ לכיוון הנמ"רים"

תרגול מכשולים במציאות מדומה

במרכז השיקום לפצועי צה"ל בשיבא, גאיה (20), קטנטונת ורזה, מפלסת באיטיות את דרכה לאולם הפיזיותרפיה בעודה נשענת על קביים. הפיזיותרפיסטית ניגשת אליה ומתרגלת איתה על אחת המיטות. לאחר מכן היא עולה על מכשיר הליכה מיוחד, שנועד לדמות מצב של גרביטציה חלקית, כמו הליכה בתוך מים.

בדרך חזרה לחדרה היא פוגשת את החובש צבי, שהגיע כדי להסיר תפרים. הוא ניגש אליה ומבטיח לשמור על קשר. "היינו יחד בשיקום, אבל לא היה לנו הרבה זמן יחד", היא אומרת בשקט. "אפילו לא יצא לנו לדבר על מה שחווינו בעזה. מאוד דאגתי לו וחששתי שהוא יהיה בפוסט־טראומה בגלל שראה איך נפצעתי ונפלתי. היום, כשאני יודעת איך כל הכדורים שרקו סביבי, אני מבינה איזה נס קרה לי בבוקר שלפני נר ראשון. היה לי נס חנוכה".

הטיפול בגאיה משולב: מלבד פיזיותרפיה היא מגיעה לשיחות עם פסיכולוגית, לריפוי בעיסוק ולהידרותרפיה, ומתרגלת מכשולים בהליכה באמצעות מציאות מדומה. "התחלתי ללכת קצת כמה ימים אחרי שהגעתי לכאן, ואני מאוד גאה בהישג הזה שלי", היא מחייכת. "אני לא מתגאה בהתקדמות עצמה, אלא בדרך שעשיתי. למרות הפציעה והכאבים, החלטתי להגיע בכל יום לפיזיותרפיה עם חיוך על הפנים. בשום שלב לא יראו אותי מבואסת, גם אם קשה ואני מתעייפת מהר. שני לוחמים תפסו אותי בנפרד, וסיפרו לי שלפעמים הם מגיעים לאימונים מבואסים ובלי כוחות, אבל כשהם רואים אותי, פיצית כזו, מתאמנת עם חיוך - זה נותן להם מוטיבציה. מאוד התרגשתי כשהם אמרו לי את זה".

איך אנשים מגיבים כשהם רואים חיילת אחת פצועה בין כל הלוחמים?

"היתה פה ילדה בת 18 מארה"ב, שהגיעה עם עוד אנשים כדי לבקר ולעשות שמח. היא בכתה מהתרגשות כשדיברתי איתה על הסיפור שלי. באותו היום היא חתמה על טפסים והצהירה שהיא רוצה להתגייס לצה"ל, ולא ללכת לקולג'. גם הרמטכ"ל היה כאן להדלקת נרות ושוחח איתי. הוא שמע את סיפור הפציעה שלי ואמר לי כל הכבוד, ושצה"ל גאה באנשים כמוני".

"היה לי ברגל דימום פורץ. הכדור שנכנס ויצא פגע לי בכלי דם גדולים, והיו חייבים לעצור אותו מהר. הרופאה עשתה לי הליך שנקרא ‘פקינג', שבו שמים בתוך החור של הפצע תחבושת עם מעודדי קרישה. זה כואב רצח, הדבר הכי כואב שחוויתי אי־פעם"

יש אנשים שמופתעים לראות חיילת שנפצעה בעזה?

"בטח. הם חושבים שאין חיילות בעזה, ואז אני מסבירה שיש המון חיילות שנלחמות לצד הלוחמים".
אז את ההוכחה שנשים נחוצות ללחימה?

"אני מייצגת את החיילות ומסבירה שבנות יכולות לעשות את מה שהבנים עושים. הוויכוח הזה לא צריך להיות בכלל. ברור לי שחיילות יכולות להיות בעזה. כמו כן, אני מייצגת את כוחות הרפואה שנמצאים בשטח ומצילים חיים".

מלבד כל הטיפולים והאימונים, איך נראה סדר היום שלך?

"עד שעות אחר הצהריים המאוחרות אין לי רגע של שקט. לפעמים אני לא מספיקה לאכול. בערב אנחנו יושבים כל הלוחמים יחד סביב שולחנות האוכל או ב'סלון', שזה האזור של הכורסאות, ומשחקים פוקר וטאקי. הווייב כאן שונה. בבית מרחמים עלייך ומסתכלים עלייך במבט עצוב. כאן כולם אותו הדבר, ואף אחד לא מרחם על השני. אנחנו לא אוהבים את זה. יפריע לי, למשל, אם אסתובב עם אמא בקניון ואנשים יסתכלו עלי כאילו 'מי המסכנה הזו בכיסא הגלגלים ומה קרה לה'. אני מקווה שאצליח ללכת לבד כמה שיותר מהר".

יש ביניכם הווי שכולל בדיחות שחורות?

"כל הזמן", היא צוחקת. "לוחמים אומרים 'לי יש רגליים, לך יש ידיים, אז בוא נעשה את זה ביחד'. השבוע שיחקנו קלפים, ונאלצנו לעבור שולחן כי מישהו רצה לשבת שם עם המשפחה. ראיתם פעם איך מזיזים את כל המשחקים כשאתה פצוע? אחד לא מצליח להעביר את הרגל מעל כיסא, השני מתקשה לקום, האחרים מנסים לאסוף את הקלפים ולשמור על הסדר שלהם בידיים חבושות. הכל נפל לנו על הרצפה ונעשה בלגן. לא הפסקנו לצחוק. בגלל שמיקמו את פצועי צה"ל בקומה השנייה של השיקום הגריאטרי, זה הפך להיות בדיחה. אנחנו אומרים כל הזמן שאנחנו מייצגים אותם בכבוד. בני 20 שהפכו לגריאטריים".

"אחד הלוחמים לחץ לי חזק על הפצע, ותפסתי לו את היד. אני בטוחה שעשיתי לו שריטות עם הציפורניים. רציתי לעצום עיניים, כי הייתי פתאום מאוד עייפה, וכולם סביבי ביקשו שאשאר ערה. לא חשבתי שאני עומדת למות"

7 באוקטובר בקיבוץ סופה

גאיה גדלה ברמת גן, בת למירב ולשלומי, ויש לה אח ואחות מבוגרים ממנה. היא למדה בתיכון חדש בתל אביב במגמות מדעי המחשב וביולוגיה והתנדבה לנוער מד"א.

"היה חשוב לי להציל חיים, אולי משום שכילדה בת 4 עברתי תאונת דרכים", היא אומרת. "אני זוכרת את עצמי באמבולנס, ושזה מאוד הרשים אותי. לפני הגיוס התלבטתי אם ללכת על מדעי המחשב ולהתגייס למודיעין, או ללכת על הביולוגיה ולהתגייס כפרמדיקית. כששמעתי שכדי להיות פרמדיק צריך פרוטקציה - החלטתי שזה מה שאעשה, ואוכיח שאפשר גם אחרת. רשמתי את התפקיד כעדיפות ראשונה במנילה".

גאיה עם הוריה מירב ושלומי, אחותה רומי, האח אלעד והסבתא אילנה, צילום: מהאלבום הפרטי

באותה התקופה, לפני כשלוש שנים, התהפכו חייה של המשפחה כששלומי (58), אביה של גאיה, שעבד כמנהל מכירות והקפיד על אימוני כושר, שמע מסביבתו כי הדיבור שלו הפך איטי יותר. הוא היה בטוח שעבר אירוע מוחי קטן וניגש לבדיקות. האבחנה כי מדובר ב־ALS, מחלה חשוכת מרפא, הותירה את המשפחה בהלם. כיום שלומי לא מסוגל לדבר, הוא משותק בכל גופו ומתנייד בכיסא גלגלים. התקשורת עם אשתו וילדיו נעשית בעזרת לוח אותיות ומסך מחשב מיוחד, שקורא את מבט העין ומרכיב את האותיות למילים.

איך קיבלת את האבחון הקשה?

גאיה נעצרת. ניכר שהיא מוצפת רגשית. "אני לא מדברת על זה יותר מדי, אבל זה היה קשה", לראשונה נשבר קולה. עיניה מצטעפות. "אף אחד לא רוצה לשמוע דבר כזה באמצע החיים. יש בי היום יותר רגישות והבנה לאנשים עם מוגבלויות ויותר רגישות למשפחות של מטופלים. צוות שמטפל בחולה או בפצוע לא תמיד רואה את המשפחה, את הצער, את הכאב שהיא חווה".

אחרי התיכון יצאה גאיה לחצי שנת שירות, ולאחריה החלה קורס קדם־צבאי כשלב ראשון בהכשרה לתפקיד פרמדיקית. היא התגייסה באוגוסט 2022, ואחרי הטירונות המשיכה את הקורס שנה נוספת.
"המשמעות במסלול של פרמדיק היא שיש לך אחריות על אדם ועל החיים שלו. לאורך הדרך רציתי להשתבץ לגדוד לוחם, אבל התלבטתי בגלל אבא שלי, כי רציתי לעזור לאמא בבית", היא אומרת בשקט. "בסופו של דבר, אבא הוא שדחף אותי להיות פרמדיקית בגדוד, כי היה חשוב לו שלא אוותר על החלומות שלי. רציתי את התפקיד בשבילו".

עם אביה, שלומי. "חולמת לקחת אותו לים", צילום: מהאלבום הפרטי

עם סיום ההכשרה, ורגע לפני טקס הסיום, החליטו חניכי קורס פרמדיקים מספר 42 להעביר את השבת האחרונה שלהם יחד באזור הדרום. הם נסעו לקיבוץ סופה ב־6 באוקטובר.

"ישנו שם בחדרים של המכינה, ובשבת ב־7:00 בבוקר התחילו אזעקות. רובנו לא גרים בעוטף, אז זו היתה הפעם הראשונה ששמענו צבע אדום. נכנסנו לממ"דים וראינו את הסרטונים על המחבלים והחטיפות. ואז שמענו יריות קרובות. היה ברור לי שאלו מחבלים, כי רעש הירי נשמע שונה משל כלי נשק צה"ליים. היריות הלכו והתקרבו. הייתי בטוחה שאנחנו עומדים לגמור את החיים שלנו שם.

"אחותי כתבה לי שנסתיר כל מה שירמז שאנחנו חיילים, למשל פנקסי חוגר, ושנגיד שאנחנו תלמידים. באותו הזמן כיתת הכוננות של סופה נלחמה במחבלים ובלמה אותם. דיברנו בינינו שאולי יהיו פצועים ושכדאי להיערך לכך. התקשרנו למי שאנחנו מכירים בצבא, כדי שיידעו ויעבירו את המידע שאנחנו בסופה. קרענו בגדים לרצועות כדי שישמשו חוסמי עורקים מאולתרים, ולקחנו מהארונות קולבים ומברשות שיער כדי להדק בעזרתם את הרצועות".

נשמע שלא פחדתם וגיליתם תושייה.

"פחדתי כל הזמן. אי אפשר להיות רגועים במצב כזה. כל מה שרציתי היה לצאת מהממ"ד ולהיות מסוגלת לנסוע הביתה. השהות בממ"ד, במשך 32 שעות, היתה קשה. כל הזמן באותו חדר קטן, שבו השירותים היו סל כביסה עם שקית זבל. מעולם לא האמנתי שאהיה במצב כזה. ניסיתי למצוא משמעות לעובדה שאנחנו שם בזמן מתקפה כזו על ישראל. האמנתי שהייעוד שלנו הוא לטפל בפצועים".

"לא כאב לי, אולי בגלל האדרנלין, אבל התחושה היתה משונה. ראיתי שרגל שמאל נמצאת במנח מוזר ומלופפת על רגל ימין, ועם היד החזרתי אותה למקום. לא הצלחתי להתרומם, אז נשארתי לשכב על הגב וצעקתי ללוחמים שנפצעתי"

גאיה ובוגרי קורס הפרמדיקים חולצו בידי צה"ל ביום ראשון אחר הצהריים. "אבא של אחת החניכות תפס נהג אוטובוס ואמר לו שחייבים להוציא אותנו משם. ישבנו על הרצפה ולא ראינו כלום. לא גופות ולא מכוניות שרופות. הגענו לצאלים, ומשם ההורים הגיעו לאסוף אותנו. למרות הקושי של מה שחווינו, התאפסתי על עצמי והערכתי שאצטרך להיכנס לעזה בהקדם".

הקורס הועבר לבה"ד 10 בצריפין, ולאחר שיחות עם קב"נים הודיעו להם שלא יתקיים טקס סיום, אלא שרק יוענקו להם כותפות פרמדיק, ושהוריהם יוכלו להשתתף במעמד באמצעות הזום. "אבא שלי כתב לי שהוא גאה בי", מתרגשת גאיה. "הוא מאוד התרגש כשהגעתי הביתה עם הכותפות. חודש וחצי נשארנו בבה"ד 10 ככוח עתודה שיחליף פרמדיקים שייפצעו בלחימה, והעברנו הכשרות לחובשים. הייתי מתוסכלת. רציתי להצטרף ללחימה".

איך חברייך לקורס מגיבים לפציעה שלך?

גאיה מחייכת: "כולם רוצים עכשיו להיכנס לעזה".

שגרה של שמירות, קפה ושש בש

חדר מספר 16 בשיקום פצועי צה"ל צפוף עד אפס מקום. ליד המיטה של גאיה נמצאים גם כיסא הגלגלים, ומיטה מתקפלת שבה ישנה אמה, מירב, שלא משה ממנה.

על הקיר, ליד ראשה, היא הדביקה את הכותפות המאובקות שהיו על מדיה בעזה, ומסביבן ציורי ילדים עם איחולי החלמה, שקיבלה מבני משפחה ומתלמידי בתי ספר.

גאיה משחררת את רגלה מהקיבוע ומספרת כי ב־21 בנובמבר, ביום הולדתה, קיבלה את ההודעה שלה חיכתה. "המפקדים בבה"ד הודיעו לי שלמחרת אני צריכה להגיע לאוגדה 36. שם נודע לי ששובצתי לגדוד שאליו הייתי מיועדת. נסעתי למִפקדת גולני שליד קיבוץ אורים ופגשתי את קצין הרפואה. הוא הבהיר לי שאכנס לעזה. רציתי את זה, אבל גם נכנסתי ללחץ. עוד לא חוויתי צבא, והנה אני כבר אמורה להיכנס לעזה".

עם אמה, מירב, אחרי הפציעה. לא זזה ממנה מאז, צילום: אריק סולטן

יומיים אחר כך, ב־23 בנובמבר, נודע לגאיה כי ב־20:00 בערב תצטרף לכוחות מילואים בעזה, ומשם תגיע לתאג"ד שפעל בפאתי שכונת זייתון.

"נכנסתי לעזה יממה לפני תחילתה של הפסקת האש. נסעתי בתוך האמר, וכל המילואימניקים הסתכלו עלי בפליאה ולא הבינו מה הקטנה הזו, הבחורה היחידה, עושה איתם. אמרו שאני נראית כמו תלמידת תיכון. האמת, חששתי קצת. לא ידעתי איך עזה נראית ולמה אני צריכה לחכות. התחנה הראשונה שלנו היתה קרובה יחסית לגבול. הייתי בטוחה שתכף ימטירו עלינו אש, אבל היה שקט.

"המילואימניקים הכינו קפה ושיחקו שש בש, ולא הבנתי מה קורה. ככה זה עזה? זה הכל? נרדמתי על הקרקע, שעונה לאחור על האמר. למחרת הצטרפתי לתאג"ד בזייתון. הימים שם עברו בשקט יחסי. זו היתה שגרה של שמירות, קפה ושש בש".

ב־1 בדצמבר ב־7:00 בבוקר הסתיימה ההפוגה באופן רשמי, וגאיה חזרה עם הלוחמים לשכונת זייתון. כעבור יומיים המשיכה עם הגדוד לתוככי סג'עייה. במהלך הימים האלו חשפו כוחות צה"ל אמל"ח ותחמושת מתחת לארגזים של אונר"א, וחיסלו את מג"ד סג'עייה, וסאם פרחאת. צוות הקרב החטיבתי איתר משגרי רקטות ונ"ט, חיסל את מפעיליהם ופגע בתשתיות תת־קרקעיות.

הפציעה של גאיה קרתה בערב חנוכה. היא התעוררה מוקדם בנמ"ר, הסתכלה על חבריה וחייכה, ללא כל תחושה רעה מקדימה. "אני יודעת שסג'עייה היא מקום נוראי, אבל בתוך הנמ"ר לא חשבתי אילו דברים רעים עלולים לקרות, בעיקר ספרתי שוב ושוב את התרופות. זה היה יום לחימה מורכב. כל הזמן יריות ופיצוצים".

"עצוב לי שלא הצלחתי להגיע לשני הטנקיסטים שנפלו. אולי יכולתי להציל אותם. אין לי ייסורי מצפון על כך שנפצעתי, כי זה קרה בזמן שרציתי לסייע ללוחמים - לא כשנפלתי ברחוב ומישהו דרס אותי"

מה היה הרגע הקשה ביותר בעת הפציעה שלך?

"היה לי ברגל דימום פורץ, כי הכדור שנכנס ויצא פגע לי בכלי דם גדולים, והיו חייבים לעצור אותו מהר. הרופאה ביצעה בי הליך שנקרא 'פקינג', שבו שמים בתוך החור של הפצע תחבושת עם מעודדי קרישה. זה כואב רצח, הדבר הכי כואב שחוויתי אי־פעם. אחד הלוחמים, גדול כזה, לחץ לי חזק על הפצע ותפסתי לו את היד. אני בטוחה שעשיתי לו שריטות עם הציפורניים. רציתי לעצום עיניים, כי הייתי פתאום מאוד עייפה, וכולם סביבי ביקשו שאשאר ערה. לא חשבתי שאני עומדת למות, אבל הייתי בטוחה שהלכה לי הרגל. חשבתי שזהו, אין יותר ריקודים. מגיל 3 אני רוקדת בלט ועברתי למחול מודרני, הייתי בלהקה, ועכשיו זה ההיפ-הופ.

"ביקשתי מהרופאה של הגדוד שלא תגיד כלום להורים שלי, כי ידעתי שהם יילחצו. הפרמדיקית גזרה לי את המדים כדי לחפש רסיסים, וכל מה שחשבתי עליו הוא שאני שוכבת בסג'עייה בתחתונים ובגוזייה. מה נסגר? מי חושב על סיטואציה הזויה כזו? נתנו לי פלזמה לווריד והכניסו אותי לנמ"ר הפינוי עם עוד פצוע. רגע לפני שנסענו לישראל הפרמדיקית השנייה נתנה לי משהו להרגעה, אמרה לי 'לילה טוב, יפה שלי' ונתנה לי נשיקה במצח. נרדמתי. כשפקחתי את העיניים הייתי במקום רועש, המון חיילים היו סביבי והיה לי מאוד קר. זה היה המסוק שהטיס אותי לסורוקה. רציתי לומר לחיילים שקר לי, אבל לא יצאו לי מילים מהפה. נרדמתי שוב והתעוררתי בסורוקה. הייתי במיטת בית חולים, וכמו בסרטים רופאים רצו לצידי בדרך לחדר ההלם".

מתי הספקת לדבר עם ההורים?

"רגע לפני הניתוח. אמרתי לאמא שלי 'אל תילחצי, אני בסורוקה, ירו לי ברגל', והיא מייד יצאה לכיוון שלי. בינתיים שיגעתי את כל הרופאים ושאלתי אותם אם אני הולכת לאבד את הרגל. לא האמנתי להם כשענו לי בשלילה".

היו לך רגעי משבר?

"פעם אחת, ביום שהגעתי לכאן לשיקום. פתאום זו מסגרת אחרת, ונלחצתי. פרקתי את הרגשות עם עצמי ובכיתי בלילה. זה היה לילה קשה מאוד. כשהתעוררתי זה היה בוקר חדש, מצאתי כוחות להתמודד עם המשבר הזה שנחת עלי. שיקום זה מעטפת, אני לא מרגישה לבד כי יש פה עוד אנשים כמוני. יצאתי מהחדר, ואחד הפצועים ניגש אלי ושאל 'מה, יש פה בת?'"

בשיקום. "אני אופטימית. אין מצב שאני לא חוזרת להיות עצמאית לגמרי", צילום: אריק סולטן

את מרגישה גיבורה?

"לא, גיבורים הם אלו שנמצאים בשטח ונלחמים כל הזמן. גיבורים הם אלה שאיבדו חברים וממשיכים להילחם. גיבורים הם הצוותים הרפואיים שמטפלים בפצועים. אני גיבורה? לא. גיבורה היא אמא שלי, שצריכה לטפל באבא שלי ובי, ולזגזג בינינו. אני לא אומרת לה מספיק שהיא הגיבורה שלי".

את משתפת אותה גם ברגעים הקשים שלך?

"גם אותה וגם את הפצועים, כי קל יותר לשתף אותם והם מבינים את המגבלות שלך, הכאב שלך. יש ימים שהייתי זקוקה רק לחיבוק של אמא והוא הרגיע אותי".

בקרוב תשתחררי מבית החולים לאשפוז יום. את רוצה לחזור לצבא?

"אני רוצה להמשיך לשרת, אבל מבינה שלא אוכל לחזור לתפקיד שלי בגדוד. גם אם אחזור, כנראה זה לא יהיה בשטח. אולי לתפקידי הדרכה ופיקוד".

איך ההרגשה להשתחרר?

"הרגשות מעורבים. עכשיו מתחילה ההתמודדות האמיתית, הקשה יותר, עם הפציעה".

כבר חשבת על היום שאחרי?

"מאז שאני בשיקום, מ־12 בדצמבר, יש לי מספיק זמן לחשוב. אני לומדת בינתיים לפסיכומטרי, ואולי אלך ללמוד משחק. יש זמן עד שיוחלט אם אני חוזרת לצבא או לא, אז בינתיים אמלא אותו כדי שלא אתעסק רק בפציעה ובבתי חולים".

לעזה תסכימי לחזור?

"אין לי בעיה. זה רחוק ממני כרגע. בינתיים אני בוחנת כל יום את ההתקדמות שלי. בהתחלה רחצו אותי במיטה, אחר כך בכיסא גלגלים, עכשיו אני כבר מתקלחת לבד וגם מתלבשת בעצמי, אבל זה לוקח קצת זמן. מתברר שגרביים זה החלק הקשה ביותר כשאי אפשר להתכופף כמו שצריך, אבל אני אופטימית. אין מצב שאני לא חוזרת להיות עצמאית לגמרי".

"לא ישנה בגלל הכאבים"

אם יש משהו שמלחיץ את גאיה בימים אלו, זה העובדה שעם שחרורה מבית החולים תעזוב את מחלקת השיקום ותעבור לאשפוז יום.

"העובדה שאני כאן עם עוד חיילים במצב שלי, זה כמו להיות כל היום בטיפול נפשי־חברתי. זה קל ונוח לכל מי שכאן".

יש לך סיוטים מרגע הפציעה?

"כרגע לא. אני לא ישנה בלילות בגלל הכאבים ברגליים. אולי אין לי סיוטים כי אני לא נרדמת. לפעמים אני חושבת על האירוע, מריצה בראש את מה שקרה ותוהה איך אפשר היה להתנהל אחרת. אולי הייתי צריכה להגיע יותר מהצד, לעשות עיקוף. באותו היום עשיתי את הדרך כמה פעמים, ונפגעתי רק בפעם השלישית".

"אני מגיעה לטיפולי הפיזיותרפיה עם חיוך, שלא יראו אותי מבואסת. שני לוחמים תפסו אותי בנפרד וסיפרו לי שלפעמים הם מגיעים לאימונים מבואסים ובלי כוחות, אבל כשהם רואים אותי זה נותן להם מוטיבציה. מאוד התרגשתי"

את חושבת להתפתח בתפקיד ואולי ללמוד רפואה?

"אני לא יכולה לראות כל כך קדימה, אבל לא אהיה רופאה. גם לא אעבוד כפרמדיקית, כי זו תהיה ההתנדבות שלי, משהו שאני אתרום לחברה".

erannavon9@gmail.com
tala@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו