לא בכל מחיר

עצירת לחימה היא לא מחיר שאפשר למדינה לשלם תמורת החזרת חטופים. דרישה זו, החדשה בסכסוך הישראלי־פלשתיני, עלתה תוך כדי מלחמת חרבות ברזל.

חסימתה צריכה להיות אחת ממטרות הלחימה בעזה.

דרישות הפלשתינים בפיגוע מיקוח גדלו והלכו במהלך השנים, וישראל נענתה להן, מה שהגביר את תאבונם לדרישה בלתי אפשרית. אכן, אין ברירה אחרת אם חפצי חיים אנחנו. התוצאה של כניעה לדרישות אלו לא רק פוגעת בהרתעה של מחבלים מלבצע פיגועים - הרי הם יודעים שאם ייעצרו הם ישוחררו בסופו של דבר כגיבורים למשפחותיהם (ראו שחרור חוטפו של נחשון וקסמן הי"ד בעסקת שליט) - כניעה כאן פוגעת בעצם אפשרות התגובה של צה"ל, ובעצם מייתרת לגמרי שימוש בכוח צבאי. במצב הזה, הדרישה לעצירת המלחמה אומרת למעשה שיש לך צבא, אבל אינך יכול להפעיל אותו.

האם אפשר לקיים מדינה בלי צבא? האם יש לפלשתינים סיבה להגיע להסדר בלי צה"ל? אנחנו דנים היום בשאלה אם מיטוט חמאס, בן טיפוחיה של קטאר, הוא אפשרי. איני נכנס לסוגיה זו, אך תוך כדי לחימה נוצר יעד חדש, והוא לקבוע קו אדום לגבי תשלום בעסקת חטופים.

גם אם מיטוט חמאס אינו אפשרי, אסור להיכנע כאן. פסיקות הרבנים וטענות כאלו ואחרות של אנשי רוח על חשיבות פדיון שבויים לא מתייחסות למצב שאנו נתונים בו. לפי סקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי, 28 אחוזים הם בעד החזרת החטופים בכל מחיר. כלומר, גם במחיר עצירת הלחימה ונסיגה מעזה. אני מניח שהם סבורים שאי אפשר למוטט את חמאס, או שהם לא יכולים לעמוד בצער החטופים.

אפשר להבין את הדרישות של המשפחות והנלווים אליהן לפעול לשחרור החטופים בכל מחיר - אין מי שלא מבין לליבן. כשמנגד ניצבת פגיעה חמורה ביכולת התגובה של צה"ל, עם כל ההשלכות הגיאו־פוליטיות לסביבה; וכשחיזבאללה צופים בנו ולמדים שאנחנו נחזיר שבויים בכל מחיר, כולל עצירת הלחימה - איננו רשאים לוותר כאן ולהכיל דרישה זו. יש סימנים טובים לכך שהמסר מחלחל בתודעת אויבינו: חורבן עזה והאלפים הרבים של ההרוגים הפלשתינים נתפסים כאשמת חמאס.

אבו מאזן מבקש מחמאס לשחרר את החטופים ולא להעיק על הפלשתינים. אצלנו כבר השתנתה המשוואה: בני גנץ מדבר על איום כניסה לרפיח אם לא יוחזרו החטופים.

יש תקווה שנוצרה כאן מוסכמה חדשה לפיגוע מיקוח, שתוריד בהדרגה את גובה המחיר שעולה על הפרק. החזרת שבויים תמורת חיי ראשי חמאס ולוחמיו. מאות טובי בנינו שילמו בחייהם ואלפי פצועים איתנו כדי להגיע ליעד זה. התקפלות כאן משמעה לא רק לוותר על מיטוט חמאס, אלא להעניק להם הישג שלא חלמו עליו לפני הטבח - נטרול צה"ל. היענות לדרישות הזויות תשחרר את החטופים של היום, אבל היא מזמינה מבצעי חטיפה מלווים בפיגועים ומיקוח על הפסקת אש.

אכן, אם היינו נענים לדרישותיהם בכל מחיר, כפי שטענו אחדים לפני כמה שבועות, לא היינו מגיעים להישג הזה. מהו המחיר הראוי לשלם כדי לשחרר את אחינו ואחיותינו הנתונים בשבי של מפלצות אדם? זה עניין לדיון ציבורי. לחץ על מנהיגינו, שיבהיר את החשיבות העליונה של השחרור ללא שהיות מן הרגע שאכן הדבר מתאפשר, הוא לגיטימי.

אם היינו נענים לדרישותיהם בכל מחיר, כפי שטענו אחדים לפני כמה שבועות, לא היינו מגיעים להישג הזה. מהו המחיר הראוי לשלם כדי לשחרר את אחינו ואחיותינו הנתונים בשבי של מפלצות אדם? זה עניין לדיון ציבורי

מנגד, יש דרישה ממובילי המלחמה בעזה לעשות את תפקידם, ולכל הפחות למנוע מחמאס הישגים בצורה של הפסקת לחימה או הפוגות ארוכות מדי. זוהי גם עמדת הרוב המכריע הישראלי.

השאלה על היענות לדרישות חמאס לא קשורה לעמדה דתית או חילונית. אין לה שום קשר לימין או לשמאל. היא לא ויכוח בין הרחמנים לאכזרים. היא נגזרת מהשאלה אם אנחנו רוצים לקיים מדינה באזור הזה של העולם, ולהגיע להסדר כלשהו עם אויבינו.