נרקיס
שובן של ההפגנות לקפלן הוא דבר נורא בעיניי. לא שאיני מבין את הרגש, אבל בעיניי זה ממש לא הזמן. נכון, נתניהו אומר בריש גלי שאין בכוונתו לא להתפטר ולא ללכת לבחירות, אלא רק בעוד כמה שנים. אבל עם כל הכעס על המשך התרכזותו רק בעצמו, תמיד רק הוא במרכז, לו הדבר תלוי בי ההפגנות יכולות לחכות עד סוף המלחמה, בתקווה שאכן יהיה למלחמה הזאת סוף טוב.
ההסתייגות שלי מהחזרה להפגנות היא קודם כל מצד התועלת. כל מה שישיגו עכשיו המפגינים זה חידוש שיח השנאה, האלימות והפילוג. כל השחקנים בטרגדיה הישראלית ישובו לתפקידים שמילאו לפני 7 באוקטובר, כאילו לא הבנו כבר שרק באחדות יש לנו תקומה. המחאה גם תזלוג חלילה אל שורות הלוחמים בעזה, וגם תכרסם ברגשות הטובים שעלינו לתת למשפחות הנופלים והחטופים. הם העיקר עכשיו. לא שום מחאות.
ביבי הוא נרקיסיסט. הוא לא המנהיג העולמי היחיד הלוקה בתסמונת הזאת, גם טראמפ, פוטין, ארדואן, בולסונרו ואחרים. האבחון אינו שלי, אלא של פסיכולוגים מובילים, כולל הפסיכולוג הראשי של צה"ל בדימוס, ד"ר ראובן גל.
המאפיינים של מנהיג נרקסיסטי הם מחשבות גדלוּת, התמקדות בטובת עצמו, לקיחת קרדיט על הצלחות והאשמת אחרים בכישלונות. מוכר? כמו כן המנהיג הנרקיסיסטי נעדר רגשות "רכים" כמו אמפתיה, חמלה ורגישות לזולת. שוב נשמע מוכר? ביבי עונה לכל הפרמטרים. כמה מרענן היה לראות את מגוון הרגשות שהפגין דווקא ג'ו ביידן עם משפחות החטופים, לעומת החמיצות שמפגין ביבי, שבקושי חיבק מישהו מתחילת המלחמה, שלא אמר אף מילה רכה, שלא הזיל אף דמעה, שלא נשבר לרגע.
אחרי המלחמה נצטרך פה אדם שחושב על טובת הכלל לפני טובתו. נהיה חייבים אדם בעל יכולות תקשורת בין-אישית אחרות לחלוטין מביבי. העם הזה פצוע, רק מנהיג בעל יכולות ריפוי יוכל להרים אותנו בחזרה. רק מנהיג מחבק, מתעניין בזולת, רגיש וחומל יוכל לגרום לנו לשים את כל המטענים הרעילים בצד, ולהתחיל מהתחלה. האם יש כזה אדם על הספסל כעת? ויותר חשוב - האם יש אדם כזה במחנה הימין? אני לא יודע, ובוודאי שכל עוד ששלטונו של נתניהו נמשך, אדם כזה לא יוכל להתגלות.
ועוד מילה - להפגנות לפני השביעי לא הלכתי. חשבתי שהן מזיקות יותר ממועילות. אם ביבי לא יילך לדרכו בתום המלחמה, אני מתחייב להתייצב ולעשות הכל, כולל הכל, כדי שיפנה את מקומו. בביצה הישראלית הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה נרקיס.
פליטים
למתבונן הבלתי מעורב לא נעים לראות את המוני בית פלשתין מצטופפים באוהלים ובקתות בד בפאתי רפיח. פליטים בארצם, בחורף, זה אף פעם לא מחזה טוב. מנכבה לנכבה, מגירוש לגירוש. עַם, אם בכלל מדובר בעם, שהפליטוּת היא המאפיין העיקרי שלו, אולי היחיד.
כתוב במשנה - "וכל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם....." ובהמשך: "כָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּות".
זה עיקרון פשוט ועתיק, והוא שריר וקיים עד היום. מי שמעמיד פנים שהוא נזקק, מי שמתחזה למשהו שהוא לא כדי לקבל מה שלא מגיע לו, סופו שיהפוך למה שהתחזה אליו. הערבים תושבי ארץ ישראל ממשיכים להעמיד פנים שהם פליטים כבר 75 שנים. כל עם אחר שהועבר מארצו, שמצא לעצמו שטח אחר, שנדד בגלל הנסיבות שהוא עצמו יצר, נחשב פליט רק לדור הראשון להגירה, ואחר כך התיישב והתאזרח. אבל הפלשתינים שומרים על תואר הפליטים שלהם כבר ארבעה וחמישה דורות.
ויש לומר ביושר, הם לא האחראים היחידים למצב הזה. גם הערבים במדינות הסובבות עשו הכל כדי לשמר את ערביי 48' כפליטים, כדי שיהיו כוח העתודה לחיסול מדינת ישראל כשיבוא הזמן, באמצעות מה שמכונה זכות השיבה, או על ידי פריצת הגדרות באמצעות אנשים שאין להם מה להפסיד, כי אין להם כלום חוץ מאידיאולוגיה נאצית. בכל המדינות הסובבות המהגרים הערבים מארץ ישראל לא קיבלו זכויות בסיסיות, לא זכות עבודה, לא אזרחות, לא ייצוג במוסדות, הקפיאו את מצבם כביום בואם. כמה רוע יש בזה, וכמה גזענות.
לפי מה שכתוב במשנה, מה שקורה עכשיו לבני הדודים בעצם נכתב מראש. הם מעמידים פני פליטים, מתעקשים להיות סמוכים על שולחנן של האומות, להקדיש את כל משאביהם למאבק שכבר הוכרע, ולהיות המסכנים של העולם. אז אם ככה, אומר היקום, מה שאתם מעמידים פנים להיות, זה מה שתהיו, ועוד יותר בגדול. מאז 48' נדמה לכם שאתם יכולים פעם אחר פעם להלום בישראל ואז לחזור לנקודת המוצא, כאילו כלום לא קרה. המשחק הזה נגמר. רציתם להיות פליטים? אז תהיו פליטים, תיכף במתחם סגור אצל המצרים. לי אין שום אמפתיה למחזות הקשים, את הרגשנות שלי אני שומר לבני עמי הסובלים. כדאי לפעמים להעיף מבט במשנה, לא רק בקוראן.
תלבושת
צער ותסכול בביתנו. הוראות חדשות יצאו מבית הספר בעניין לבוש התלמידים והתלמידות. הוראות לא פשוטות, אבל מאוד מדוייקות לטעמי. אני מפרסם אותן כלשונן כאן, כדי שתוכלו לגזור, להדפיס ולהביא למנהל/ת בית הספר של הילדים שלכם.
חולצה: חולצה ראשונה חלקה עם סמל בי"ס. חולצה עם צווארון עגול או V בעל מפתח סגור, עם חצי שרוול או שרוול ארוך. על החולצה לכסות את הבטן גם כשמרימים ידיים. מעליה (בחורף) – סווטשירט או סוודר חלק ובצבע אחיד ללא לוגו כלשהו של שום חברה (אפשר עם סמל ביה"ס).
מכנסיים: מכנסיים ארוכים – ללא קרעים. מכנסיים קצרים – עד אמצע הירך, על המכנסיים להיות ארוכים מהחולצה (כלומר – ללא מצב בו החולצה כל כך ארוכה שלא רואים את המכנסיים).
נעליים: סגורות, ללא פלטפורמה, בלי כפכפים. בקיץ אפשר סנדלים.
שיער: אסוף, ללא צמות על כל הראש או שזירה, ללא ברקים או "דוגמאות" אחרות על השיער הקצר.
כמה פשוט, כמה מדויק. בית הספר אינו מקום להפגנת אינדיבידואליזם בתחום הלבוש, זה מפריע ללימודים, זה מייצר מתחים, זה מפעיל הורמונים ויוצר תחרות מיותרת. יש לשים לב לכמה נקודות: אסור בגדים ממותגים בכלל. אפילו סמל קטן של המותג הנחשק גורם להחזרת הילד הביתה. אחלה. תחרות בין ילדים על מותגים דורסת את העניים. ושימו לב לאורך החולצה, שגם כאשר מרימים ידיים אין לראות את הבטן. כמה פשוט, כמה טבעי, כמה לא מובן מאליו היום, כשכולן מראות פופיק בלי שהתבקשו לעשות זאת. והמכנסיים בלי קרעים. אין כמה חוטים המחזיקים בקושי יחד ואין פלחי ישבן מציצים. הכל רגוע.
הבנות שלי מתקוממות. הן אוהבות תסרוקות, הן מחבבות סוודרים עם דוגמאות. ואני אומר להן: תגידו תודה. כשאני הייתי בבית הספר היתה תלבושת לגמרי אחידה, ושנים לבשתי את אותה חולצת כפתורים בצבע ירוק נזלת שבחרו בבית הספר שלי. והיה לי טוב עם זה, כי כל ענייני הלבוש ירדו מסדר יומי, ויכולתי להתרכז בדברים אחרים. זה לא מעניין אותן. בעיניהן הן קורבנות של מערכת דכאנית. אבל אני שמח, ומברך, ומגבה, ותומך. ככה זה צריך להתנהל בכל בית ספר. זה זול, זה פשוט, זה מרגיע סערות נפש של גיל הנעורים. נסו אצלכם בבית הספר וספרו לי מה נהיה.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו