"אנחנו עדיין בהלם שהמשפחה הצליחה להתאחד ככה"

מוקדם בוקר, כשקרני השמש הראשונות מבליחות מהשמיים, פוקח משה ליימברג את עיניו ומקשיב בדממה לנשימותיה הכבדות של אשתו, גבריאלה. רק כך, לצלילי האוושה הקלה, הוא מאמין שהיא עכשיו בבית לצידו, חיה. אחרי כמה שניות הוא פוסע על קצות אצבעותיו לחדרה של בתו, מיאה, ומצמיד את אוזנו לדלת הסגורה. הנשימות של שתיהן הן שמסמלות עבורו את החזרה של המשפחה לחיים, מכניסות מעט אור לטראומה, מאפשרות לו שביב של תקווה לעתיד.

האם והבת נחטפו מקיבוץ ניר יצחק, מביתה של קלרה מרמן, אחותה של גבריאלה. יחד איתן נלקחו באכזריות גם האח פרננדו מרמן ובן זוגה של קלרה, לואיס הר. החמישה שהו באותה דירה ברפיח עד לסוף נובמבר, אז שוחררו יחד בפעימה החמישית שתי הנשים והנערה. רק בעת השחרור התברר כי מיאה לקחה עימה מישראל את כלבתה, בלה, והתמונה שבה היא נראית נושאת אותה על זרועותיה הפכה לסמל.

"אם גבריאלה קמה במקרה לפניי, אני נכנס ללחץ מהמיטה הריקה והלב שלי מחסיר פעימה", אומר משה בראיון ראשון. "לרגע אני חושב שאולי החזרה שלהן היתה חלום ושהן עדיין בשבי. כשהן נחטפו, הבית היה מת. בכל בוקר התעוררתי לבד ובכיתי. היו לי מחשבות שלא אראה אותן לעולם. הרגשתי שהעמידו אותי עם האף מול הקיר, ואין דרך להסתכל קדימה. פרסמתי פוסטים על בלה כי חשבתי שנעלמה, וזו היתה בריחה. אם לא הייתי מתרכז בכלבה, המחשבות היו נודדות אל מיאה, אל הדברים הקשים שהיא אולי עוברת שם. ילדה בת 17 מול חלאות, רוצחים ואנסים. זה היה מאגר עמוק ואפל מאוד של מחשבות. נאבקתי בזה כל הזמן והשתדלתי לדמיין את הצחוק שלה ואת השיחות בינינו".

רק השבוע, אחרי פעולת החילוץ ההרואית של הימ"מ והשב"כ, 128 יום לאחר החטיפה, חזרה משפחתה של גבריאלה להיות שלמה, עם הגעתם לישראל של פרננדו (61) ולואיס (70). "אנחנו עדיין בהלם שהמשפחה הצליחה להתאחד ככה", האושר בוקע מקולו של משה. "אני מקווה שיהיו עוד משפחות כאלה".

נפגשת עם פרננדו ולואיס?
"לצערי לא כי אני עם שפעת קשה וגב תפוס", הוא משתעל. "גבריאלה איתם כל הזמן, וגם מיאה פגשה אותם אחרי שעברה השבוע טסט במכה ראשונה. אני רוצה לראות את שניהם בהקדם וקשה לי עם ההמתנה. דיברתי בטלפון עם פרננדו, והוא נשמע מאוד חלש, אבל לא איבד את התיאבון. הוא שאל היכן נעשה את האסאדו הבא".

עד היום נמנע משה מלהתראיין לתקשורת הישראלית והעדיף להשקיע את מאמצי ההסברה מול מדינות העולם, במסגרת "היוזמה הבינלאומית לשחרור הילדים החטופים", התארגנות אזרחית שהחלה להתגבש כבר בערב 7 באוקטובר. את הרעיון יזם עובד יחזקאל, לשעבר מזכיר הממשלה, ואליו הצטרפו רננה גומא, אמם של הנערים השבים אור (16) ויגיל (12) יעקב, והמומחה לניהול משברים איתי בן חורין.

"ילדים הם אוכלוסייה פגיעה, שנלקחה בשבי, בהתנהלות שאין לה תקדים", אומר משה. "המחבלים תפסו כל מה שבא ליד, קשישים, נשים, ילדים. הדגשתי שוב ושוב בפני המראיינים שאירוע כזה יכול לקרות בכל זמן ובכל מקום בעולם".

5 ק"מ בלבד מהבית

גם ביום שישי, 6 באוקטובר, שעות ספורות לפני שהמדינה שינתה את פניה, תפסה השפעת את משה (60), דוקטור בתחום הביולוגי העובד כבוחן פטנטים. הוא נשאר בביתם בירושלים, בעוד גבריאלה (59), מנהלת מרכז לילדים ולבוגרים על הרצף האוטיסטי, ומיאה (17), תלמידת י"ב בבית ספר לאמנויות, נסעו עם הכלבה לבאר שבע כדי לחגוג יום הולדת לבת משפחה. כשהערב ירד, הציעה גבריאלה שימשיכו לאחותה בניר יצחק, הסמוך לגבול עזה, ויחזרו הביתה למחרת.
"מיאה לא רצתה לנסוע לקיבוץ והתקשרה אלי", משחזר משה בקול מצונן. "אמרתי לה שהנהיגה לירושלים תהיה ארוכה ושתתחשב באמא שלה. היא הסכימה".

הצטערת על כך?
"לא הפסקתי להכות על חטא. התעוררתי למחרת ב־8 וחצי בבוקר כשהתחילו אזעקות בירושלים. הדלקתי טלוויזיה וראיתי גיהינום. מחבלים נכנסים לקיבוצים בדרום ואנשים מתחננים שיעזרו להם. גבריאלה התקשרה ונשמעה רגועה. היא אמרה שכרגיל יש צבע אדום. הייתי לחוץ ואמרתי שמחבלים חוטפים ורוצחים אנשים, אבל היא אמרה שכנראה דילגו על ניר יצחק. הפעם האחרונה שהייתי איתן בקשר, היה כשמיאה שלחה לי תמונה של בלה.

"בשלב מסוים שמתי לב שאני לא שומע מהן. שלחתי להן הודעות, ואף אחת לא ענתה. בדקתי את הווטסאפ של כל המשפחה שהיתה שם, וראיתי שאף אחד מהם לא מחובר מהשעה 11:20. הייתי בהיסטריה, ולא ידעתי מה לחשוב. אחר הצהריים התקשרה אחיינית של גבריאלה, שביררה בקיבוץ ושמעה שהם היחידים שנחטפו מניר יצחק".

יש לך מושג מדוע דווקא הם?
"אולי כי הבית קרוב לשער ולגדר, ואולי כי לא היה להם מתקן לנעילת הממ"ד מבפנים".

מתי ידעת שגבריאלה ומיאה כנראה בחיים?
"אחרי שבוע בערך. קצינת קשר שצמודה למשפחות השיגה סרטון ממצלמות האבטחה של הקיבוץ. קפאתי במקום. רואים טנדר טויוטה לבן, שני מחבלים יושבים בארגז האחורי, אחד מהם גדול ומזוקן עם תותח ביד. מולם ישבו גבריאלה ומיאה. הבחנתי רק שהן בריאות ושלמות, וזה נתן לי זריקת עידוד.

"לא ישנתי באותו לילה. אם היו נותנים לי חמש דקות עם המחבלים, הייתי מוציא אותם מהעולם הזה במו ידיי. אני מקווה שהחוטפים עדיין בחיים, כי בכל יום ובכל דקה הם חיים בפחד. אני מעדיף אותם סובלים מאשר מתים, כי המוות ישחרר אותם".

הגעת לקיבוץ כדי לראות מהיכן משפחתך נחטפה?
"נסעתי לשם אחרי שלושה שבועות. הבית היה הרוס. נכנסתי לממ"ד וראיתי שהמחבלים ירו על הדלת מבפנים כדי להפחיד אותם. ואז קרו שני דברים מצמררים שאקח איתי עד לקבר. שמעתי פתאום מוזיקה שקטה, ולא הבנתי מהיכן זה. הלכתי אחרי הצלילים ונכנסתי לחדר של קלרה. המקום היה הפוך והארונות פתוחים כי המחבלים גנבו כסף ותכשיטים. על המיטה היתה מונחת קופסת קרטון. התקרבתי אליה והמוזיקה התחזקה. הסתכלתי פנימה וראיתי המון כרטיסי ברכה שקלרה שמרה במהלך השנים. המחבלים חיטטו בקופסה, פתחו אחד מהם והוא התחיל לנגן. הוא השמיע מוזיקה במשך כל הזמן הזה.

"הדבר השני היה כתם חום מרוח על רצפת הסלון ולידו גלעין קטן. ידעתי רק שזה לא דם. מישהו שהיה איתי חשב שאולי זו עגבניית שרי שהתנפצה על הרצפה. משום מה זה הטריד אותי זמן רב, עד ששמעתי שהמחבלים לקחו איתם תמרים. אחד החלאות אכל תמר וירק על הרצפה את החרצן".

תחזור לשם?
"זה היה ביקור ראשון אחרי החטיפה וגם האחרון. לא אחזור יותר לגיא הצלמוות הזה. לא מבין למה צריך להסתכל מהחלון ולראות את חאן יונס. בדיעבד, אנחנו יודעים שהם שהו חמישה קילומטרים בלבד מהבית בניר יצחק".

כסף על כל חטוף חי

מהרגע שגבריאלה ומיאה נחטפו לרפיח, הקיפו את משה בני משפחה וחברים. הוא החליט להמשיך לעבוד כדי לא לשקוע, ובמקביל נפגש עם מטה החטופים, שוחח עם גורמים ממשרד החוץ ויצא מטעם היוזמה לוותיקן. בכל מקום גולל את סיפורו האישי ואת סיפורם של הילדים החטופים, וציין עד כמה חשוב לשחרר אותם בהקדם.

"פתאום יש לי ראיון ב־CNN", הוא אומר. "הרגשתי שהמראיין, ג'ייק טאפר, אמפתי לכאב שלי כי יש לו בת בגיל של מיאה. לראיון הזה היתה השפעה מטורפת וקיבלתי תגובות מהארץ ומחו"ל. סיפרתי באולפנים כיצד באמצע שנות ה־80 נרצחה בראס בורקה בסיני כל משפחתו של אחד החברים שלי, ודיברתי על מתקפת הטרור בלונדון ב־2005, שבה נרצחה ישראלית שהיתה בעבר בת הזוג שלי".

חווית לא מעט טרור.
"אני לא מזמין את זה. לשם של מיאה הוספנו את האות א' כי ראשי התיבות של 'מיה' זה מלחמת יום הכיפורים".

נתקלת בתגובות מקוממות?
"באחת הפגישות במשרד החוץ הישראלי פגשתי נציגה של האו"ם. סיפרתי לה שבעבר עבדתי ב־WIPO, סוכנות של האו"ם בז'נבה העוסקת בשמירה על קניין רוחני, ושנתקלתי שם באנטישמיות האופיינית לאו"ם. שאלתי אותה איך היא מפרשת את המשפט 'מהנהר ועד הים', והיא עשתה פרצוף ואמרה שיש לזה שני פירושים. האחד הוא להעיף את ישראל מכאן, והשני מתכוון לשתי מדינות לשני עמים. התעצבנתי. זו דוגמה מובהקת לשקרים של האו"ם".

אחרי 53 ימים בשבי חמאס, בפעימה החמישית, חזרו גבריאלה ומיאה הביתה. "אני כל כך גאה בילדה שלי, שיצאה מהרכב עם ראש זקוף ולא חששה ממחבל שניגש אליה ושאל על הכלבה. היא ענתה לו בגבורה שזו הכלבה שלה, ולא התקפלה מול האימה. הבת שלי גיבורה. כשהיא חזרה, היה חשוב לי לשאול אותה אם היא כועסת עלי בגלל שביקשתי שתסכים לנסוע לניר יצחק. מיאה ענתה לי בבגרות שהיא לא מאשימה אותי ושידעה שזה יציק לי. היא אמרה ששקלה את הבקשה שלי, ושהיא זו שקיבלה את ההחלטה".

מה היא וגבריאלה סיפרו על השבי בעזה?
"מיאה פחות נפתחת בנושא, היא רוצה לחזור לשגרה שלה. גבריאלה סיפרה שבממ"ד היא היתה מחובקת בפינה עם מיאה ושאר המשפחה. המחבלים ירו וצעקו עליהם, ובחוץ היה ויכוח. אחד מהם רצה להשאיר את מיאה, והשני התעקש לקחת את כולם. אף אחד לא שם לב שמיאה החזיקה את בלה. קלרה, פרננדו ולואיס הועלו על הטנדר אחר כך. גבריאלה סיפרה שהמחבלים נסעו בפראות, והיא הרגישה את החום של המכוניות הבוערות בצידי הדרך.

"אחרי שחצו את הגבול, הכניסו את כל החמישה למנהרה והם צעדו שעתיים. בקצה המנהרה היה סולם, ולמיאה היה קשה לטפס עם הכלבה. זו היתה הפעם הראשונה שכולם שמו לב אליה, והמחבלים היו בטוחים שבלה היא צעצוע. כשהבינו שהיא אמיתית, הם התלבטו אם להשאיר אותה באחד מכלובי התרנגולות שהיו שם. כולם הגיעו לבית נטוש ברפיח, שמשם חילצו השבוע את פרננדו ולואיס. הם אכלו לוף צבאי, שלא ברור איך הגיע לשם, ומיאה אכלה פחות כדי לתת לכלבה".

המחבלים התעללו בהן?
"אני חושב שהמחבלים פחדו שמישהו מהם ימות כי הם קיבלו כסף על כל חטוף חי. הם לא רצו שמיאה תיכנס לדיכאון, אז נתנו לה שוקולד וסוכריות שהגעילו אותה".

מה הכי הקשה עליהם?
"הפחד. המחבלים אמרו שהגורלות שלהם קשורים, ושאם ישראל תפגיז אותם אז הם ימותו איתם. המחבלים רמזו להם שאם הצבא ינסה לחלץ אותם, ירצחו אותם. בלילות גבריאלה החזיקה את בלה כדי שלא תברח, וכמעט לא ישנה. לילה אחד הם שמעו פיצוץ חזק ויריות, והיו בטוחים שזה הסוף שלהם. התברר שהשכנים רבו ביניהם ואחד מהם זרק רימון".

מה החזיק אותם?
"מיאה סיפרה שהמחבלים צפו מדי פעם בשידורים של אל־ג'זירה או רשתות זרות, ובאחד מהם היא ראתה את כיכר החטופים ואת התמונה שלה. זה חיזק אותה".

איך הם הרגישו ברגע השחרור, כשלואיס ופרננדו נשארו בעזה?
"היה להן קשה, אבל הן נאחזו בשקרים של חמאס שעוד רגע גם הם משתחררים. לו יכולתי הייתי נכנס מחר לעזה ועורף ראשים. הייתי מתאבד עליהם. אין בי טיפת חמלה או רחמים כלפיהם".

כולכם ישנים עכשיו היטב בלילה?
"אני לפעמים מתעורר והולך לשמוע אם מיאה בסדר. גבריאלה ואני מקפידים על טיפולים פסיכולוגיים ועל טיפולים ברפואה אלטרנטיבית. אנחנו עדיין מעבדים את מה שעברנו. יש לי חרדות, ולפעמים נראה לי שהכל היה חלום. אני בוכה לא מעט כשאני חושב על דברים שיכלו לקרות לגבריאלה ולמיאה. בכל שבוע אני צועד ברגל לפסיכולוגית, וכמעט תמיד עם דמעות בעיניים. מאז שגבריאלה חזרה היא מאוד פעילה במטה החטופים ומגיעה לכל העצרות. היא לא מוכנה לחזור לעבודה, עד שכל החטופים יחזרו לישראל".

חיבוק מהשגריר

שורשי היוזמה הבינלאומית לשחרור הילדים החטופים, שכל אנשיה פועלים בהתנדבות, החלה עוד בלילה של 7 באוקטובר, בשעות שבהן תושבי הדרום עדיין שהו בממ"דים וכל המדינה היתה שרויה בהלם מפשיטת המחבלים. עובד יחזקאל, שהיה מזכיר הממשלה בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט והיום משמש יו"ר ומייסד של חברת "תארא" לייעוץ אסטרטגי ולניהול פרויקטים, התעניין בשלומה של ידידתו, רננה גומא מקיבוץ נחל עוז. הם הכירו כששימשה מנהלת האגף האסטרטגי של המועצה האזורית אשכול. ‏

"בשיחה בינינו שמעתי לראשונה ששני הבנים שלה, אור ויגיל, נחטפו. זכרתי את יגיל כילד שנהג להפריע לנו בשיחות הזום בתקופת הקורונה", הוא מחייך. "אמרתי לה שאחשוב מה אפשר לעשות בנושא ואחזור אליה".

רננה צוחקת: "יגיל הוא ילד שכל הזמן קופץ, ולא יכול לסבול שמישהו אחר נמצא במרכז תשומת הלב. זה שעשע את עובד, אבל עצבן אותי. הוא היה בהלם כששמע ששני הבנים נחטפו מהבית של אבא שלהם, יאיר, שעדיין נמצא בעזה".

כמי שמבינה אסטרטגיה, וכשהיא עדיין נצורה בביתה, ידעה רננה כי תזדקק לסיוע תקשורתי, וכך נוצר הקשר הראשוני עם איתי בן חורין, מנכ"ל משותף ובעלים של חברת האסטרטגיה, התקשורת וניהול המשברים "בן חורין אלכסנדרוביץ'". בקור רוח סיפרה לו על רצונה להשאיר את החטופים בתודעה. "הצעתי בהתחלה לארגן קבוצה של אנשים, אבל אז הוקם מטה החטופים", נזכר איתי. "כמה ימים אחר כך עובד הגיע עם הרעיון להציף את התקשורת הבינלאומית בסיפורי משפחות שילדיהן נחטפו לעזה. סמנכ"ל המשרד שלי, קובי ורון, דחף את הראיונות דרך ההנחה שכל חטוף הוא אסון, אבל ילדים נוגעים בכולם".

עובד: "ניצלתי את העובדה שאני גם יו"ר המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, וזה הפך להיות הבית שלנו. אחרי שהקמנו צוות של מתנדבים, השלב הראשון של הפעילות היה לארגן רשימת שמות של ילדים חטופים. פנינו לגורמים בממשלה כדי להציע עזרה ולהסתייע בהם בקבלת השמות, אבל לשווא".

רננה: "היינו חסרי אונים ביחס לשמות. בהתחלה היו יותר מ־3,000 נעדרים, ואף אחד לא ידע מי נרצח או נחטף. בסוף התקשרתי לקיבוצים ופניתי ישירות לאנשים שאני מכירה, עד שגיבשנו רשימה של 32 ילדים, שאחר כך הפכה ל־40 וכוללת ילדים עד גיל 19, לא כולל חיילות וחיילים".

בדיוק שבוע אחרי הפשיטה, במוצ"ש, התקיימה שיחת הזום הראשונה, שבה השתתפו המשפחות וגם תמי ארד, אלמנתו של הנווט השבוי רון ארד. "אמרתי להם שאני מבקש סליחה שאלו הילדים שלהם ולא שלנו", אומר עובד. "הבטחתי שלא נעזוב אותם עד שכולם יחזרו. פניתי לפרופ' אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה, ואמרתי לו שלטעמי חטיפת ילדים היא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות. הוא סייע להחתים עצומה עם 86 זוכי הפרס מכל העולם, כולל מאיראן. העצומה הוגשה למזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש. זה הרגע שבו השגנו קשב ותשומת לב מצד התקשורת העולמית. הלוגו שלנו היה שילדים אינם יכולים להיות שבויי מלחמה".

איתי: "הבאנו את ההורים לרשתות הטלוויזיה הכי מוכרות בעולם כדי שהפנים שלהם ושל ילדיהם יהפכו למרכזיים. רתמנו גם מגישים מובילים כדי שהם יהיו חלק מהסיפור. לדוגמה, קרובת משפחה של ירדן ושירי ביבס מקיבוץ ניר עוז שוחחה עם אנדרסון קופר, המגיש המרכזי של ה־CNN, וגרמה לו לבכות איתה בשידור. ידענו שבתוך זמן קצר ידברו על ההפגזות על עזה, והיה לנו חלון הזדמנויות קצר".

אינסוף זריחות ושקיעות

מתנדבי היוזמה, שעובד בראשם, החליטו לא להסתפק בתקשורת הבינלאומית. "הבנו שהכל עובר דרך קטאר", הוא מסביר. "פעלנו לבדנו והפעלנו קשרים עד שהגענו לשגריר קטאר בוושינגטון, משעל אל־ת'אני, שהוא גם בן מלוכה. לא ידענו אם הוא יסכים לפגוש אותנו וביקשנו מאיש הקשר שלנו שידגיש שמדובר ביוזמה אזרחית. שמחנו כשקיבלנו תשובה חיובית. אנחנו הראשונים שפתחנו ערוץ מול קטאר. תכננו להטיס אליהם משפחות, ואיש העסקים איתן סטיבה תרם לשם כך את המטוס הפרטי שלו".

ב־26 באוקטובר, עם תחילת התמרון הקרקעי, התקיימה הפגישה הראשונה ובה נכח אביחי ברודץ מכפר עזה, שאשתו הגר ושלושת ילדיהם, עופרי (10), יובל (8) ואוריה (4), נחטפו. "השגריר התרגש מהמפגש ואמר שחטיפת ילדים היא נגד האסלאם", ממשיך עובד. "הוא הבטיח לחזור לאביחי וחשבנו שהוא נפנף אותנו. כמה שעות אחר כך הוא ביקש את שמות הילדים. מתנדבת אצלנו, אייר טנא, פנתה למשפחות וקיבלה תמונות של הילדים, שהועברו לשגריר. זמן קצר אחר כך נפגשנו גם עם שגריר קטאר בלונדון, פאהד אל־עטייה".

הפעם הגיעה משלחת של אימהות, שכללה גם את רננה. "אין ספק שהפגישות עם שגרירי קטאר הן המפתח בסטארטר", היא אומרת. "הגעתי אמביוולנטית לשגריר בלונדון, אבל מאוד התרשמתי ממנו. הוא בעל גינונים ומבטא בריטיים והיה מערבי בתפיסה שלו ובהתנהלות. הוא לחץ לנו ידיים וחיבק אותנו בסיום הפגישה. למדינה נדרשות יותר יוזמות אזרחיות, והיא צריכה לדעת להשתמש בהן בצורה נכונה".

את יודעת אם היה לו חלק בשחרור?
רננה: "אין לי מושג, אבל במבחן התוצאה הילדים פה, ולקטאר היה חלק משמעותי מאוד בעסקה. היו מפגשים נוספים עם שגרירים שלהם בגרמניה ובאוסטריה".

איך מרגישים היום אור ויגיל?
רננה: "הבת הגדולה שלי, שיר, בת 21, היטיבה לתאר את התחושות שלנו. אנחנו מרגישים כמו ביממה אחת ארוכה עם אינסוף זריחות ואינסוף שקיעות. אנחנו עדיין תקועים ב־7 באוקטובר וחיים בשני יקומים מקבילים. מצד אחד יש לנו שגרה, אבל היקום השני נראה אחרת. אנחנו מפונים לקריית גת ומתגוררים בקומה ה־11 בבניין מגורים. משם רואים את עזה ואת פטריות העשן. הילדים יודעים שאבא שלהם נמצא שם, אינם יודעים מה מצבו והם כל הזמן שואלים מתי תהיה עסקה נוספת".

איך אתם מרגישים עם העובדה שכל הילדים חזרו לישראל, למעט שני הפעוטות, אריאל וכפיר ביבס, שיש הערכות שאינם בין החיים?
עובד: "אנחנו צמודים למשפחה ומסייעים לה בזירה התקשורתית. כל עוד אין מידע ודאי אחר, מבחינתנו הם בחיים. נקודה. לא סיימנו את המשימה, והפעילות שלנו לא תיפסק כל עוד ילדי משפחת ביבס אינם בישראל. לא הגיוני שילד בן 4 ותינוק בן שנה נמצאים בשבי חמאס והעולם שותק".

איתי: "היום היוזמה ממשיכה לפעול רק עבורם, ואנחנו מנסים לשמור אותם בתודעה ובתקשורת הבינלאומית. אנחנו חיים בעולם שבנוי על סיפורים אישיים, ושני התינוקות הג'ינג'יים האלה הפכו לסמל של 7 באוקטובר. חייבים להחזיר אותם, או לפחות לדעת מה קורה איתם".

ואחר כך תמשיכו להיות רלוונטיים?
עובד: "היוזמה תמשיך להתקיים, ובימים אלו אנחנו מקימים את יוזמת הילדים השבים. אנחנו נבין מה מצבם כיום, בודקים את מיצוי הזכויות שלהם מול המדינה ובונים סדרה של פעולות, למשל בתחומי הספורט והמוזיקה, כדי לחזק אצלם את הצדדים האלו. היוזמה תמשיך ללוות את הילדים עד שנת ה־100 למדינת ישראל. המיזם יימשך 25 שנים, עד שלילדים תהיה כתובת קבועה".