ארוכה הדרך הביתה: מילואימניקים מספרים על הקשיים שבחזרה לשגרה

יעקב מירושלים מחכה כבר שבועיים שתחושת המועקה תעבור לו. מחשבות משדה הקרב שיכולות להופיע בכל רגע, בלי אזהרה, לא נותנות לו מנוחה, והוא נלחם כדי לא לשקוע. ינאי מנסה להתרכז בלימודים, אבל הראש שלו עדיין בלחימה בעזה. ודורון, שבמשך ארבעה חודשי מילואים התגעגע לאשתו ולילדים, צריך לבנות את העסק שלו מחדש ולמלא את הוואקום שנוצר כשהוא נתן מעצמו למדינה.

הם היו שם, שלושה ואף ארבעה חודשים, במדים מאובקים, מנותקים מהסביבה הטבעית שלהם, מהמשפחה, מהחברים, מהחדשות ומהרשתות החברתיות. הם נתלשו כמעט בן־רגע מהמקום הטבעי שלהם, ועכשיו מצפים מהם לחזור בדיוק לאותו המקום עם השחרור. אבל מתברר שחזרה כזו, אחרי תקופה ארוכה של לחימה שעדיין לא הסתיימה, כרוכה בקשיים רבים ובהתמודדויות לא פשוטות.

"יש הבדל משמעותי בין החיים שם לחיים כאן", אומר יעקב בשקט. "שם אתה ממוקד כל הזמן במשימה, וכשאתה יוצא, אתה מרגיש שאתה כבר לא חלק מהמשימה הגדולה, אלא סתם חי את החיים שלך. ולא תמיד קל להבין את הדבר הזה".

הוא בן 26, רווק, גר בדירה שכורה בירושלים ומחפש דירה בתל אביב. סיים את התואר במדעי המחשב בקיץ, ועבד כמאבטח עד שימצא עבודה בתחום הלימודים שלו, כשגויס למילואים כנהג ב"אכזרית" בחטיבה 14 של השריון. בתחילה חשב שיהיה שם כמה שבועות ולא יותר. ואז עבר יום, ועוד יום, ורק אחרי 98 ימים הוא שוחרר.

"באופן כללי אני מרגיש שבכל התקופה שבה היינו במילואים הדחקתי את הרגשות שלי. רק עכשיו אני מתחיל לעכל את הסיטואציות ההזויות שעברתי, כמו פינוי תחת אש והידיעה שבכל רגע רוצים להרוג אותך. בהתחלה היה לנו מאוד נחמד להיות עם כל הצוות ביחד. אבל יחד עם הכיף, אתה מבין שבכל שנייה היום הנחמד הזה יכול להפוך להיות היום הכי גרוע בחיים שלך. היה לי קשה גם עם החזרה לאינטנסיביות המטורפת הזו של הצבא, שבה אתה חייב למלא פקודות, כולל מתי ומה תאכל ואיך. וכל זה תחת איום של מלחמה. רק עכשיו אני נזכר בכל מיני אירועים שקרו ואומר לעצמי ש'זה באמת היה מסוכן'".

בשבוע הראשון, כשחזר, לקח הרבה משמרות בעבודה, כדי לא לחשוב יותר מדי. עכשיו הוא רוצה לקחת קצת פסק זמן. "אני מרגיש שהפרספקטיבה שלי על החיים השתנתה, ואני מחפש קצת יותר את הדברים שיעשו לי טוב ויעזרו לי להירגע. עברתי בחיי תקופות קשות, ואני יודע שאני יכול לקום מהן. אז אני פשוט מחכה שהמועקה הזו תעבור מתישהו. המליצו לכל החיילים ללכת לקב"ן כדי לעשות קצת סדר ברגשות, אבל עוד לא טיפלתי בזה. אולי אגיע גם לזה".

"עברתי תקופות קשות, ואני יודע שאני יכול לקום מהן. אז אני פשוט מחכה שהמועקה הזו תעבור מתישהו. המליצו לכל החיילים ללכת לקב"ן כדי לעשות קצת סדר ברגשות, אבל עוד לא טיפלתי בזה"

"קשה לי להתרגל לחיים"

ינאי מירושלים הבין כבר בעזה שהלימודים מתחילים בלעדיו, וחוסר הוודאות לגבי הקורסים שעליו להשלים השתלב בחוסר הוודאות של הלחימה. בתחילת ינואר, כששוחרר מהשירות, הוא נחת היישר אל תוך הקלסרים והשיעורים המוקלטים. "אבל בתכלס עבדתי על עצמי", קולו נחרץ. "הסתכלתי על הקלטות מהשיעורים שהפסדתי ושיקרתי לעצמי שאני קולט משהו. כי לא היה סיכוי שאקלוט משהו. המחשבות שלך פשוט רצות לכל מה שעברת".

הוא בן 26, גר בירושלים, סטודנט בשנה השלישית למדעי המחשב. בספטמבר התחתן עם שחר (27), סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית. חודש אחרי החתונה החלה המלחמה, ינאי גויס למילואים כלוחם בפלס"ר 14, ושוחרר רק בתחילת ינואר.

"בפנים הכל היה מאוד אינטנסיבי. רק אחרי חודשיים במילואים פתאום קלטתי שהלימודים אמורים להתחיל ואני בכלל לא שם. ביקשתי מהמפקד לצאת כדי לקבוע שיחת ייעוץ עם המכללה, ושם אמרו לי שידאגו לי כשאחזור. אבל זה לא באמת מצליח. אני התחלתי לעבוד בחברת הייטק חודש וחצי לפני המלחמה, ולקחתי חופשה של שלושה שבועות לחתונה ולירח הדבש. החופשה התארכה בגלל המלחמה, אבל בעבודה היו מדהימים והיו כל הזמן בקשר עם אשתי ועם ההורים שלי. זה מאוד הקל עלי. אבל בלימודים הרגשתי שאני הולך לאיבוד.

"מציעים לנו בלימודים שעות תגבור וייעוץ, אבל בסופו של דבר אני לא מרגיש בכלל שמשהו מקל עלי בסמסטר הזה. אני מרגיש שאני לא מצליח להתמודד עם המשימות הרבות שיש בלימודים, ושהמחשבות שלי נודדות למקום שבו הייתי עד לא מזמן. אני לא רוצה לוותר על הסמסטר, כי הרי יש לי שאיפה לסיים את הלימודים ולהיכנס לשוק העבודה. אבל חייב להיות מתווה אחיד וברור לכל הסטודנטים, כי חוסר הוודאות לגבי העתיד שלך בלימודים הוא בלתי נסבל.

"אני לא מצליח להתמודד עם המשימות הרבות שיש בלימודים, והמחשבות שלי נודדות למקום שבו הייתי עד לא מזמן. אני לא רוצה לוותר על הסמסטר, כי הרי יש לי שאיפה לסיים את הלימודים ולהיכנס לשוק העבודה. חוסר הוודאות הוא בלתי נסבל"

"אני נחשב מאוד מוחזק. אני מדבר עם אשתי, עם ההורים ועם החברים לא מעט על התחושות שלי. אבל למרות כל המעטפת המושלמת שלי, אני עדיין מרגיש שקשה לי להתרגל לחיים".

כשאין בית לחזור אליו

מלחמת חרבות ברזל עדיין רחוקה מסיום, וכבר נחשבת לאחת המלחמות הארוכות, שבהן חיילי המילואים גויסו לכמה חודשים. בשונה מחזרה משירות של שבועיים-שלושה, אנשי המילואים מתמודדים עם אינספור אתגרים של החיים האמיתיים שנמשכו בלעדיהם.

"המעבר ממצב הישרדותי לחזרה הביתה למקום בטוח יכול דווקא לגרום לנפילה אנרגטית מאוד גדולה ולמשבר נוסף של משרתי המילואים", מסביר פרופ' מולי להד, נשיא מרכז משאבים בקריית שמונה ומומחה למצבי אסון וטראומה.

"המשפחה שבבית והמנהלים שבעבודה מצפים שאחרי כמה ימים הוא או היא יחזרו לעצמם. אבל לא תמיד יש למשוחררים יכולת לעכל את הדברים במהירות ולחזור לעשות את הכל 'כמו קודם'. ולכן צריך לאפשר לכל אחד מהחוזרים להוריד רגע את עוצמת החוויה ולחזור לרוגע. לפי מחקרים שנעשו בנושא, המשוחררים אמורים לחזור לתפקוד אחרי כשבועיים-שלושה. הם לא ישכחו את מה שקרה בלחימה, ועוד צפויים להם רגעים של אי־שקט, כעס או שינה טרופה. אבל המצבים האלה אמורים ללכת ולדעוך לאט־לאט".

לדבריו, יש ציפייה שלאנשי המילואים הנשואים יהיה קל יותר לחזור לשגרה, אבל גם הם עומדים בפני אתגרים לא פשוטים. "ילדים קטנים עלולים לכעוס על ההורה שנעלם לכל כך הרבה זמן, ומתבגרים, שמבינים יותר את המצב, עלולים להיות מודאגים מאוד. גם בת או בן הזוג שלקחו על עצמם את ניהול הבית בתקופה הזו חוו קושי, והם מנסים להתמודד במקביל עם הקושי של עצמם ועם הרצון לתת למילואימניק את הזמן שלו, דבר שעלול ליצור לא מעט חיכוכים בין בני הזוג. 

"אצל הרווקים הצעירים, לרוב, הסיפור הוא אחר. חלקם לא הצליחו להחזיק דירה בשכר דירה וחזרו להורים, מה שיכול לעורר דווקא יותר לחץ. אם אין להם עבודה מסודרת עדיין, הם לא מצליחים לשמור על סדר יום, ויותר פנויים למחשבות שהן לא תמיד בריאות. חלק מאנשי המילואים בכלל חזרו למלונות, כי הבית שלהם נהרס ב־7 באוקטובר. ואז הם צריכים להתמודד מחדש עם כל הקושי שהעם חווה, והאתגר שלהם הוא כפול. בכלל, המפגש עם החיים והמוות במלחמה מעורר שאלות קיומיות, והרבה אנשים מתחילים לעשות חשבון נפש, ולחשוב אם הם רוצים לעשות שינוי משמעותי בחיים. אבל זה לא באמת הזמן לעשות שינוי מהותי בחיים, אלא לעכל את מה שעברת".

לפי מחקרים אמריקניים, 22% מהחיילים שחזרו מעיראק ומאפגניסטן חוו פוסט־טראומה. בישראל, מדגיש פרופ' להד, מעריכים שכ־9%-5% מהלוחמים במלחמה יחוו תופעות של פוסט־טראומה. "החייל הישראלי נלחם על הבית שלו, עם חברים שלו, ולא עם אנשים שבאו להתפרנס, כמו בארה"ב. הוא חלק מההוויה הזו, ולכן הוא פחות פגיע לטראומה מהחייל האמריקני.

"להערכתי, התפיסה שכל מי שהיה בעזה צריך טיפול פסיכולוגי היא לא נכונה, ורק חלק קטן יצטרכו טיפול ממוקד ומקצועי בחוויות הטראומה שלהם. אבל רבים מהם צריכים להתמודד מחדש עם האתגרים שהלחימה הממושכת הציבה בפניהם, כולל החזרה לשגרה".

חזרה לעסק שקרס בינתיים

דורון, למשל, צריך לבנות מההתחלה את העסק שלו כמורה לנהיגה. מ־7 באוקטובר הוא מתנדב במילואים, כסרן בגדוד הגנה קרקעית המאבטח את בסיס עובדה של חיל האוויר.

הוא בן 46, נשוי ואב לשניים, תושב אילת. רק השבוע שוחרר משירות מילואים, ונחת אל מציאות שאותה לא הכיר. "חשוב לי מאוד שיידעו שלא נשחקנו ולא התעייפנו", הוא חוזר ומדגיש לאורך השיחה. "אם יקראו לנו, אנחנו נגיע לעוד סיבוב כזה, כי זו מלחמה חשובה מאוד. אבל צריך גם להבין שאנחנו חוזרים למציאות אחרת. גדוד המילואים שלי קיבל פקודה לא לצפות בסרטוני הזוועות ולא לצפות בחדשות, כדי להיות מרוכזים במשימה. גם אם לא נלחמנו בפועל, שמרנו על לוחמי חיל האוויר ששיחקו אותה. אז אתה כל־כולך בלחימה, וצריך לנחות מחדש בבית ולהבין מה קורה סביבך.

"וקורה כאן לא מעט. הצבא דואג לנו, ויש מענקים, ויש סיוע. אבל אפילו שאני בבית אני חולם שאני בצבא, או קם בשש בבוקר בתחושה שאני מאחר למשמרת. ואני בתוך ואקום אדיר והקרבתי את הפרנסה שלי. התלמידים עברו הלאה, והם לא מספרים לאחרים שיש להם מורה לנהיגה טוב, והעסק נופל".

באופן כללי, הוא מספר בפנים חתומות, המחשבה על הבית היתה לו קשה. "כשאתה לא בבית אתה גם עלול לאבד את הבית. אשתי ליטל באמת גיבורה, והבית התנהל עם עזרה של המשפחה, החברים וגם הגננות של הילדים שדאגו לעזור להם. כיוון שהיו הרבה מפונים באילת, ליטל התנדבה לכבס להם ועשתה להם טיפולים בחינם כמעצבת גבות.

"אני הייתי מנותק, במשימה אחרת, ועכשיו חוזר למציאות אחרת. הילדים שלי, בניה בן 5 וחצי ולוי בן 3 וחצי, מאוד קשורים אלי. בכל יום הם רוצים לוודא שאני לא הולך שוב לצבא. הם כל הזמן בודקים איפה אני, ואני מבין אותם. אני הייתי בן 5 וחצי ואחי היה בן 3 וחצי כשאבא שלי יצא למילואים במלחמת יום כיפור. 40 שנה אחרי זה אני האבא שעוזב את ילדיו".

הילדים מאוד קשורים אלי, ורוצים לוודא שאני לא הולך שוב לצבא. הם כל הזמן בודקים איפה אני, ואני מבין אותם. אני הייתי בן 5 וחצי ואחי היה בן 3 וחצי כשאבא שלי יצא למילואים במלחמת יום כיפור. 40 שנה אחרי זה אני האבא שעוזב את ילדיו"

עכשיו הוא מנסה להרים מחדש את העסק. מודה לקולגות שלו וגם למתחרים, שמפנים אליו לקוחות חדשים כדי לעזור למילואימניק שחזר להתפרנס. "אחרי חודש של מילואים הבנתי שהעסק שלי מת, כי הלחימה לא הולכת להסתיים כל כך מהר. ואבא שלי אמר לי, ובצדק רב, שלא בוכים על כסף שמפסידים בגלל מלחמה. זה הקו שבו אני הולך".