מבית לבית, בין הסמטאות: הצצה לפעילות חטיבת הקומנדו בחאן יונס

בתחילת הקיץ מונה אל"מ עומר כהן למפקד חטיבת הקומנדו, זו שמאגדת בתוכה את יחידות העילית של צה"ל - מגלן, אגוז ודובדבן. כעבור חודש הוא יצא איתן למבצע "בית וגן" בסמטאותיה הצרות של ג'נין, לא הספיק בסיומו להוריד קסדה - וכבר נכנס במלוא העוצמה למלחמת חרבות ברזל.

מאז החלו הקרבות ב־7.10, אל"מ כהן יצא הביתה ל־12 שעות של מנוחה, מתוכן ישן שש, ואז מיהר לחזור לחייליו. הוא הפסיד את ימי ההולדת של אשתו ושלושת ילדיו, אבל הבטיח שכמתנת פיצוי יביא להם ניצחון.

"שחררתי יחידת שריון שנלחמה איתנו", הוא מספר, "ובשיחת הסיכום אמרתי לחיילים 'איך נראה ניצחון ביום שאחרי - האם יירו רקטות מעזה? אולי. האם יישארו שם מחבלים? יכול להיות. האם יגדל עוד דור של מרצחים? כמעט בטוח. אבל האם מוטטנו את המערכת המבצעית של חמאס? במקומות שלחמנו - חד־משמעית, כן'. אתה ממוטט את יכולתם לעבוד כמערכת. דבר נוסף שאמרתי להם הוא שמבחינתי הציווי הכי חשוב הוא הלכידות של עם ישראל. תשמרו על הפסיפס האנושי הזה כשאתם יוצאים החוצה".

נפגשנו בשבוע שעבר בחאן יונס, רגע לפני שיצא לבקר עם החפ"ק שלו את חיילי יחידת מגלן שתופסים אזור במחנה הצפוף, ומשם הבטיח שנעבור ללוחמי אגוז שחולשים על מתחם סמוך. כשראה שאנחנו לובשים מעילים מתחת לאפוד, ביקש שנפשוט אותם. "תאמינו לי שהולך להיות חם", הבטיח.

השיטה והמענה

החפ"ק נע רגלית לתוך הסמטאות השוממות של מחנה הפליטים הקודר. את ממדי ההרס שרואים שם קשה לתאר. אין בית שאין בו סימני כדורים, פגזים. יש בתים שנגרסו והפכו אבק. ברחובות מסתובבים כלבים עזובים וחתולים מסמורטטים, ובאוויר רחפן שכורז כל הזמן למעט התושבים שנשארו לרדת מערבה, לכיוון הים, כדי להגן על חייהם.

נכנסנו לרחוב הראשי, ואחד החיילים מיהר לזרוק רימון עשן כדי שצלפי חמאס לא יפגעו בנו תוך כדי תנועה. בתוך זמן קצר הגענו לרס"ן ג', מפקד פלגה במגלן, שכמה שעות לפני כן חיסל עם חייליו חוליה של שלושה מחבלים, שגופותיהם עדיין היו מוטלות מטרים ספורים מאיתנו.

בסרטון שהוצא ממצלמת "גו פרו" שהיתה על גופת אחד המחבלים, הם נראו מסתתרים בסמטה קטנה ושולחים בן אדם תמים למראה אל הרחוב הראשי כדי שיתצפת אם יש חיילים בסביבה, וכשהוא סימן שהשטח נקי הם יצאו עם אר.פי.ג'י, שגולגל בתוך שטיח כמסתור.

אל"מ כהן מסביר את השיטה: "הם נעים כאזרחים, וכשהם מזהים אותך הם נכנסים לאחד הבתים, מתחמשים, יורים, זורקים את הנשק וממשיכים כאילו כלום לא קרה. אם מודיעינית אני יודע על נקודות ההיערכות שלהם, ותצפיות חכמות מזהות אותן מבעוד מועד, אנחנו יודעים לחכות להם ולפגוע".

רס"ן ג' מספר שחייליו הרגו משעות הבוקר כעשרה מחבלים, והמח"ט הגאה מלשין שהמפקד הצעיר חזר אליהם אחרי שנפצע מרסיסי רימון, שעדיין ממוקמים בתוך גופו. "יש לי פה 70 חיילים שאני צריך לפקד עליהם, נפצעים וחוזרים", מסביר המפקד בצניעות. "היחידה שלנו איבדה חברים, והם והמשפחות השכולות דוחפים אותנו, רוצים שנמשיך בשבילם".

"תחרות טובה"

רק יצאנו, וקיבלנו דיווח על כלב מהיחידה שנהרג ועל היתקלות עם מחבל בבית צמוד למסגד, שלידו עברנו לפני כמה רגעים. המח"ט מבקש מהחפ"ק לחזור בדחיפות למטה כדי לתאם תקיפה בסיוע חיל האוויר. "אירוע מעט מורכב", הוא מסביר.

לאחר רבע שעה אל"מ כהן יוצא מהחמ"ל עם פתרון לבעיה, ומודיע שפנֵינו לפגישה עם לוחמי יחידת אגוז שרק השבוע קיבלו בחזרה את מפקדם, סא"ל מ', שנפצע קשה ב־7.10. "יש תחרות טובה בין יחידות החטיבה", הוא אומר תוך כדי צעידה מהירה, "ולכן חלק מהמשימה של מפקד הקומנדו הוא לשמר את הייחודיות שלהן. כל מפקד כאן אריה וצריך לתת לו לפרוח, וכשאתה נותן גבולות גזרה, הם עושים דברים מדהימים".

מה ההבדל בין היחידות?

"כולן יחידות פשיטה מעולות שמתמחות בלחימת לילה ובלחימה בשטח בנוי. הן בעלות יכולת ירי גבוהה בכל סוגי האמל"ח, ולכל אחת ייעוד ספציפי. אגוז היא יחידת גרילה שיודעת לפגוע באויב במקומות שהוא לא ציפה להם. מגלן היא יחידת איסוף, חשיפה ותקיפה שיודעת לזהות אויב מטווחים רחוקים ולהשמידו. דובדבן מובילה בתחום הלחימה בשטח בנוי, ובגלל ייעודה ואתגריה היא חזרה להילחם ביו"ש".

הגענו למתחם של אגוז ושם הציגו בפנינו טיל "פאגוט" נגד משוריינים, מתוצרת רוסיה, שנתפס ממש עכשיו. טיל חדש, באריזה, מוכן להפעלה. "כמעט כל בית כאן מפוצץ באמל"ח", מבהיר אל"מ כהן. "הרי מה החיים שהיו פה לפני כן? טרור ועוד טרור ושנאה למדינת ישראל. אתה מוצא את זה מאחורי כל דלת. אתה שואל מה זו מלחמת קיום? זה אויב שאתה לא יכול להתקיים לידו".

נכנסנו אל הבית השכן דרך פתח שנפער באחד הקירות, כדי שהלוחמים לא יעברו ברחוב הראשי ולא ייכנסו דרך דלת שעלולה להיות ממולכדת. זה היה ביתו של פעיל חמאס, שלצד שרשראות חגיגיות שנתלו לכבוד יום הולדת של אחד מבני הבית, היתה תלויה על הקיר גם מפה של יישובי העוטף, ועל המיטה נחו שלל אמצעי לחימה.

"אנחנו במרחב של בית החולים נאצר", מסביר רס"ן א', קצין האג"ם של אגוז. "מצאנו כאן מרגמה 60 מ"מ, מטען השלכה, רימונים מאולתרים ותחמושת של קלצ'ניקוב. בשבוע האחרון, היחידה שלנו הרגה במתחם המחנה כ־80 מחבלים, אם לא יותר, כולם היו חמושים".

מכונה משומנת

אל"מ כהן מספר שברחוב שבו צעדנו נעו בשבוע האחרון אלפי תושבים דרומה, ומתוכם נעצרו מאות מחבלים. ייתכן שבתוך ההמון הוברחו גם חטופים? המח"ט אומר שהם לא מרפים מהעניין, ורס"ן ג' מפקד הפלגה ממגלן מבהיר: "בכל בוקר אנחנו נזכרים במה שקרה לפני יותר ממאה ימים, וזה נותן לנו את העוצמה להמשיך, לא משנה כמה זמן נהיה פה. החלום של כולנו הוא להחזיר את כל החטופים הביתה".

מח"ט הקומנדו זוכר כל רגע מאז 7.10, מהרגע שהוקפץ מביתו ועד שהגיע למנהרה שבה שהו חטופים - והנחישות רק גדלה. "תכנון הרוע הוא בלתי נתפס", הוא מדגיש כל מילה. "בניית הכלובים, המנגנון שיצרו עם לוגיסטיקה ושירותים. אתה נכנס פנימה אחרי לחימה עזה ורואה ציורי ילדים ובגדי נשים, וזה לא עובר אותך.

"אלה נאצים פלוס, ועדיין אנחנו מקפידים כל הזמן לדבר עם הלוחמים על ערכים. אנחנו אחרים, לא צריכים ליישר קו עם הרוע, ולוחמי הקומנדו יודעים לעשות את העבודה כמו שצריך".

יצאנו מעזה בשעת לילה מאוחרת. אל"מ כהן צדק, לא היינו צריכים מעיל. האדרנלין והריצה המהירה בסמטאות סיפקו חימום מספק. אנחנו היינו שם יום אחד, אבל הוא ויחידותיו איבדו 32 לוחמים מתחילת הקרבות וממשיכים להתנהל כמכונה משומנת.

"אני גאה בחייליי עד השמיים", מסכם המח"ט בן ה־41. "יש פה המון גיבורים, חברים שנהרגו ונפצעו, וסיפורם טרם סופר. אני מודע לדאגת ההורים, אבל קודם כל יש לנו משימה. אנחנו נחושים, חזקים, רוצים לנצח. אני, מבחינתי, רק השדכן".