כשהשמאל היה בעד טרנספר לערבים

פעם שאלו את דולי פרטון, זמרת הקאנטרי המלבבת, אם היא נעלבת מבדיחות על בלונדיניות מטומטמות. "לא, אני לא נעלבת מזה", השיבה, "ראשית, כי אני יודעת שאני לא מטומטמת, ושנית - כי אני גם יודעת שאני לא בלונדינית".

מזמן אימצתי את המוטו של דולי המתוקה. אין טעם להיעלב מגידופים, משיקוצים ומאיחולים. אני יודע שזה לא נכון. אני לא פשיסט. אני לא גזען. אני יודע שאני לא יודע הכל - אבל אני יודע קצת היסטוריה.

הזעזוע המלאכותי מכנס החזרה להתיישבות בגוש קטיף שנערך ביום ראשון, כמו גם מהשיח על העברת אוכלוסייה, הגיע על רקע הניסיון האמריקני לבשל לנו רשות פלשתינית מחודשת. נכון להיום, חילופי אוכלוסייה לא נמצאים ב"חלון אוברטון", אבל תתפלאו - פעם הם היו כמעט קונצנזוס. אמנם במכון ברל כצנלסון העכשווי דוגלים בפתרון שתי המדינות, וכמובן מזדעזעים מרעיון הטרנספר - אבל ברל חשב אחרת.

"עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב. הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בוודאי לא. בחשבון אחרון - הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות".

כה אמר ברל כצנלסון בנאום במועצת האיחוד העולמי, ב־1937, בעקבות המלצת ועדת פיל באותה השנה שלפיה יש לחלק את הארץ ולבצע חילופי אוכלוסין בין המדינות היהודית והערבית (כדוגמה ציינה הוועדה את הטרנספר בין טורקיה ליוון)‏.

רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות נולד כבר במסקנות ועדת פיל, שקמה בעקבות פרוץ המרד הערבי (האינתיפאדה הראשונה). משום מה נוטים להתעלם ממסקנה נוספת, שהיא רעיון הטרנספר שהופיע בהמלצות הוועדה. כל בכירי הממסד הציוני הסכימו לרעיון הפשיסטי, החשוך והלא־מתון בעליל של העברת אוכלוסייה ממקומה.

בניגוד לרבים בממסד הציוני, כצנלסון התנגד לרעיון חלוקת הארץ, אבל כן תמך בטרנספר. בן־גוריון, משיקולים טקטיים זמניים, תמך בחלוקה ובהמלצות הוועדה.

"אם ייתכן להעביר ערבים מכפר אחד לשני בתוך תחומי המנדט הבריטי - קשה למצוא איזה נימוק פוליטי או מוסרי נגד העברת אותם הערבים משטח העומד תחת שלטון יהודי לשטח שיעמוד תחת שלטון ערבי", טען בן־גוריון. "גם מתוך חסידות יתרה וקפדנות מוסרית מקסימלית אי אפשר להתנגד להעברה, המבטיחה למועברים גם תנאים חומריים מספיקים וגם ביטחון לאומי מקסימלי, כפי שמחייבת ההעברה המוצעת על ידי הוועדה. בשביל הערבים שנתיישבו במדינה ערבית, יהא בהעברה זו משום סיפוק מלא ושלם של מאווייהם הלאומיים, ואם ההעברה תבטיח להם גם תנאי חיים חומריים לא גרועים מאלה שהיו להם במקומם הישן - ורק בתנאי זו תיתכן ההעברה - הרי גם מבחינה אישית וכלכלית אין לראות בה כל פגיעה במצבם ובזכויותיהם".

בן־גוריון למעשה אמר ש"זה לטובתם". קשה להתווכח איתו.

"אני מבקש לבוא חשבון עם חברי כנסת מהעבודה על תמיכתם הנלוזה והמפוקפקת בהצעת החוק של חבר הכנסת זיאד, שלפיה אסור לי ולחבריי ב'מולדת' ולכל ישראלי ללכת בדרכם ובעקבותיהם של בן־גוריון וברל", הבהיר ח"כ רחבעם "גנדי" זאבי הי"ד ב־30 ביוני 1993, כשהעלה את הצעתו לסדר היום בנושא תנועת העבודה לאן? את ההצעה לסדר העלה גנדי בעקבות הצעת חוק של ח"כ תאופיק זיאד מחד"ש לפסול את מפלגת מולדת בשל מצע הטרנספר שלה. ההצעה של זיאד זכתה לתמיכה של חלק מחברי מפלגת העבודה. הימים - ימי אוסלו העליזים.

"כשהיה בן־גוריון לראש ממשלה, הוא מינה ועדת טרנספר להוצאתם של הערבים. לעומתו, רבין כשהיה לראש ממשלה בחר כשותפים את שרידי הקומוניסטים האנטי־ציוניים, שרוצים לעשות טרנספר למפלגה ציונית של לוחמים וחלוצים. זקנותה של תנועת העבודה מביישת את נעוריה ואת בחרותה.

"לשיטתכם, ולשיטתו של 'המשורר' מנצרת, צריך להוציא את בן־גוריון רטרואקטיבית אל מחוץ לחוק. צריך לשרוף את כתביו ואת כתבי ברל, המטיפים לטרנספר".

בנאומו גנדי לא חס על חברי מפלגת העבודה, ולא צבע את המציאות בצבעי ארץ ישראל הישנה והטובה, השקרית כמובן. "בפלמ"ח ובצה"ל למדתי שהפתרון לסכסוך היהודי־הערבי טמון בהיפרדות העמים, מה שקוראים לו 'טרנספר'. ממנהיגיי בתנועת העבודה ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון למדתי ש'כל פקפוק שלנו בהכרח הטרנספר הזה, כל ספק שלנו באפשרות הגשמתו, כל היסוס שלנו בצדקתו - עלולים להפסיד הזדמנות היסטורית שאינה חוזרת'", ציטט גנדי מדברי בן־גוריון.

"יגאל אלון פיקד על מבצע 'מטאטא', שבו סולקו הכפרים הערביים שבין טבריה לצפת", המשיך גנדי. "אלון פיקד על כיבוש צפת ועל גירוש תושביה הערבים. רבין הורה לגרש את ערביי לוד ורמלה במצוותו של בן־גוריון. וכך היה בכל החזיתות - בעכו, ביבנה, בבית שאן, בבאר שבע ובכל מקום שהדבר התאפשר."ולא רק בתש"ח - גם במבצע קדש, שהיה בסיני, אלוף פיקוד הצפון סילק את

הכפרים הערביים מהאזור המפורז המרכזי, ושמו של האלוף - יצחק רבין. במלחמת ששת הימים סילק דדו את כל הכפרים הערביים מרמת הגולן, באישורם של רבין, דיין ואשכול - ושלושתם מפא"יניקים. עוזי נרקיס סילק את כפרי לטרון ואת תושבי מחנות הפליטים ביריחו באישורם של הנזכרים לעיל. לוי אשכול הקים מחלקה במוסד שתפקידה לעודד טרנספר מרצון של ערבים מיש"ע, וגולדה מאיר המשיכה באותה הדרך.

"כל אלה היו טרנספריסטים שבאו ממפלגת העבודה... 'מולדת' הולכת בדרכם. אמנם איננו גורסים טרנספר בכפייה או גירוש, כפי שדרשו וביצעו מנהיגי מפא"י, אלא אנו אומרים 'טרנספר בהסכמה' או 'טרנספר מרצון'. כל ההתיישבות העובדת, פאר היצירה של תנועת העבודה, מבוססת על טרנספרים".גם אם נתעלם משאלת ההיתכנות ומההשלכות לימינו - ברור שמבחינה מוסרית ערכית

רעיון הטרנספר היה מקובל על השמאל הציוני. ההיסטוריון בני מוריס מצטט בספרו את בן־גוריון שאמר ביוני 1938, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית: "נקודת המוצא לפתרון שאלת הערבים במדינה היהודית (לפי תוכנית החלוקה של ועדת פיל)... היא עקירתם למדינות ערב... לאחר שנהווה רוב גדול בעקבות הקמת המדינה - נבטל את החלוקה. נתפשט על כל ארץ ישראל... המדינה היא רק שלב בהגשמת הציונות... להכשיר את הקרקע להתפשטותנו בארץ כולה".

הכי מתון שאפשר. בן־גוריון ניסח תורת שלבים ציונית.