באמצע השבוע הופתע חמאס למצוא את צה"ל שוב בצפון הרצועה. אחרי שחשב שהחלק הזה של המלחמה מאחוריו, הוא גילה כוחות חי"ר (חטיבת הנח"ל) ושריון (חטיבה 401) בשכונות סברה ורימאל, וגם בפאתי שאטי.
זה חלק מהשלב השלישי של המלחמה, שבו משנה צה"ל את פורמט הפעילות שלו ועובר ממערכה מסיבית, בכוחות גדולים, למערכה ממוקדת יותר כנגד יעדים ספציפיים. השלב הזה מתאפשר אחרי שלפניו כתש צה"ל את החטיבות והגדודים של החמאס, והותיר בשטח כוחות קטנים יותר ומאורגנים פחות, שניתן להתמודד מולם גם מבלי לשעבד חצי צבא לטובת כל מבצע.
המבצעים האלה יימשכו פרקי זמן משתנים. לעיתים לילה או יממה, לעיתים כמה יממות. זה ייקבע לפי היעד - לרוב תשתיות חמאס שנדרש לפגוע בהן. צה"ל מתכנן לפעול במתכונת הזאת בעתיד הנראה לעין. חודשים, אולי אפילו שנים. להיכנס, להכות ולצאת. עד שבעזה יקום שלטון חדש, יעיל יותר ועוין פחות, וגם אז ישראל תשאף לשמור לעצמה חופש פעולה ביטחוני מרבי כפי שהיא עושה ביהודה ושומרון מאז מבצע חומת מגן.
המבצע המוגבל הזה בצפון הרצועה מתנהל במקביל למערכה האינטנסיבית יותר בדרומה. צה"ל כמעט השלים את הפגיעה בחטיבת העיר חאן יונס על ארבעת גדודיה. שאריות מהם נותרו פעילים במחנה הפליטים ובמערב ודרום העיר, אם כי היעילות שלהם מוגבלת. הנדידה המסיבית של אזרחים מהעיר (כ־150 אלף מתושביה התפנו, מתוך כרבע מיליון) מעידה שהם לא מאמינים שחמאס יכול לשמור עליהם. הביקורת שחלקם השמיעו - בפנים גלויות, בתקשורת - מלמדת שהייאוש גובר אצלם על הפחד.
צה"ל גם התגאה השבוע בעובדה שהרג מאות פעילי חמאס, ושבה מאות אחרים שהועברו לחקירה. הוא גם השמיד תשתיות קרקע רבות, אם כי הכלל התקף גם כאן הוא לא מה שהושמד אלא מה שנותר. ובהיבט הזה, צריך להודות, המלחמה מתנהלת לאט. מאוד לאט. רוב תשתיות התת־קרקע עדיין פעילות, ואחוז ניכר מהכוח הלוחם של חמאס לא נפגע, או נפגע חלקית בלבד ועבר ל"מוד" לחימה אחר של גרילה.
מול שלוש המטרות המוצהרות של המלחמה - להשיב הביתה את החטופים, לפגוע בהנהגת חמאס ולהרוס את תשתיות הפו"ש (פיקוד ושליטה) שלו - צה"ל עומד בהצלחה רק באחת, השלישית, וגם זה באופן מוגבל בינתיים. המטרה הראשונה, החטופים, עדיין רחוקה; המגעים אמנם מתקיימים כל העת, אבל ההכרעות הקשות עוד לפנינו. העסקה המוצעת תהיה קשה לעיכול בהיבט של מספר האסירים שישראל נדרשת לשחרר, במשך הפסקת האש, ובעיקר בעובדה שרוב החטופים ייוותרו גם לאחריה בעזה, וזה בלי להיכנס למערבולת הפוליטית שהיא עשויה לייצר על רקע איומי שרים ומפלגות לפרוש מהקואליציה.
צה"ל הבהיר גם השבוע כי יידע להפסיק את הלחימה אם יידרש, ובהתאם לכך גם לחדש אותה. זאת היתה תשובתו גם בנובמבר, כאשר מומשה העסקה הקודמת לשחרור חטופים. אז כהיום תמך צה"ל בעסקה, בידיעה שאין דרך אפקטיבית אחרת להבטיח כי החטופים ישובו הביתה בחיים. אז כהיום הוא גם הבהיר כי להפסקת אש - בוודאי אם תהיה ממושכת - יהיו מחירים, בעיקר ביכולת השיקום הצבאית של חמאס ובדחיית המערכה המתוכננת ברפיח.
המטרה השנייה מתסכלת את ישראל מאוד. גורם בכיר הודה השבוע שהיה משוכנע שבעת הזאת, ארבעה חודשים לתוך המלחמה, ישראל תסכל כבר לפחות שניים-שלושה מבכירי הארגון. בפועל, היא לא הרגה אף אחד מהם. סינוואר, דף, מרוואן עיסא ועוד כמה בכירים ממשיכים לפעול ולפקד על הארגון, וגם אם קשה להם יותר בגלל בעיות תקשורת ומידור - שלטונם נותר בלתי מעורער. ישראל אמנם הרגה עשרות מפקדים בדרגי הביניים של מפקדי גדודים ופלוגות, אבל הפגיעה בבכירים מהם קטנה יותר, ומלמדת שבמרוץ שניהלו הצדדים ערב המלחמה - חמאס כדי להכין מקומות מסתור, ישראל כדי לאתר ולסמן אותם - ידו של הראשון בבירור על העליונה.
הנהגת חמאס תאותר לבסוף. זה יכול לקרות היום, או בעוד חודש או שנה. מאחר שהיא הקיפה את עצמה בחטופים, ההחלטות כיצד לפעול ילוו בדילמות אתיות וציבוריות לא פשוטות. ההנהגה והציבור יידרשו לעצבים מברזל. הציבור כבר הוכיח שהוא בוגר דיו להתמודד עם המציאות הקשוחה שנכפתה עלינו. ההנהגה, לעומתו, ממשיכה לשקוע במדמנה הפוליטית ועלולה לאבד לגיטימציה להחלטותיה - כל החלטה, מעסקה ועד פעולה שתעלה בחיי חטופים.
אין לחימה בלי סיוע
במציאות הקשוחה הזאת היתה השבוע נקודת אור אחת: החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג שלא הוציאה צו ביניים להפסקת הלחימה, ולמעשה אפשרה לישראל לגיטימציה להמשך המערכה. הדיון העקרוני בטענה ההזויה של דרום אפריקה לרצח עם בעזה אמנם טרם הוכרע משפטית, אבל לכל דבר ועניין ישראל שוחררה להמשיך בדרכה, גם אם היא נקראה להקפיד יותר על עניינם ההומניטרי של תושבי עזה ועל לשונם של נבחרי הציבור שלה.
שתי הסוגיות האלה חשובות להמשך המלחמה. הראשונה, כדי לקנות לישראל עוד זמן ולגיטימציה, עד שתכריע את חמאס. הטענות וההפגנות כנגד הכנסת סיוע לעזה מובנות, אבל בלי סיוע לא תהיה לחימה. זה חלק מהדיל עם האמריקנים, שתמציתו: קמח ודלק תמורת פצצות ווטו באו"ם. בוושינגטון רואים את הנתונים - כ־30 אלף פלשתינים הרוגים וכ־65 אלף פצועים, וכ־1.4 מיליון פליטים שמרוכזים כעת בעיקר באזור רפיח - ומבקשים מישראל לנקוט בצעדים המתאימים. הממשלה מבינה ומאשרת, וכדרכה מגמגמת כשזה מגיע לצורך להגיד את האמת לציבור הישראלי.
מה שמוביל אותנו לסוגיה השנייה. ככל שנוקפים הימים, משחררים את עצמם רבים מהשרים מכבלי המלחמה והאחדות וחוזרים לפוליטיקה הישנה והרעה. זה ניכר בכל פינה, בכל נאום, בכל ביקור. מעטים אלה שמתעלים, שרואים את טובת הכלל, את האחריות הלאומית, את ההזדמנות החד־פעמית שקיבלנו לקום מתוך התופת, חזקים יותר ומאוחדים יותר. לרוע המזל, רבים מדי לא מבינים זאת. הם ממשיכים למלא את הבריכה במים, ועלולים להטביע את כולנו בתוכה.
שר תקשורת הליכוד
טל לב־רם, שמונה השבוע לפקד על גלי צה"ל, הוא קולגה וחבר שלי. איש מקצוע מצוין, נבון, ענייני מאוד. קצין לוחם בעברו, ואחר כך דובר (בפיקוד הדרום) וכתב צבאי (בגלי צה"ל ובמעריב). אוהב ישראל ואוהב צה"ל, ואחד שלא מפחד מביקורת: לא מביקורת שלו על אחרים, ולא מביקורת של אחרים עליו.
ערב מינויו צייץ שר התקשורת שלמה קרעי כנגד שר הביטחון יואב גלנט: "לצערי הרב, נדמה ששר הביטחון שנבחר על ידי הליכוד וקיבל מנדט מהימין להיות שר הביטחון של מדינת ישראל, החליט מזמן לצאת לכיוון פוליטי הפוך. למנות איש שמאל מובהק למפקד גלי צה"ל בתקופה כל כך רגישה, או את אחת משתי מועמדות הקש מהשמאל הקיצוני (נורית קנטי ואילאיל שחר, שהיו מועמדות אף הן לתפקיד - י"ל), במקום להפריט את התחנה או להפוך אותה לצבאית בלבד למען החיילים בלי אקטואליה, או לכל הפחות להשאיר אדם אובייקטיבי ומאחד כמו דני זקן (שפיקד באופן זמני על התחנה - י"ל), זו בושה וחרפה".
כמה הבהרות על הציוץ הזה. הראשונה, פנים־ליכודית: קרעי, בדרכו הלא אינטליגנטית, קובע למעשה שגלנט הוא לא שר הביטחון של מדינת ישראל אלא שר הביטחון של הליכוד, ושהחלטותיו צריכות להיות מונעות מהאינטרס הליכודי ולא מהאינטרס הלאומי. הוא עושה את זה באמצע מלחמה, בשעה שבה המדינה כולה אמורה להיות מאוחדת, או כמו שראש הממשלה נוהג לומר - אין ימין ושמאל.
השנייה, המינוי עצמו: בעולמו של קרעי כל מי שהוא לא איש שמזוהה פוליטית (או מזוהה עם הימין) הוא בהכרח איש שמאל, ולמען המהדרין - איש שמאל קיצוני. מבחינת שר התקשורת שמאלנות היא מחלה ששקולה לצרעת או כלבת, ושמחייבת כל בר־דעת להתרחק ממי שחולה בה. נעזוב, שוב, את החיפוש אחר המאחד בתקופת המלחמה, ונדגיש שוב את המובן מאליו: אצל קרעי לא חשובים הכישורים, חשובה רק הנאמנות הפוליטית.
קרעי צודק בדבר אחד: את גלי צה"ל צריך לסגור או להפריט. אין לה מקום במפת התקשורת העכשווית, העדכנית, עם ריבוי הערוצים והפלטפורמות הדיגיטליות והחברתיות. החיילים כבר מזמן לא צריכים תחנה שלהם, ולא צורכים תחנה שלהם. צה"ל יודע לדבר אליהם בשלל דרכים אחרות, ומי שחושב שאפשר לעשות להם אינדוקטרינציה באמצעות תחנה צבאית מוזמן לצאת מרומניה של צ'אוצ'סקו.
אבל גלי צה"ל היא לא הסיפור. יכול להיות שלב־רם יקיים אותה, ויכול להיות שהוא המפקד שיסגור אותה. חזקה עליו שיעשה מה שטוב לתחנה ומה שטוב לצה"ל. מי שמכיר אותו יודע שכך יהיה. ממאות שיחות עימו לאורך שנים אני יכול להעיד שפוליטיקה פחות מעניינת אותו. היחידים שהוא ישרת יהיו המאזינים.
הסיפור הוא קרעי עצמו, שחי עדיין ב־6 באוקטובר. בעולמו, הלב־רמים לא נועדו לשרת אותנו, הציבור, אלא אותו ואת מטרותיו. לשם כך הוא נשלח למשרד התקשורת, וכך הוא פועל מיומו הראשון בתפקיד. עוד לפני שלמד מה ההבדל בין טלוויזיה לרדיו הוא ביקש לבצע רפורמה בתאגיד השידור הציבורי, ואחר כך פעל בכל דרך לריסוק ערוצי טלוויזיה מסוימים לטובת חיזוק אחרים. קרעי מדבר על פלורליזם תקשורתי, אבל חי בעולם פנטזיונרי שבו הממשלה קובעת מסרים והתקשורת משדרת אותם מבלי לשאול או להקשות. זה מה שהוא ציפה מגלנט לעשות בגלי צה"ל; בדרך הוא הכתים את דני זקן ואחרים כשחשף מה הוא חושב עליהם.
לשר התקשורת אין שום מעמד במינוי מפקד גלי צה"ל, וטוב עשה גלנט כששלח את הציוץ שלו למקום הראוי לו בפח. פרשנים פוליטיים יראו מן הסתם במינוי של לב־רם עוד הוכחה להתרחקות של גלנט מנתניהו, אבל בעיניי זה חשוב פחות. מה שחשוב הוא הרמת המסך שקרעי עשה לעצמו ולרבים מחבריו, שטרם הבינו - או מסרבים לקבל - שישראל השתנתה באופן בלתי הפיך ב־7 באוקטובר.
לא רק תחתונים וגופיות
בדקתי השבוע כמה פרטי לבוש, ציוד לחימה ושאר אמצעים נופקו לצה"ל מאז 7 באוקטובר. הנה מקצת הנתונים: כ־6 מיליון פרטי ביגוד ונעליים, כ־630 אלף פרטי ציוד לחימה, 2,915,163 פיצות והמבורגרים, 13,784,757 חמגשיות אישיות, 7,338,515 כריכים טריים ומקוררים לאכילה, 492,880 כריכים בשריים, ועוד. לטובת ימי החורף נופקו כ־64 אלף חרמוניות, כ־260 אלף חליפות סערה, כ־610 אלף פרטי ביגוד חורף, כ־2 מיליון שקיות חימום, כ־120 אלף חם־צוואר, כ־170 אלף כפפות, וכן כ־800 מערכות לחימום מים, כ־1,000 גנרטורים, כ־1,600 מערכות מיזוג אוויר לאוהלים, כ־1,700 אוהלים מתנפחים וכ־1,600 מבנים למגורים בשטח.
מדובר במבצע לוגיסטי מרשים, אולי חסר תקדים. הוא חייב התאמות מהרגע הראשון. לא רק בגלל ההיקף העצום של החיילים (כ־300 אלף אנשי מילואים בשיא, בנוסף לחיילים בסדיר ובקבע) ובגלל הימשכות המלחמה, אלא לנוכח הדרישות מהשטח. כך, מנות הקרב השתנו כבר ארבע פעמים במהלך המלחמה. בהתחלה החיילים קיבלו את "הרביעייה", אחר כך היא קיבלה תוספות אנרגיה, ובהמשך העבירו לכוחות סירי בשר (מארז עם סירים חד־פעמיים וגזיות לבישול בבתים בעזה) שגם הם שודרגו בינתיים עם תוספות של אורז ופסטות לבישול עצמי.
תהליך דומה עברו מגורי השטח. בהתחלה ישנו החיילים באוהלי שטח (איגלו), שהוחלפו באוהלים מתנפחים. לקראת החורף הוסיפו לאוהלים תותחי חום מתניידים, ובמקומות הקרים (הר דב, רמת הגולן, הגליל העליון) פוזרו מאות מבנים ממוזגים ומחוממים בגנרטורים. למרות שהרשתות הוצפו בתמונות של חיילים שישנים בשלוליות ענק, המציאות בשטח היתה קצת שונה: אחרי שבגשם הראשון היו כמה אוהלים שמוקמו באופן שגוי, הלקחים הופקו והשבוע היו רק שתי פניות של לוחמים על אוהלים שנקרעו (ומייד הוחלפו בחדשים).
המערכה הלוגיסטית הזאת מתנהלת מהמטכ"ל ומטה: לפיקודים ולזרועות, ומהם לאוגדות ולחטיבות בשטח. כל הכנסה של ציוד לכוחות בעזה או לכוחות בגבול לבנון היא מבצע לכל דבר, עם נוהל קרב, צירי תנועה ואבטחה. היו כבר מקרים שבהם שיירות הותקפו, או שתומכי הלחימה שהובילו אותן נקלעו ללחימה ביחד עם הכוחות שקיבלו את האספקה.
"מדובר בעשרות מבצעי אספקה כל לילה, כבר ארבעה חודשים", אומר תא"ל חיים מלכי, קצין לוגיסטיקה ראשי (קל"ר). "אנחנו מכניסים לכוחות הכל: אוכל, מים, ביגוד, ציוד לחימה, תחמושת, דלק וציוד רפואי. לרוב זה קורה בשיירות, והיו מקרים שהבאנו ציוד בהטסה. ללוחמים בשטח לא חסר דבר: אנחנו מצליחים היום להוציא אפילו מדים לכביסה. אנשים שלנו אוספים אותם בשקיות אישיות עם השם של הלוחם על כל שקית, ומחזירים לו אותם אחרי כמה ימים".
שאלתי את מלכי על החוסרים שהיו בתחילת המלחמה, בעיקר של אפודים קרמיים. הוא אמר שמראש הוחלט שרק מי שייכנס להילחם בעזה יקבל אפוד קרמי, ומי שיישאר בשטח ישראל יקבל שכפ"צ רגיל. לדבריו, השכפ"צ הזה כבד פחות ויעיל יותר מפני רסיסים (באזורים שמאוימים בעיקר ברקטות ובטילים) משום ששכבת ההגנה שלו יותר רחבה.
זה לא שכנע את החיילים, ובעיקר את ההורים שלהם. ברחבי העולם התנהל ציד אחרי אפודים קרמיים. תורמים השקיעו מיליונים בציוד, שרובו נזרק לפח משום שלא עמד בתקני המיגון הנדרשים. לרוב מדובר היה בלוחות קרמיים שלא הגנו מספיק או שהתרסקו בפגיעה, ולעיתים בבעיה בווסט עצמו וברצועות שלו. רוב האפודים האלה נבדקו בידי צה"ל ונפסלו, אבל מלכי אומר שהיו גם כאלה שסופקו ישירות מהתורמים ליחידות וסיכנו חיילים בשטח. זה קרה גם עם קסדות לא תקניות ועם מדים טקטיים שאינם חסיני אש.
מלכי אומר שהלוגיסטיקה מצילה לא פעם חיים. הטיפול הרפואי חסר תקדים, מהמענה בשטח ועד לפינוי המהיר לבתי החולים: רק כ־7.5% מהפצועים מתים, נתון שהביא לישראל קציני רפואה מכל צבאות העולם כדי ללמוד ולהעתיק. גם המענה הנפשי השתנה דרמטית: בשטח הוצבו קציני בריאות נפש, שפוגשים מיידית את הלוחמים שפיתחו תגובות קרב קשות. הניסיון מלמד שברוב המקרים הטיפול הטוב ביותר הוא להחזירם מיידית ללחימה כדי למנוע את החמרת התופעות, אם כי צריך להודות ביושר: בהקשר הזה, של ההשלכות הנפשיות של המלחמה, המערכה העיקרית עוד לפנינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו