זה ייגמר בבכי", הוא חשב לעצמו בעודו מנסה לחצות את קהל המפגינים. "שרק לא יזהו שאני ישראלי". אך אבוי, עינו החדה של ג'וש קלטה את נצנוץ המגן־דוד שעל צווארו, וירון מצא עצמו נדחף אל הקיר המוצק של הרווארד קנדי סקול, בית הספר לממשל באוניברסיטת הרווארד. "הוא יהודי, יהודי מישראל!" צעקה ג'ניפר, וחבורה של מילניאלים אמריקנים התקדמה לעברו באיום. הוא בקושי הצליח לזהות את מותג הכאפיות האופנתיות שלבשו - כשההצלה הגיעה! היא תפסה בשרשרת שלו, משכה אותו משם ורצה כמו הרוח. המילניאלים נותרו בידיים ריקות. מילותיו האחרונות לפני שהתעלף היו "תודה לך, עזית, הכלבה הצנחנית. כלבה טובה!"
("עזית הכלבה הצנחנית בהרווארד", הספר שעוד לא נכתב)
זה לא סוד גדול שספרות הילדים הישראלית, עוד לפני קום המדינה, גויסה לטובת אידיאולוגיות שונות, והמסקנה שאליה הקוראים הצעירים אמורים היו להגיע היתה אחת: ארץ ישראל הקטנה ומוקפת האויבים שייכת לנו, תמיד היתה ותמיד תהיה, ואנחנו בטח שלא ניתן לאף אחד לגרש אותנו ממנה.
אותו אתוס מיליטריסטי ציוני חלחל אל הקהל הצעיר מכל כיוון: בספרי הילדים שעסקו בשואה ותקומה; ברומנים היסטוריים פטריוטיים שתיארו את חיי המנהיגים הגדולים (אותן דמויות שהילדים יכירו בהמשך דרך שמות הרחובות); ובעיקר - דרך הבדיון.
מוט אטומי
למעשה, בשנותיה הראשונות של המדינה, לא מעט ספרי ילדים תיארו ילדים גיבורים שהיו פעילים בארגוני ההגנה, האצ"ל או הלח"י, בשירות השב"כ או במוסד, ואפילו סתם בהתנדבות. הבולטים שבהם היו כמובן ילדי חסמבה ("חבורת סוד מוחלט בהחלט"), חבורת הילדים שברא יגאל מוסינזון - סדרה שפורסמה לראשונה ב־1949, כסיפור בהמשכים בעיתון "משמר לילדים".
חסמבה, שכיכבה בלא פחות מ־24 כותרים, השתתפה בהרפתקאות רבות, ובין השאר נלחמה לא מעט נגד מדינות אויב: הילדים נשבו בידי הלגיון הערבי, חשפו מרגלים בחיל האוויר, השתתפו בקרבות רחוב בעזה ובפשיטה בתעלת סואץ - ואפילו לקחו חלק פעיל במלחמת המפרץ. ולא רק הם. דבורה עומר תרמה את חלקה כשסיפרה על שרה גיבורת ניל"י ואנשי הקומנדו הימי ("צוללים קדימה"), גלילה רון־פדר העלתה על נס את הילדים שעזרו למחתרות עוד בטרם קום המדינה בסדרה "ילדים אלמונים", ואסתר שטרייט־וורצל הצטרפה גם היא עם "נערי המחתרת".
כל אלה הם נכסי צאן ברזל בספרות המקור, ובטח בספרות הילדים המקומית. למעשה, הספרים הללו הגדירו ז'אנר חדש לגמרי והתוו, במידה רבה, את אתוס הגיבור הכל־ישראלי. ועדיין, נדמה שהפריחה הגדולה בתולדות גיבורי הילדות של כולנו היתה כששרגא גפני, סופר פורה במיוחד שהיה בעצמו לוחם אצ"ל ולח"י - החל לכתוב סיפורי הרפתקאות לשבועון "הארץ שלנו", ובהמשך גם עשרות ספרים לילדים ולנוער, חלקם תחת פסבדונים כמו אבנר כרמלי, און שריג, יצחק אחיטוב, יגאל גולן ואיתן נותב. בין הסדרות הפופולריות שהוציא אפשר למצוא את "הספורטאים הצעירים", "הבלשים הצעירים", "הימאים", וכמובן, את הסדרה המוכרת מכולן, "דנידין - הרואה ואינו נראה".
וזה הסיפור, בקצרה: אי־אז בראשית שנות ה־60, דני תפוחי, ילד תמים ומתוק, שתה נוזל סגול ומסתורי שפרופסור קתרוס השאיר בטעות בתוך כוס על אדן החלון (למי מאיתנו זה לא קרה), והנוזל הזה הפך אותו לדנידין, הרואה ואינו נראה. אחרי לא מעט חוויות משעשעות ומותחות שנותרו בגבולות השכונה שבה גר, הבין דנידין את ייעודו האמיתי, ובחר להקדיש את כוח העל שאחז בו למלחמה באויב.
כך, בהמשך הסדרה הוא הגיע לדרגת אלוף־משנה, זכה בעיטור הגבורה ובצל"שים לא מעטים, ואף הרג כמה מאות(!) לוחמי אויב נועזים. עם התפתחות הדמות, גם שמות הכותרים בסדרה שינו את אופיים: מ"דנידין מופיע בתיאטרון", "דנידין מפליג בים" ו"דנידין בקרקס", שיצאו בראשית שנות ה־60 - המעבר ל"דנידין במלחמת ששת הימים", "דנידין במטוס החטוף" ו"דנידין משחרר שבויים" היה בולט וברור.
ולא רק ילדים־גיבורים: גם חיות המחמד התגייסו. אף אחד לא היה צעיר או לא כשיר מספיק להשתתף במשימה הלאומית. ובזמן שכלבים מארצות אחרות נחשבו גיבורים מעצם העובדה שליוו את בעליהם בהרפתקאות (או פשוט שבו הביתה), הכלבים בארץ כבר נרתמו למאמץ המלחמתי: עזית הכלבה הצנחנית, גיבורת ספריו של מוטה גור, והכלב נו־נו־נו של דבורה עומר - יצאו לחזית במלחמת ששת הימים וסייעו לכוחותינו.
גיבורי הילדות שלי, כמו שאפשר להבין, לא היו בלשים צעירים כמו ננסי דרו, בני הרדי ודני ידעני - אלא ילדים פטריוטים שעזרו למדינת ישראל בקרב מול אויביה. ההורים שלי העריצו את משה דיין ואת יוני נתניהו, ואני תליתי עיניי בהערצה בעוזי הרזה, באהוד השמן ובמנשה התימני (הסטריאוטיפים כבר בפנים). מכל אלה הבנתי, כילדה שגדלה בשנות ה־70, שהכי טוב למות בעד ארצנו, ואם לא למות, אז לכל הפחות לצנוח מעבר לקווי האויב, ואם כבר נתפסתי - לשתוק מול מסכת העינויים שצפויה לי.
ונכון, גם סופרמן היה בעיניי דמות ראויה להערצה, אבל היה לי ברור שאם הוא היה ישראלי, הוא לא היה מבזבז את זמנו על הצלת העולם, אלא עושה את מה שחשוב באמת - מגן על המדינה. עובדה: זה באמת מה שגיבורי העל הישראלים (המעטים שקיימים) עשו.
"גידי גזר", שעלילותיו המאוירות מאת יעקב אשמן התפרסמו בשנות ה־50, היה קיבוצניק שקיבל כוחות־על כתוצאה מאכילת גזר, ונאבק בבריטים ובערבים. סברמן, גיבור העל הישראלי שיצר אורי פינק ב־1978, תרם גם הוא את כוחותיו העל־טבעיים לצה"ל. סברמן, מלשון צבר, הלוא הוא דן בר־און, היה חייל אמיץ שנפצע בקרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, ושבגופו הושתל איבר תותב בשם "מוט אטומי" שמעניק לו כוחות על־טבעיים.
אז ברור מי "הטובים", אבל מי הם "הרעים"? בשנים שבהן גדלתי, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים שבה הותקפנו באחת מכל עבר, לא היו גוונים של אפור - בספרים, בחדשות, בשיח הציבורי, כל דוברי הערבית היו האויב, ועכשיו לכו תסבירו לילדים את ההבדל בין ערבי לערבי־ישראלי, דרוזי או בדואי. בהתאם, גם את ספרי הילדים מילאו איורים של דמויות נלעגות עם שפם וכאפייה.
מי רוצה כוח־על?
ובינתיים בעולם הגדול, ילדים גיבורים נלחמו במגוון רשעים: נבלי־על שרוצים לשלוט בעולם, פושעים מסוכנים, חוטפי ילדים, סתם נשים שרצו להכין לעצמן מעיל מכלבלבים דלמטיים. היה גם אפיון אתני - החל מתקופת המלחמה הקרה הפכו הרוסים להיות ברירת המחדל של הנבלים, אבל עם התפרקות ברית המועצות הם הפכו פחות אקטואליים. בהמשך הם הוחלפו באיראנים או במוסלמים, ואחרי פיגועי 11 בספטמבר בארה"ב - עצם העובדה שהגעת מאחת ממדינות ה"סטן" כבר הפכה אותך לחשוד המיידי. לפחות היום, בעידן ה־WOKE, לתאר דמות נבל דרך מוצא אתני - כבר לא עובר.
וכל אלה גרמו לי לתהות, האם זה באמת מה שמטריד ומעסיק ילדים? כשהתחלתי לכתוב את "מי רוצה כוח־על?", חשבתי על עצמי כילדה. דמיינתי מה היה קורה אם אז, בילדות, היו לי כוחות. מכיוון שאני לא גל גדות שיכולה להציל את העולם שש פעמים עוד לפני ארוחת הבוקר - חשבתי שאם היו לי כוחות, זה בטח היה פדיחה. אז על זה כתבתי: על הילדים הכי חנונים ולא מקובלים, שיום אחד מקבלים כוחות־על, ובמפתיע דווקא לא מצטרפים למשמר הגבול או ל־8200. הם משתמשים בכוחות שלהם כדי להגיע לקוטב הצפוני ולאוקיינוס השקט, כדי להפיל צ'יפס מהשמיים וכדי לנסוע בזמן; הם נלחצים מתחרות כישרונות ומטיול שנתי באותה המידה שהם נלחצים מניסיון להפיל עליהם אוטובוס או כשאחד מהם נחצה לשניים. הם נלחמים במורה המרושע ללשון ולומדים לעשות היימליך כשאחד המורים נחנק מפופקורן. ובעיקר הם נהנים מהתמימות שלהם, בעולם שבו הרעים הם גם מגוחכים, וכל מה שצריך בשביל שהחיים שלך יהיו מושלמים זה חברים טובים וברווזון גומי צהוב ענקי. כי בסוף, כשאתם בכיתה ז' - מסיבת הכיתה או בריחה מנבל שרוצה לחסל אותך חשובות ודרמטיות באותה המידה.
היום אני פונה אל הספרים דווקא כדי לברוח מהחדשות ומהמצב. ואולי בזמנים כמו אלו, זה מה שהקריאה צריכה לשרת: לתת לקוראים הצעירים את המרחב שבו יוכלו להעריץ גיבורים שנלחמים בנבלי פנטזיה, להאמין עוד קצת שאם ירצו אין זו אגדה, ובעיקר - ליהנות מהקריאה, ולהרחיק איתה לעולמות ולזמנים אחרים.
