דוד בן־גוריון, האב המייסד, קבע שלושה עקרונות שעליהם מתבססת תפיסת הביטחון של ישראל: הרתעה, התרעה והכרעה. לימים, על רקע השינויים באופי המלחמות והאויבים, התווסף להם עיקרון רביעי - הגנה.
כל העקרונות האלה הועמדו למבחן במלחמה הנוכחית. התרעה על מתקפת חמאס לא היתה, וישראל הופתעה לחלוטין. ההרתעה בחזית הדרום קרסה גם היא ב־7 באוקטובר. ישראל היתה משוכנעת שחמאס מורתע, חלש, לא מעוניין במערכה ומתעדף יציבות כלכלית - בדרך של הזרמת כספים והוצאת פועלים לעבודה - על פני מלחמה. התברר לה שההפך הוא הנכון: לא רק שאינו מורתע ממתקפת פתע - חמאס גם ערוך לספוג את המחיר הכבד שנלווה אליה, ולמעשה מוכן להקריב את הרצועה, את תושביה ואת התשתיות שלה כדי לקדם את מטרותיו.
גורמים שונים בישראל טוענים בשבועות האחרונים שחמאס לא העריך נכונה את התגובה הישראלית. כשישקע האבק, הם סבורים, יתחרטו ראשיו (מי מהם שיישארו בחיים) על מה שעשו. דומה שיש בטענה הזאת בעיקר משאלת לב - שום דבר בהתנהלות חמאס וראשיו לא מרמז שיש לכך בסיס.
ההרתעה נשחקה גם בזירות אחרות. בצפון נשמר חיזבאללה מפתיחת מלחמה כוללת, אבל מחזיק מול ישראל חזית לחימה פעילה שהרחיקה עשרות אלפי תושבים מבתיהם לתקופה לא ידועה. האיום במלחמה רחבה, שהשמיעו לאחרונה ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, מרשים פחות את חסן נסראללה ופטרוניו בטהרן, שמסרבים להרחיק את כוחות רדואן בקביעות מהגבול. גם אם לבסוף יושג מתווה דיפלומטי שיאפשר זאת - חיזבאללה לא יכבד אותו, כפי שלא כיבד את החלטה 1701 של מועצת הביטחון, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה.
ביהודה ושומרון נמנעת בינתיים התקוממות רחבה, שאותה מעודד חמאס. זה קורה בעיקר בזכות פעילות צבאית אינטנסיבית, יומיומית, של עשרות גדודי מילואים, הנשענים על מאמץ מודיעיני קדחתני של שב"כ שהוביל כבר למאות מעצרים של חשודים בטרור. במקביל, גורמי הביטחון מזהירים מפני התערערות היציבות כתוצאה מהמצב הכלכלי המידרדר: כ־130 אלף פועלים שלא יוצאים לעבודה בישראל, וכספי המיסים שלא מועברים לרשות הפלשתינית.
הפגיעה בהרתעה מורגשת גם בזירות רחוקות. החות'ים בתימן משגרים בקביעות טילים וכטב"מים מסוגים שונים לעבר ישראל, שרובם מיורטים בידי הכוחות האמריקניים וצבא סעודיה. זה חלק מהמאמץ הגובר של איראן לאתגר את ישראל בכל זירה אפשרית, שמעיד על ביטחון עצמי רב. עדות נוספת לו היא בהחלטה לשוב להעשיר אורניום לרמה של 60%, תוך ניצול העובדה שישראל טרודה במלחמה ושהעולם המערבי נרתע מעימותים.
לפגיעה בהרתעה יש משמעויות מרחיקות לכת לביטחונה של ישראל בעתיד. היא מחייבת שיקום מהיר, שיכול להיות מושג רק בדרך אחת: הכרעה. כל הסדר אחר בעזה, זמני או קבוע, ילמד שישראל נרתעת מללכת עד הסוף. זה יתבטא בתעוזה של האויב - בוודאי אם תתלווה אליו מטרייה גרעינית איראנית - ובנכונות של מדינות ערב מתונות לקדם הסכמים עם ישראל. לכן הניצחון בעזה הוא קריטי. לא כנקמה (עניין מוצדק כשלעצמו), אלא כפוליסת ביטוח.
לייזר - ונבוט בראש
גם הרכיב של ההגנה דורש כעת בחינה מחדש. בעשורים האחרונים ישראל מיגנה את עצמה לדעת. גדרות גבוהות הוקמו בכל גבול, ולצידן קירות שנועדו לחסום ירי ישיר ותצפיות. לכל אלה התווספה טכנולוגיה מתקדמת שתפקידה היה לצפות ולהתריע, ומעל לכל - מטריית הגנה אווירית שאמורה היתה לספק מענה נרחב לעורף.
ישראל שכנעה את עצמה שהיא חיה בממ"ד. שהאויב יכול להתחמש כאוות נפשו ("הרקטות יחלידו"), אך לא יצליח לערער את המוגנות הבסיסית של האזרח הישראלי. התפיסה הזאת קרסה כמעט לחלוטין בשבת השחורה. האויב פרץ בקלות את המכשול הבלתי עביר - למעט ברכיב התת־קרקעי שלו - והפך את המקום המוגן ביותר, הבית, למלכודת מוות. זה התבטא מיידית בנטישה המונית של תושבים באזורי הגבול, ובחרדה שהובילה להתחמשות בגזרות אחרות.
בעזה ישראל אמנם יצאה למתקפה, אבל בצפון היא ממשיכה לקיים הגנה מתוך גבולות הארץ. רצועת הביטחון שהתקיימה בעבר בדרום לבנון מתקיימת כעת בגליל. הספירה הדווקאית של המחבלים והנכסים של ונכסי חיזבאללה שנפגעו מלמדת על ניצחונות טקטיים, אבל התמונה האסטרטגית שונה: לנסראללה נדרשת רקטה אחת ביום כדי להמשיך להחזיק את הצפון על קצות האצבעות. בעובדה שגם דרום לבנון מפונה מתושבים אין נחמה; כבר הוכח שחיזבאללה נכון יותר להקריב את אנשיו למען מימוש מטרותיו.
קלישאת הספורט הידועה קובעת שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. ישראל נמנעה מלאמץ אותה בעשורים האחרונים, מחשש שמלחמה תפגע בצמיחה ובשגשוג. השקט היחסי ששרר (בנימין נתניהו התגאה בעשור השקט ביותר בתקופתו) תעתע, ואִפשר להפנות משאבים למטרות אזרחיות על פני צורכי ביטחון. ישראל אמנם הצהירה שהיא וילה בג'ונגל - אך לא נהגה בהתאם, ובמקום לצאת למסעות ציד היא הסתמכה על כך שמערכי ההגנה שהקימה יבלמו את חיות הטרף.
מלחמת לבנון השנייה היא הנקודה הארכימדית בהקשר הזה. חיזבאללה שיגר במהלכה כמה אלפי רקטות לעבר העורף הישראלי, מקו חיפה צפונה. הרקטות הארוכות יותר שלו הושמדו כבר בתחילת המערכה, והוא לא הצליח לקיים קווי אספקה רציפים מאיראן ומסוריה. הלקח שלו היה ברור: להצטייד במסות של טילים ורקטות לכל טווח אפשרי, כולל מדויקים שיאפשרו להשבית מערכים קריטיים בישראל - מבסיסי חיל אוויר, דרך תשתיות (חשמל, מים, תקשורת) ועד למתקני שלטון ולסמלים בולטים (כמו מגדלי עזריאלי).
הלקח הישראלי, לעומת זאת, היה הפוך: להתמגן כמה שיותר. מערכת כיפת ברזל שפותחה בעקבות המלחמה ההיא אמנם הצילה אלפי חיים, אבל ישראל התמכרה אליה כליל. זה התבטא בעיקר בדרום - במקום לצאת למתקפות קרקעיות, שהיו בולמות או מצמצמות משמעותית את התעצמות חמאס, היא הסתפקה במערכות אוויריות קצרות, שהשיגו תוצאות חלקיות וזמניות מאוד.
האפקט בצפון היה גרוע אף יותר. ישראל כשלה במניעת התעצמות חיזבאללה. למערכה שניהלה על אדמת סוריה (המב"מ) היו הצלחות לא מבוטלות, אבל הן רק עיכבו את התהליך, ולא בלמו אותו. התוצאה הבלתי נמנעת היתה שבגבול הצפון התפתחה הרתעה הדדית: לא רק חיזבאללה חושש ממערכה שתחריב את לבנון, אלא גם ישראל חוששת מנזק דומה.
שמיכה צבאית קצרה מדי
למערך ההגנה האווירית יש מעלות רבות שהן בגדר פלא טכנולוגי. נשק הלייזר, שנמצא כעת בפיתוח ושייכנס בשנים הקרובות לפעילות מבצעית, ישדרג אותו משמעותית. אבל בהגנה לבדה, חזקה ככל שתהיה, אין די. היא חייבת להיות מלווה בנבוט, שנדרש להנחיתו מפעם לפעם כדי שההרתעה תישמר. הנבוט הזה גם לא יכול להיות פעולות כירורגיות או תקיפות עלומות שמיוחסות לישראל. בעזה התברר שוב שצוות קרב חטיבתי של גולני שפועל קרקעית הוא צורב התודעה הטוב ביותר.
ישראל הגדירה לעצמה עוד שני יעדים במערכות שקיימה. הראשון - להעביר את ההכרעה מהר ככל הניתן לשטח האויב. השני - לקצר ככל הניתן את משך המערכות שהיא מקיימת, מתוך הבנת מגבלות הנשק וגבולות הלגיטימציה הבינלאומית.
שני היעדים האלה עומדים כעת לבחינה. אמנם בעזה המערכה הועברה מיידית לשטח האויב, אבל בצפון היא ממשיכה להתנהל מתוך שטח ישראל. גם משך המערכה - ארבעה חודשים בשבוע הבא, ועוד חודשים ארוכים לפי כל ההערכות - מלמד שהתפיסה הישנה דורשת לכל הפחות בירור, וכנראה גם רענון משמעותי.
בעשורים האחרונים נמנעה ישראל מלעשות זאת, בעיקר מסיבות פוליטיות. צריך לקוות שהיא תנהג אחרת בהמשך. המלחמה הנוכחית מחייבת זאת לא רק בגלל מה שקרה, אלא בגלל האתגרים המשמעותיים לעתיד. דיון ב"יום שאחרי" מתחייב לא רק כדי לעצב את עתידה של הרצועה ואת יחסינו עימה, אלא כדי לדון בשלל סוגיות עומק קריטיות שהתבררו כעת. תפיסת הביטחון היא רק אחת מהן, ולצידה גם מבנה צה"ל, גודלו ותקציבו, ויחסי הגומלין שלו עם החברה הישראלית.
המלחמה לימדה שצה"ל קטן על מידותיה של המדינה. בניגוד להערכות (שאומצו בידי הקבינט), הוא מתקשה לנהל מלחמה נרחבת יעילה בשתי חזיתות במקביל. נדרשים לו יותר מטוסים, יותר מסוקים, יותר טנקים, יותר מסגרות לוחמות ותומכות לחימה, והרבה יותר אמצעי לחימה משלל סוגים - התקפיים והגנתיים.
חלק מהתהליכים האלה כבר הותנעו, בסיוע אמריקני. חלקם יותנעו, בעיקר בהקשרים של הארכת השירות הסדיר, הגדלת צבא הקבע, הרחבת שירות המילואים והארכתו. חלקם דורשים בירור והחלטות. לא יהיה אפשר עוד להימנע מלעסוק בפיל שבחדר - גיוס חרדים. צה"ל צריך אותם, ואת מי שהוא לא צריך - אפשר להעסיק בפעילות אזרחית תורמת לא פחות, מבתי חולים ועד למערכים קהילתיים וחברתיים שונים.
נחמד להגיד שכל מדינת ישראל נכנסה מתחת לאלונקה במלחמה, אבל זה לא מדויק. ה"אי" המצוין של זק"א ושל איחוד הצלה הוא היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל. החברה החרדית צריכה לתרום יותר למדינה, לא רק משום שהיא מקבלת יותר מכל מגזר אחר, אלא כי זה צודק ושוויוני, ואחרי השבת השחורה אין ולא צריכות להיות כאן שום פרות קדושות.
הלכידות החברתית של ישראל היא נדבך קריטי בחוסן הלאומי שלה. היא נסדקה קשות בשנה החולפת סביב המאבקים על החקיקה המשפטית. השאלה מי אחראי לכך שישראל נחלשה - המחוקק או המחאה - פחות משנה כרגע, וממילא לעולם לא ניתן יהיה להכריע בה. סינוואר הורה על המתקפה כי הבין שישראל מסוכסכת, ובמשתמע מכך - נחלשת. הוא אמנם טעה להאמין שהיא תישבר, אבל אם המערכה הנוכחית לא תוביל לתיקון כולל - נזקיה יהיו גדולים פי כמה בעתיד.
מהות תורת הפייק
בשבועות האחרונים הצטברו יותר מדי סימנים המעידים על כך שרבים בישראל לא למדו דבר. הם חיים עדיין בעולם שקדם לשבת השחורה, וממשיכים לנהל את המלחמה ההיא שבה האויב הוא אנחנו, ולא חמאס או חיזבאללה. מבחינתם, מה שקרה ושקורה כאן בחודשים האחרונים - הטבח בעוטף, החטופים, ההרוגים, החיילים שנלחמים, המילואים, מאות אלפי המפונים והמחיר הכבד לכלכלה ולחברה - הוא רעש רקע בלבד, והקרב צריך להתמקד בצד השני.
עדות לכך אפשר היה למצוא שלשום, בהודעה חסרת התקדים שפרסם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, באמצעות לשכת ראש הממשלה, שבה נאמר מפורשות כי נבחר ציבור ישראלי הוא שקרן. מי שזכתה לתואר המחמיא היתה חברת הכנסת טלי גוטליב, שטענה כי כמה ימים לפני מתקפת 7 באוקטובר, המוסד יירט שיחות בין בעלה של שקמה ברסלר לבין יחיא סינוואר.
גוטליב, שכבר טענה בעבר כי לפני השבת השחורה ברסלר נפגשה עם ראש המוסד דדי ברנע, נשענה על פרסום באתר מפוקפק, וטענה שמקורותיה "יצוקים מברזל". המוסד הגיב כי מדובר בשקר, וכי ראשו לא פגש את ברסלר מעולם. "מדובר בפעם השנייה שבה חברת הכנסת גוטליב מפיצה שקרים משוללי כל יסוד".
עובדתית, גוטליב אכן משקרת. אין ולא היו שיחות כלשהן עם סינוואר, וגם לו היו - בעלה של ברסלר הוא לא מי שהיה מקיים אותן, והמוסד אינו הגוף שמאזין או שמיירט שיחות כאלה (שכאמור לא התקיימו). אם לדקדק, הישראלי האחרון שקיים תקשורת ישירה עם סינוואר היה דווקא בנימין נתניהו, שהחליף מסרים כתובים עם מנהיג חמאס לפני כחמש שנים.
השקר הוא לא הדבר הגרוע ביותר שגוטליב עושה. גרועה ממנו היא החשיפה הנמשכת של בעלה של ברסלר, שמנוגדת לחוק. מי שמכיר את האיש, את עברו ואת ההווה שלו יכול רק להצדיע לו על תרומתו למדינה - אבל את גוטליב זה מעניין פחות. היא מסתייעת בחסינותה כדי להמשיך במסע השקר המסכן והמסוכן שלה.
בימים אחרים גוטליב לא היתה שווה התייחסות. יש נושאים חשובים פי כמה מהשקרים שהיא מפיצה, ויש אנשים שדעתם טובה וחשובה בהרבה. גוטליב היא בסך הכל עדות נוספת לתחתית הבלתי נגמרת של הפוליטיקה הישראלית, ולקלות הבלתי נסבלת שבה שמועה או רכילות הופכות לציוץ, ומכאן הדרך קצרה למוחם ולליבם של אנשים. זאת הרי כל מהות תורת הפייק - להפיץ אותו בביטחון, בידיעה שיהיו מי שיאמינו בו ויהפכו אותו לעובדה.
ישראל במלחמה, ופייק כזה הוא נזק טהור. הוא זורע אצל רבים את האמונה שהיתה קונספירציה שכורכת בין המחאה, שב"כ וסינוואר לבין טבח 7 באוקטובר. מי שחושב שרק טיפוסים מסוגה של גוטליב מאמינים בכזבים האלה ומפיצים אותם - חי בסרט. הם מלבלבים גם בערוגות מיינסטרימיות בהרבה, למשל בקבוצות ווטסאפ שעם חבריהן נמנים שרים וחברי כנסת.
פייק ניוז הוא אחת מהסכנות הגדולות לשלום העולם. נשק גרעיני של מילים ושקרים. הוא אמנם לא תופעה חדשה - מכחישי שואה, לדוגמה, היו תמיד - אבל המציאות של הרשתות החברתיות מאפשרת להדהד אותו במהירות ובתפוצה רחבות מאי־פעם. כך מאמינים רבים בעולם שהטבח בעוטף לא קרה, שישראליות לא נאנסו, שישראלים לא נחטפו, ושהכל זה קונספירציה ישראלית שמטרתה להשמיד את העם הפלשתיני. מכאן הדרך קצרה להפגנות ולפרסומים שונים, ללחצים פוליטיים ולדיונים בבית הדין לצדק בהאג, שאמור לפרסם היום את החלטתו בטענה ההזויה של דרום אפריקה, שלפיה ישראל מבצעת רצח עם בעזה.
המאבק בפייק צריך להיות גלובלי. הוא אינטרס של כל אדם סביר שרוצה לחיות בעולם סביר. הבעיה היא שיש שני גורמים רבי־כוח שמחזיקים באינטרס שהפייק ימשיך להתקיים: הרשתות החברתיות, ופוליטיקאים. לראשונות הוא מביא טראפיק, פרסום וכסף, ולשניים הוא מביא תומכים ובוחרים.
ישראל יכולה להיות אור לגויים גם בתחום הזה. את מי שמשקר, ושמפיץ שקר, צריך להוקיע וגם להעמיד למשפט. חסינות לא יכולה לשמש מפלט לכל הבל, לא לעופר כסיף ולא לטלי גוטליב. הגיע הזמן שהפוליטיקה הישראלית תנקה את עצמה, כחלק מהתיקון הכללי שנדרש כעת. אם היא לא תעשה זאת - יתברר לכולנו שאחרי 7 באוקטובר יגיע שוב 6 באוקטובר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו