משפחת גולדין צדקה

כבר עשור נלחמת משפחת גולדין להשבת גופת בנה, הדר, לקבר ישראל. הדר גולדין ז"ל נפל בקרב ברפיח בשנת 2014 במבצע צוק איתן, וגופתו עדיין מוחזקת בידי חמאס. מאז משפחת גולדין נלחמת, מלחמה קשה ולא פופולרית, משום מה. הדרישה שלהם היא לא לשחרר אלפי מחבלים בתמורה לשחרור בנם, אפילו לא מחבל אחד. הדרישה שלהם היתה, ועדיין, "הומניטרי תמורת הומניטרי".

כבר עשור הם מפגינים מדי שבוע באנדרטת "חץ שחור", להשבתו של הדר ולהשבתם של שאר החטופים - אורון שאול ז"ל, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. כבר עשור הם מתראיינים בכל במה אפשרית, רצים מפרלמנט לפרלמנט ברחבי אירופה, באו"ם, בארה"ב. הם למדו את הדין הבינלאומי, מלווים במומחים משפטיים, והציגו לממשלה את כל הכלים שאפשר להשתמש בהם כדי להפעיל לחץ הומניטרי לשחרור החטופים.

אבל אנחנו לא הקשבנו. התמסרנו לשרירים של חמאס, שהכריזו שרק שחרור המוני מחבלים יחזיר לנו את החטופים ההם, ובכלל לא רצינו להפעיל שריר משלנו. פשוט העדפנו שקט. הסיוע ההומניטרי, אותן מיליוני טונות של סחורות שנכנסו לאורך השנים לתוך עזה, קנה לנו זמן של שקט מדומה. שכנענו את עצמנו שבאמצעות הכסף הקטארי והפועלים שנכנסו לעבוד בישראל נוכיח להם שעדיפה רווחה כלכלית על פני טרור. בזמן הקורונה דרשה משפחת גולדין שהחיסונים שיועברו לרצועה יהיו רק חלק מעסקה הומניטרית, תמורת החיילים והאזרחים. בשמאל צקצקו עליהם בהתנשאות מוסרית שהם פוגעים באוכלוסייה בלתי מעורבת, ובימין - קנו עוד שקט.

אבל אנחנו טעינו - ומשפחת גולדין צדקה. משפחת גולדין לא ביקשה הרבה, היא ביקשה להפוך את החטופים שלנו לנטל על חמאס, במקום לנכס. זה צעד של עוצמה, לא של חולשה או כניעה, בניגוד לעסקת שליט. לא הקשבנו ולא השכלנו לשים את החטופים שלנו בראש סדר העדיפויות מול עזה, והנה אנחנו עם 136 חטופים וחטופות בידי חמאס, חלקם כבר לא בין החיים. אין לנו מידע עליהם, אין ביקורים של הצלב האדום, איננו יודעים מה מצבם הרפואי, אנחנו אפילו לא יודעים אם התרופות שהסכים חמאס בטובו לקבל עבורם באמת הגיעו ליעדן.

אבל מדינת ישראל ממשיכה לעשות כל טעות אפשרית בעניין ה"הומניטרי". בתחילת המלחמה הבטיחו לנו שלא ייכנס ליטר של דלק לתוך הרצועה, היום נכנסים עשרות אלפי ליטרים כאלה ביום. התמונות של מחבלי חמאס על המשאיות מוכיחות היטב לאן הולך הדלק, אותו סיוע תמים כביכול. הוא הולך קודם כל לחמאס, קונה עוד זמן במחילות הטרור, והשאריות - לתושבים העזתים. מדינת ישראל היתה צריכה ליצור אזור חיץ הומניטרי, להגביל את הסיוע ההומניטרי לשטח גיאוגרפי נשלט, ולא לשחרר אותו לכל דאלים גבר מרגע שהוא חוצה את מעבר כרם שלום או רפיח. אבל היא לא עשתה את זה, והמלחמה נמשכת ונמשכת.

בזמן הקורונה דרשה משפחת גולדין שהחיסונים שיועברו לרצועה יהיו רק חלק מעסקה הומניטרית, תמורת החיילים והאזרחים. בשמאל צקצקו עליהם בהתנשאות מוסרית שהם פוגעים באוכלוסייה בלתי מעורבת, ובימין - קנו עוד שקט

השבוע התקיימה הפגנה קטנטנה של עקורים עזתים שנמצאים כעת במרכז הרצועה, שבה הכריזו העזתים שהם רוצים לחזור לבתיהם בצפון הרצועה. החידוש בהפגנה הוא שהיא קראה תיגר על חמאס עצמו, וחלקם הניפו שלטים שעליהם נכתב "כן להשבת האסירים". האסירים, בשפת עזה, אלה החטופים שלנו. בהתחשב במשטר האימים של חמאס, זו הפגנה שאסור להקל בה ראש, בוודאי כשהיא נערכת לאור יום ובאופן פומבי. ללחץ על האוכלוסייה יש אפקט מצטבר לאורך זמן.

הסיוע ההומניטרי קונה לנו זמן לחימה כי הלחץ הבינלאומי על ישראל בעניין האזרחי הוא מאסיבי. אבל רוב הציבור בישראל לא צריך לקבל מציאות של הזרמת סיוע הומניטרי לידי חמאס. הדרישה של מטה החטופים והזעם הציבורי צריכים להשתנות: זה לא "כולם תמורת כולם", אלא "הומניטרי תמורת הומניטרי". הראשון הביא עלינו דם ודמעות, את השני מעולם לא ניסינו. הגיע הזמן.