אלקנה ויזל ז"ל התנדב לשרת, ונפל - ובכל זאת רק אהבת התורה, העם והארץ על לשונו

"אל תדאג, אני אהיה בסדר", ספדה אתמול בקול שקט האלמנה הצעירה גלית לבעלה המתוק, רס"ר (מיל') אלקנה ויזל, האיש שזה עתה טמנה באדמת הר הרצל בירושלים.

20 שנה אני מכיר אותו, מגיל ההתבגרות ועד לבר המצווה המשפחתית האחרונה שבה נפגשנו, לפני חצי שנה. גם בגיל 35, כשהוא נשוי ואב לארבעה, אלקנה נשאר עם פני תינוק, עדינות נפש, חיוך נצחי, כישורי להטטנות שנשלפו בעת הצורך, ושמחת חיים שפגעי הזמן לא סדקו.

מאחוריהם הסתתרו חוכמת חיים והבנה עמוקה של העולם, שהולידו מכתב פרידה מצמרר בדרכו לקרב ברצועת עזה כמ"כ בגדוד 8208 של חטיבה 261. "במקרה שנחטפתי לשבי חמאס, אני דורש שלא תעשו שום עסקה לשחרור של אף מחבל. הניצחון המוחץ שלנו חשוב מהכל", כתב בפיכחון ובאומץ.

אהבת החיים – וזרעי הפורענות

באותה קלילות אופיינית לו, הוסיף אלקנה במכתבו: "אולי נפלתי בקרב. זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. תטעו בלבבות, תחזיקו זה לזה את הידיים, ותחזקו זה את זה. תהיו אופטימיים ותמשיכו לבחור בחיים כל הזמן".

את אהבת החיים הזו, ואת התעצומות שלא להישבר, התחייבו רעייתו, הוריו, אחיו ואחיותיו להמשיך עוד לפני שהתגלתה צוואתו. כאלה הם, באותה השלמה עם גלגולי החיים שאני מכיר אצלם משנים, כאילו הכינו את עצמם לקבלת הדין. הם ידעו שהתעקש להילחם, אף ששוחרר בעקבות פציעה במבצע צוק איתן.

תחושה רעה קיננה אצל אחיו התאום איתמר, תושב שדרות שעזב את הבית למחרת מתקפת חמאס. הם הכירו היטב את נסיבות המוות הקשות שלו ושל 20 חבריו. אף על פי כן, הבהיר איתמר: "אין בנו כעס". ולא שאין סיבות. אלקנה ואחיו נולדו בנווה דקלים שהוחרבה ב־2005, בפינוי האסוני של גוש קטיף. הם ידעו כל השנים שההתנתקות היתה מעשה איוולת של הפקרת חבלי ארץ והפקרות ביטחונית.

אף על פי כן, גם אלקנה וגם אחיו התנדבו לשרת, אפילו בלי שקיבלו צו 8. כעת שילמו את המחיר הכבד ביותר - ובכל זאת רק אהבת התורה, העם והארץ על לשונם. "השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך", אמר לי גיסי ניתאי, אתמול בשעת בוקר מוקדמת. אמם, גילה, חזרה על אותו משפט בהלוויה. רק משאלה אחת נותרה להם: לחדש את ההתיישבות היהודית שהחרבנו במו ידינו בחבל עזה.

שם נטמנו זרעי הפורענות. שם נולד אלקנה. שם נפל. משם יבוא הניצחון.