כאשר ילדים ישחקו במדשאות בארי ומנרה נדע שניצחנו

יש שאלות על הגדרתם של יעדי המלחמה והדרך שבה ישראל מתכוונת להשיגם: גם לאחר 100 ימים, היא רחוקה מחיסול חמאס ומשחרור החטופים • ועדיין, ב־7 באוקטובר למדנו כמה אלים ומסוכן בחלקו המזרח התיכון • לכן נדרשת ישראל להכריע כדי להרתיע - וכדי שאפשר יהיה להתחיל בשיקום הדרום והצפון

הניצחון יהיה שילדים ירוצו במדשאות בבארי ובמנרה. צילום: ללא

שלשום בצהריים קפצתי למטולה. רציתי לראות איך המושבה נראית אחרי 100 ימים של לחימה ומצור, ועם יותר מ־100 בתים שנפגעו מירי של חיזבאללה.

הנסיעה למטולה, בחלקה האחרון, קרבית לגמרי. בצומת גיבור חיילים מונעים מעבר צפונה, ובצומת תל חי הועמדו קירות גבוהים כדי לחסום טילי נ"ט. מטולה עצמה נטושה כמעט לגמרי, חוץ מכיתת הכוננות שפועלת מהחמ"ל. ראש המועצה, דוד אזולאי, ישן כבר שלושה חודשים על מזרן כדי לעקוב מקרוב אחר המערכה. בימי שישי הוא מבשל בעצמו למי שנשארו במושבה: סיר של דגים מרוקאיים ("אחד חריף ואחד לאשכנזים"), שניצלים, מטבוחה, חצילים קלויים ולימונים כבושים. "לשים הכל בחלה ולאכול".

מיימדי האסון בקיבוץ בארי (ארכיון) \\ אורן בן חקון

אזולאי תוהה איך המערכה בצפון תיגמר. הצעירים שעזבו כבר התמקמו בדיור חלופי. חלקם יתרגלו ולא ירצו לחזור. זה המצב גם ביישובים אחרים. הוא חושש שהצפון ייחלש. דרושים שני פתרונות, הוא אומר: האחד ביטחוני - להרחיק את חיזבאללה מהגדר; השני אזרחי - לחזק את הצפון. תשתיות, חינוך, בריאות, רווחה, ספורט - כל מה שיגרום לאנשים לרצות לחיות פה.

חמאס תקף ב־7 באוקטובר בעוטף עזה, אבל גלי ההדף מורגשים היטב בכל חלקי הארץ. הוא לא פגע רק בביטחון: הוא פגע בתחושת הביטחון. המקום הכי בטוח, הבית, הפך למלכודת מוות. זה, והידיעה שהצבא שלנו, החזק והטוב בעולם, לא הגיע לעזור. תחושת ההפקרה הזאת וחוסר האונים שנלווה אליה חלחלו לכל ישראלי. היא מורגשת עד היום בדרום ובצפון, אבל גם בכפר סבא ובבית אל ובאשדוד.

הריסות קיבוץ בארי (ארכיון), צילום: משה שי

חמאס השיג במתקפה הזאת פי כמה משחלם להשיג. בהרוגים, בחטופים, בנזק, ובעיקר בתודעה. הוא הנחיל לישראל את המכה הקשה בתולדותיה, ולימד שהיא פגיעה מכפי שאויביה וידידיה שיערו. גרוע מכך, הוא סיבך אותה בכל דרך אפשרית: בדרום, אבל גם בצפון ובעומק (תימן, עיראק, איראן), בזירה הבינלאומית (מהאו"ם ועד האג), בדעת הקהל העולמית ובעלייה החדה באנטישמיות ובאנטי־ישראליות ברחבי העולם. וזה בלי לדבר על המחיר הכלכלי העצום: בעלות הישירה של המלחמה ובעלות העקיפה של שיקום אנשים ורכוש, השחיקה בשער השקל, הגירעון העצום, הירידה בתוצר והצניחה בתיירות.

כל זה קרה בגלל ליקוי מאורות שמקורו בהיבריס. צה"ל כשל במודיעין, וכשל בהגנה. הוא היה משוכנע שהוא יודע הכל, מבין הכל, יידע לטפל בכל. הממשלה כשלה בקונספציה ובמציאת פתרונות, ובעיקר במחשבה שאפשר לשבור את עמוד השדרה הישראלי בלי שיהיה לכך מחיר. החקיקה המשפטית שקרעה את ישראל אותתה לאויביה שהיא פריכה מתמיד. האזהרות האסטרטגיות שניפקה מערכת הביטחון בהקשר הזה היו מוצדקות: מצער שהן לא לוו בסגירה מתבקשת של פערים מודיעיניים ומבצעיים.

 "המילואים הוכחו כנחוצים מתמיד", צילום: אי.פי

המכה הקשה של השבת השחורה הוציאה את ישראל מאיזון. ראשיה, שכשלו, יצאו למסע נקם. אין חולק שזאת מלחמת אין ברירה, שאין מוצדקת ממנה. צריך לתהות על האופן שבו נוסחו יעדיה, ועל הדרך שבה מתכוונת ישראל להשיגם. אחרי 100 ימים, ישראל רחוקה מהכרעת חמאס, מחיסול מנהיגיו, משחרור 136 החטופים, וגם מפתרון של בעיית חיזבאללה בצפון, וזה בלי לדבר על חוסר נכונותה לעצב את עתידה בעצמה. לכן היא גם מוצאת את עצמה עם יותר שאלות מתשובות, עם ביקורת בינלאומית גוברת, ועם ניהול כושל שלעיתים קרובות מתעדף פוליטיקה קטנה על אינטרסים לאומיים. הפופקורן שנשלף בישיבת הקבינט האחרונה הוא תמצית העליבות שבה פוליטיקה קטנה, ישנה, נלעגת, ממשיכה לנהל את ישראל בימים שבהם החברה משוועת למשהו אחר, טוב יותר.

יהיה שידוד מערכות

מלחמת 100 הימים תביא איתה בהכרח שידוד מערכות. צמרת צה"ל תלך הביתה, מהרמטכ"ל, דרך שדרת הפיקוד בפיקוד הדרום, באגפי המודיעין, המבצעים והאסטרטגיה. גם צמרת השב"כ תלך הביתה, מראש הארגון ועד צמרת מרחב הדרום. לגבי הצמרת המדינית, דומה שזה לא יקרה בלי מחאה ציבורית: מי שלא הכיר באחריותו עד היום, ספק אם יכיר בה בעתיד. מי שלא הבין שמשרדים מיותרים ותקציבים קואליציוניים הם אולד ניוז, ונדרש משהו חדש, יבין זאת בצונאמי שישטוף כאן את הרחובות.

"הממשלה כשלה בקונספציה ובמציאת פתרונות", צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ

אבל המלחמה הזאת גם הביאה איתה לא מעט נקודות אור. החוסן החברתי אחרי שנה של מלחמת אחים הוא הבולט שבהן. אזרחים טובים מכל פינה התייצבו והתנדבו לעזור, לעתים קרובות על חשבונם. מילואימניקים שהתייצבו בלי לשאול, ובני משפחתם שנותנים להם את החוסן. צוותים רפואיים מעולים, ועיריות ומועצות חזקות שמתמודדות בסיטואציה חסרת תקדים, ועם שלטון מרכזי שלעתים קרובות מכשיל במקום לסייע.

המלחמה גם נתנה תשובות לכמה מחלוקות. המילואים, למשל, הוכחו כנחוצים מתמיד, וכמוהן צבא היבשה (בדגש על מערכים "אפורים" כמו שריון והנדסה) ושירות הנשים (בדגש על תפקידים קרביים). ניתנו תשובות גם לשאלות: האם צריך לקצר את השירות הסדיר (לא), האם צריך יותר חיילים, כולל חרדים (כן), האם צריך להגדיל משמעותית את תקציב הביטחון (כן), האם צריך חקלאות כחול־לבן (כן), האם הקיבוצים הם גוזלי אדמות (לא) או ציונים שנותנים את נפשם בעבור כולנו (כן), והאם ארה"ב היא ידידת־אמת ומשענת מוצקה וחיונית שאין לה תחליף (כן).

ההרתעה נדרשת מתמיד

ב־7 באוקטובר למדנו שבעוד אנחנו חיים בווילות, אוכלים סושי וחולמים על שלום עם סעודיה, האויבים שלנו חיים במנהרות, אוכלים פיתות וחולמים לטבוח אותנו בדרך לאל־אקצא. זה שיעור כואב, אבל חשוב: ההבנה שלמרות כל המאמצים וההסכמים, המזרח התיכון נותר בחלקו קיצוני, שונא, אלים ומסוכן. לכן גם נדרשת ישראל להכריע בעזה: כדי להבהיר שכל מי שיקום נגדה בעתיד יוכרע באופן דומה. זאת מהותה של ההרתעה הצבאית, שנדרשת כעת מתמיד.

"תהליך שמתסיים בשיקום היישובים", צילום: רויטרס

ההכרעה הזאת קריטית כדי לאפשר את החלק השני שעליו דיבר אזולאי, האזרחי. ישראל נדרשת לבנות מחדש את עוטף עזה, ואת עוטף לבנון. להפסיק להתייחס אליהם כאזורי ספר, ולהפוך אותם לעוטף ישראל. זה תהליך ארוך שדורש כסף, אבל יותר מזה דורש יחס. הוא מתחיל בהחזרת החטופים, ומסתיים בשיקום היישובים ובהחזרת התושבים. כאשר ילדים ירוצו בבטחה במדשאות של כפר עזה ובארי, שתולה ומנרה, נדע באמת שניצחנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר