לנבחרת הכדורגל של סמואה האמריקנית יש התאחדות, שחקנים, מאמן עם צוות (כולל דיאטנית), מדים כחולים-לבנים עם פס אלכסוני תואם על החזה ואצטדיון לאומי (פאגו פארק אשר בעיר פאגו פאגו, בו יש 2,000 מקומות ישיבה אבל מעולם לא אירח משחק בינלאומי בגלל תקנות עזר עירוניות על רעש שמחייבות את הפסקת המשחקים ב-18:30). יש לה אוהדים ומשחקיה משודרים באי האקזוטי בשידור חי. יש לה מלך שערים עם שלושה כיבושים ושיאן הופעות ששיחק 22 פעמים.
בארבעת המשחקים האחרונים שלה, שהתקיימו בעשרת הימים האחרונים של נובמבר 2023, סמואה האמריקנית הפסידה ארבע פעמים. יחס השערים: 31:2. 31 שערים ספגה הנבחרת הזו, מול אפס כיבושים, גם בהפסד הבינלאומי הגבוה ביותר במשחק רשמי, נגד אוסטרליה באפריל 2001, כולל 13 שערים של ארצ'י תומפסון. למשחק הזה יש עד היום יותר מ-3 מיליון צפיות ביוטיוב. המאזן ההיסטורי של סמואה האמריקנית עומד על ארבעה ניצחונות, שתי תוצאות תיקו ו-49 הפסדים. יחס השערים: 384:32.
3 צפייה בגלריה
נבחרת סמואה האמריקנית
נבחרת סמואה האמריקנית
יחס השערים של 384:32 מאז שהחלה לשחק. נבחרת סמואה האמריקנית
(צילום: gettyimages)
אין שום דבר מיוחד בנבחרת הכדורגל של סמואה האמריקנית. היא רק יודעת להפסיד בצורה מרהיבה, יוצאת דופן, שוברת לב בלי גול בשניה האחרונה או פנדל מוחמץ. בנובמבר 2011, אחרי 30 הפסדים רצופים היא ניצחה את טונגה. בימים אלו יוצא לאקרנים סרט חדש על הנסיון של הנבחרת במוקדמות הגביע העולמי 2014 להשיג ניצחון רשמי ראשון (היא ניצחה במשחק השני שלה ב-1983, אבל לפני שהייתה מוכרת על ידי פיפ"א). הסרט החדש מתבסס על סרט דוקומנטרי בריטי שיצא לפני עשר שנים, "הגול הבא מנצח". כשמשרדי הפקה משקיעים ערימות של דולרים, כדי לתעד לוזריות, זה אומר שאתה עושה משהו מיוחד. כי גם להפסיד צריך לדעת.

ההישג הגדול ביותר

מיד אחרי הניצחון הראשון של הנבחרת הלאומית הגרועה בעולם, היא ייצרה רצף של שני משחקים ללא הפסד עם תיקו נגד איי קוק, רצף שלא הצליחה לשחזר עד היום. על ההצלחה הזו חתום המאמן ההולנדי-אמריקני תומאס רונגן, שחקן עבר שגדל כקשר אחורי באייאקס, שיתף פעולה עם ג'ורג' בסט, ישן באותו חדר עם יוהאן קרויף כששיחק בארה"ב והגיע לאי כדי לגאול אותו מייסורי הפסדיו. "מעולם לא ראיתי קבוצת כדורגל גרועה כל כך", הצהיר רונגן בראיון מיד לאחר שהסכים לקבל עליו את אימון הנבחרת.
אלפים מ-58,000 התושבים באי הפסיפי יצאו לחגוג את הניצחון והתיקו. "אני מרגיש כמו אלוף", אמר השוער ניקי סאלאפו, ששיחק אז בליגה האוסטרית החמישית, "עכשיו אני יכול לשכוח מהעבר. אם אמות עכשיו, זה יהיה כאיש מאושר". לסאלאפו הייתה סיבה מאוד טובה לרצות לשכוח מהעבר: הוא הוציא את 31 הכדורים מהרשת נגד אוסטרליה, במשחק שבו נבחר לשחקן המצטיין של נבחרתו.
לפני סאלאפו, במרכז ההגנה, עמד ג'אייה סאלואה, שנולד כגבר אבל מתנהג ומוכר כאישה. פא'אפאפין, מין שלישי, א-בינארי, המוכר בסמואה. רונגן עשה היסטוריה כשהעלה את סאלואה לשחק, הטרנסג'נדר הראשון בתולדות פיפ"א. "יש לי אישה במרכז ההגנה", אמר רונגן המאושר אחרי הניצחון על טונגה, "מישהו יכול לדמיין משהו דומה לזה באנגליה או בספרד?".
3 צפייה בגלריה
אוסטרליה מול סמואה האמריקאית
אוסטרליה מול סמואה האמריקאית
זכה לתיקון שלו. שוער נבחרת סמואה האמריקנית, ניקי סאלאפו
(צילום: getty images)
"ההחלטה לאמן את סמואה הייתה החלטה קלה עבורי", אמר רונגן בריאיון, "קודם כל זה התחבר ליצר הנדודים שלי ולרצון לחוות תרבות אחרת, ומבחינה מקצועית זו הייתה קבוצה שלא כבשה שער, לא עשתה תיקו או ניצחה והייתה מדורגת אחרונה בדירוג העולמי של פיפ"א. זו סיטואציה שבה אין לך מה להפסיד. כשראיתי את השחקנים ראיתי הרבה אתלטיות והמון פוטנציאל. היה לי ברור שאפשר לעשות משהו. הייתי צריך להנחיל להם סדר וארגון, ובעיקר הייתי צריך לעבוד על הצד המנטלי, להוציא מהם את ההרגשה שהם לוזרים, שאין סיכוי שהם יצליחו להוציא תיקו".
רונגן ידע שהוא חייב לזכות באמונם של השחקנים המקומיים כ"באלאנגי" - לבן בשפה המקומית. היו לו רק שלושה שבועות בין תחילת העבודה שלו לבין המשחק ההיסטורי נגד טונגה. הוא העיר אותם בארבע וחצי בבוקר, קיים שני אימונים ביום, ערך איתם מדיטציות. הם ישנו ביחד על כר הדשא של המגרש. הוא הסיע אותם לאצטדיון ובחזרה והלך לבקר את משפחותיהם. על אף היותו אתאיסט, הוא רקד ושר איתם כשהתפללו. "אני אתאיסט, וסמואה זה מקום מאוד דתי, אבל אני עובר שם חוויה דתית, מיסטית", אמר. "האימון שם החזיר אותי להרגשת הכדורגל הטהורה שלי, כשרק התחלתי לשחק כילד. הכל פשוט ומלא בתשוקה ואהבה".
היחסים המקצועיים והאישיים בין המאמן והשחקנים, אפילו יותר מהאספקט המקצועי של התוצאות, עמדו במרכז "הגול הבא מנצח". "ראיתי את הבכורה של הסרט בניו יורק", אמר רונגן, "וכשכבשנו שער על המסך, כל הצופים קמו על הרגליים וחגגו כאילו שהם במגרש. זה היה רגע מאוד אמוציונלי. אני ישבתי ונזכרתי בגול הראשון במשחק הניצחון נגד טונגה. כולם עמדו ולא ידעו מה לעשות אחרי הגול. חלק רצו במעגלים, וחלק פשוט נפלו על הדשא. זה היה הגול הראשון שהם הבקיעו".
טריילר לסרט "הגול הבא מנצח"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
אחרי הניצחון, השחקנים חגגו עם ריקוד ה"האקה". אחריו הם העלו חזיר על הגריל. "חלק מהסיבה שהגעתי לפה היא כי הייתי צריך לברוח, למצוא מזור מהמוות של הבת החורגת שלי, ניקול שמתה בתאונת דרכים בגיל 19 ב-2004", אמר רונגן, "ופתאום היו לי 23 ילדים".

ההיחלצות מהתהום

בסרט החדש, שנושא את אותו השם של הסרט הדוקומנטרי הבריטי, מגלם מייקל פסבנדר את דמותו של רונגן. "הסרט החדש הוא קומדיה ביוגרפית שמבוססת על אירועים אמיתיים אבל היא לא מעתיקה אחד לאחד את החיים של המאמן רונגן", אמר פסבינדר שכיכב, בין היתר, ב'אקס-מן' וב'ממזרים חסרי כבוד', "אבל היה חשוב לנו לשמור על הנראטיב לפיו רונגן בא לחלץ את הכדורגל של סמואה האמריקנית מהתהומות שבהם הוא היה שרוי, אבל מה שקרה הוא שסמואה האמריקנית ושחקני הנבחרת חילצו את רונגן מהתהום שבו הוא היה שרוי. הם פתחו לו את הדלת למסע הרוחני שהוא היה צריך לעבור".
רונגן לא היה רק מאמן או פסיכולוג. הוא היה הכל. הוא הסיע אותם ממקום למקום (אחרת, היו שחקנים שפשוט לא הגיעו למשחקים), הוא עבד איתם על כושר, כוח וסיבולת, ובעיקר על תזונה. "זה לא ייאמן מה שקורה באי הזה", הוא אמר, "אנשים נכנסים למסעדות של אוכל מהיר ומכניסים לגרון שלהם את האוכל הכי לא בריא שיש. יש שם בעיה חמורה של עודף משקל. הייתי צריך להתייחס לשחקנים שלי כאילו הם תינוקות, ללמד אותם איך להרים קרנות ואיך לאכול נכון. אבל היה שם משהו. הייתי יכול לראות שיש שם איי קיו לכדורגל, מישהו היה צריך רק להצית את הניצוץ".
3 צפייה בגלריה
תומאס רונגן בפרמיירת הסרט "הגול הבא מנצח"
תומאס רונגן בפרמיירת הסרט "הגול הבא מנצח"
"הבנתי שאני לא שם בשבילם, הם שם בשבילי". תומאס רונגן בפרמיירת הסרט "הגול הבא מנצח"
(Joel C Ryan/Invision/AP)
רונגן היה צריך להיות מנתח פלסטי. "כשאמרת למישהו שאתה קשור לכדורגל בסמואה, התגובה המיידית הייתה על ההפסד ההיסטורי לאוסטרליה. הייתי חייב לסלק את הצלקות המנטליות הללו. אני זוכר כשרק הגעתי לפה ודיברתי עם השחקן הראשון והוא אמר לי: 'בכדורגל, תיאורטית, אתה יכול לנצח, להפסיד או לסיים בתיקו. אנחנו, מעשית, רק מפסידים'.
"כשהגעתי לאי, חשבתי שהמשימה העיקרית שלי הייתה להכין את השחקנים לשרוד 90 דקות של כדורגל", אמר רונגן, 67, בקבלת הפנים לסרט בפסטיבל הסרטים בטורנטו, "ואז באמצע האימון של הצהריים, כל הפעמונים באי צלצלו, וכולם עצרו הכל כדי להתפלל. בפעם הראשונה אמרתי 'מה לעזאזל?', בפעם השלישית כבר הצטרפתי בשקט. עם הזמן לגמרי נכנסתי לזה. הבנתי שאני לא שם כדי לאמן שחקנים איך לשחק כדורגל 90 דקות. אני שם כדי לשחרר את כל השדים שלי, את כל האבל שכלאתי בפנים על המוות של ניקול. הבנתי שאני לא שם בשבילם, הם שם בשבילי".
פורסם לראשונה: 08:16, 13.01.24