בליל 7 באוקטובר, כחמישה חודשים לאחר שהתארסו בחופשה בוונציה, בן בנימין (29), בלם מ.ס קריית ים מליגה א' צפון, וזוגתו גלי סגל (26) נסעו למסיבת נובה בקיבוץ רעים כדי לחגוג לבן יום הולדת. הם לא נהגו לצאת הרבה למסיבות טבע, אבל ההחלטה ההיא שינתה את חייהם לנצח.
זמן קצר לאחר שנהנו ברחבת הריקודים, כשהבוקר עלה, טילים החלו לעוף להם מעל הראש. אלפי המחבלים של חמאס חדרו לישראל והשניים נסו על נפשם כמו רבים אחרים שרק ביקשו לבלות. בן וגלי הצליחו למצוא מיגונית בצומת עלומים, אבל גם לשם הגיעו המחבלים, שירו לכל עבר והשליכו רימונים. השניים נפצעו באורח קשה - כל אחד מהם איבד את רגלו הימנית והם נעו בין הכרה וניסיון להבין מה קורה להם לבין טשטוש מוחלט.
שוטר בשם דניס, שהיה חלק מצוות האבטחה של המסיבה, מצא את בני הזוג במיגונית והגן עליהם, תוך שהוא עוצר אזרחים ומבקש מהם לפנות פצועים לבתי החולים. אדם בשם מיכאל כהן לקח את בן לבית החולים, רכב אחר פינה את גלי ובכל הזמן הזה הם היו בטוחים שהשני נהרג.
בראיון מרגש ל"ישראל היום" בן נזכר ברגעי החרדה. "גלי איבדה הכרה שנייה לפני שהיא הגיעה לבית חולים ואני איבדתי הכרה ברגע שהעלו אותי לרכב. כשאני מתעורר אני לא יודע מה קורה, חשבתי שהיא מתה, ראיתי בחורה שממש דומה לה בכניסה למיגונית, אבל היא לא היתה עם הפנים אלי. לא הסכמתי לעלות לרכב עד שיפנו גם אותה. כמה דקות אחרי שהתעוררתי פתאום היא הופיעה לי מול הפנים. בדיוק הוציאו אותה מטיפול נמרץ לחדר התאוששות. זה היה מטורף, הייתי מסוחרר מהמורפיום ומכל מה שדחפו לי, והיא כנראה היתה במרחק שתי מיטות ממני. היא לא הפסיקה לשאול את הרופאים איפה אני, ואז היא רואה אותי, מסמנת לי עם הידיים".
היום, שלושה חודשים אחרי אותה שבת איומה, בן וגלי נמצאים בשיקום האורתופדי של בית החולים שיבא בתל השומר. עדיין יש לא מעט צלקות פיזיות ונפשיות, לא מעט רגעי שבר וזיכרונות לא פשוטים, אבל הם נלחמים. בן כבר קיבל זימון לנבחרת הכדורגל של קטועי הגפיים של ישראל, הוא עובד קשה כדי לחזור לעצמו וביום רביעי החל להתנסות עם פרוטזה. במהלך השיחה איתו הוא מספר בגילוי לב על הרגעים הקשים, אבל גם נותן תקווה גדולה. לא רק לעצמו.
מאיפה הכוחות? איך מתמסרים כל כך מהר לשיקום ולא נופלים לדיכאון?
"אני לא יודע מאיפה הכוחות. אנחנו זוג שבמזל נשאר בחיים. אנחנו מנסים להסתכל קדימה ולא אחורה כי זה רק יוריד אותנו. אנחנו רוצים להקים משפחה ולהביא ילדים, וחושבים גם על המשפחות שלנו שמלוות אותנו ותומכות בנו. אני לא עושה את זה רק בשביל עצמי. ההורים שלנו רק עכשיו חזרו לעבוד ולשגרה אחרי שהיו לידנו כל החודשים הראשונים. החיים חייבים להימשך. אחד הדברים שאומרים עלינו ספציפית, ואני שמח על כך, הוא שאנחנו מחייכים הרבה וצוחקים. אנשים באים לתמוך ואומרים בסוף 'חיזקת אותנו".
אני מתאר לעצמי שיש גם רגעים קשים מאוד.
"יש הרבה רגעים קשים. יש לילות שאתה לא ישן. יש מצבים שמתחילות לרדת דמעות באמצע היום בלי שליטה. אתה חושב על סיטואציות כאלה ואחרות, חוזר אחורה לתמונות של מה שקרה. יש לי הרבה נפילות. האנשים מסביבי לא רואים את זה אבל בחדרי חדרים אני לפעמים נופל. אני מסוגל להיכנס לחדר ולבכות ואז להתאפס, וככה גם גלי. אנחנו מרימים זה את זה. יש לנו מזל שאנחנו ביחד בזה".
בן מוסיף: "יש לנו באופן קבוע שיחות עם פסיכולוגים. ברגע שהתעוררתי חשבתי שחיי חרבו. כל החיים שיחקתי כדורגל ובשנתיים האחרונות פתחתי עסק של נדל"ן שמתעסק בשיפוצים והשבחות נכסים והייתי הולך עם הפועלים לדירות, לאתרי בנייה. אז חלק מהעבודה שלי היא פיזית ואתה אומר לעצמך 'איך אני אעשה את זה עכשיו?'. חשבתי שלא אוכל לעלות במדרגות, ללכת, שאני אהיה עם כיסא גלגלים כל החיים".
בן בנימין אמנם לא הגיע לרמות הכי גבוהות של הכדורגל הישראלי, אבל מאז שהוא זוכר את עצמו הוא "מכור" לכדור ולריח של הדשא. ברגע שחזר להכרה מלאה - הוא הבין מהר מאוד שהקריירה המקצועית שלו הסתיימה. "כשהתעוררתי בבית החולים, אבא שלי ואחותי כבר היו שם. אבא שלי כל החיים שלי ליווה אותי בכדורגל ואני לא יודע להצביע על משחק שהוא פספס ולא הגיע לתמוך בי", מספר בן. "הוא הסתכל עלי, סימנתי לו על הרגל כי בקושי יכולתי לדבר והתחלתי לבכות. הוא ישר הבין מה עובר עלי. שנינו הבנו שהפרק הזה נגמר".
פרק משמעותי בחיים של בנימין נגמר, אבל לא החיים - למרות שיש לא מעט רגעי משבר, כפי שהוא עצמו מעיד. אחד הדברים שהעניקו לבן ולגלי תקווה גדולה ותמריץ להיאבק היה ביקור של ארבעה קטועי גפיים מעמותת "הצעד הבא", שנתנו להם פרופורציה להמשך. "אתה רואה אותם נכנסים לחדר ואין שום רמז לכך שהם קטועי רגליים. אחד מהם, בחור בשם גל, קטוע כמוני מעל הברך, ישב וסיפר לי שהוא עושה הכל - גולש בים, רץ, טס לחופשות סקי כמה פעמים בשנה. בהתחלה חשבתי שהוא מסתלבט עלי ואז הוא הראה לי סרטונים. זה נותן דחיפה גדולה לי ולגלי להמשיך לתת הכל בשיקום.
"גלי חששה מאוד שהיא לא תוכל להביא ילדים, והאישה השנייה שביקרה אותנו שהיא בת גילנו – אלישבע - נתנה לה תקווה ואמרה לה שיש בעמותה המון אימהות. ברגע שבאים אנשים שעברו את זה, זה מרים אותך. הם אמרו לנו שחשוב שנחזק את הגוף כי הוא לא רגיל להיות על רגל אחת או להישען הרבה על הידיים, עם קביים, אז איברים אחרים בגוף מפצים על זה וצריך לעזור להם. כל היום אנחנו בחדר כושר ובפיזיותרפיה".
למרות המצב והחיים שהשתנו ברגע אחד נורא, בנימין שומר על אופטימיות. גם הוא מבין שדלת אחת אמנם נסגרה, אבל שזהו גם פתח להציב לעצמו מטרות חדשות במקומות אחרים. "קודם כל אני מנסה להתמקד בעסק שלי בנדל"ן. אני רוצה לחזור כמה שיותר לעזור לשותף שלי אחרי התקופה הקשה. המצב של הנדל"ן כרגע תקוע, אבל החלום שלי זה לפתח את העסק ולהתקדם. בנוסף, כבר דיברו איתי אנשים והציעו לי לעשות קורס מאמנים, להתחיל לאמן ילדים בכמה קבוצות בכירות ולאחר מכן אם ארצה גם לאמן בוגרים, אז אני לא שולל את זה".
ומה החלום לטווח הקצר?
"אני וגלי מתחתנים בקיץ. אנחנו רוצים להגיע מוכנים. רוצים לרקוד ברחבה ובאמת ליהנות כמה שיותר מהחתונה וזה גם דוחף אותנו. החלום הכי גדול שלי הוא ששנינו נחזור כמה שיותר מהר לעצמנו, שנביא ילדים ושנחיה חיים נורמליים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו