רק בסוף השבוע האחרון שידרה רשת הטלוויזיה הציבורית בגרמניה סרט דוקומנטרי על פרנץ בקנבאואר. זה היה סרט ספורט שונה ממה שאנחנו רגילים אליו, בימים שבהם כל ספורטאי מבקש שליטה מלאה על התסריט והחומרים שישודרו: הסרט על בקנבאואר היה נטול הרואיות, אכזרי כמעט.
הוא הראה את בקנבאואר האלוהי, הקייזר, שליח האלגנטיות על פני הדשא, מי שהגדיר מחדש את תפקיד הליברו ומי שהוביל את גרמניה לזכייה במונדיאל הן כשחקן והן כמאמן – אבל כיאה לטבע הגרמני להמליך מלכים רק כדי למרוח אותם בזפת ונוצות לאחר מכן, הוא גם הראה את הצדדים המכוערים של בקנבאואר, את הנידוי שלו מהמיינסטרים הגרמני. שלשום, בגיל 78, לאחר מחלה ארוכה, בקנבאואר מת בביתו, עטוף רק בבני משפחתו.
המנהיג שגרמניה חיפשה
בקנבאואר היה דמות טלוויזיונית. הוא היה שם כשהצבע חדר לטלוויזיה, שהפכה את כוכבי הכדורגל לא רק לגיבורי ספורט אלא גם לגיבורי תרבות הפופ. הוא (וגם האלטר־אגו שלו, יוהאן קרויף) תמיד נע ביחסים הסימביוטיים הללו. הפסיפס שלו לא היה מורכב רק מהיותו ספורטאי, כדורגלן מהטובים שידע הדור שלו, אלא גם ממעמדו כאדם שעטוף בתהילה והערצה, עם רגעי שיא ומשברים גדולים, עם חטא ואנושיות.
כיוון שבקנבאואר חי בדור שהנרטיב שלו לא נשלט ונעטף בצמר גפן על־ידי אנשי יחסי ציבור ודוברים, הוא היה הגיבור המושלם לסיפור חייו. הציבור הגרמני לא עשה לו הנחות: הוא זכר לו חסד נעורים על האליפוית והתפקיד שלו בתרבות ובספורט הגרמניים, אבל לא הפסיק להזכיר לו את הנפילה. התקופה שבה התפרסם, שבה החדשות עליו היו נגישות רק מעיתונים וערוצי הטלוויזיה, איפשרה לו להיות בן אדם רגיל, להיות אנושי.
אבל בקנבאואר צבר לעצמו מעמד כזה בציבור ובתרבות הגרמנית, שהיה אסור לו לטעות. הוא הוביל את גרמניה ברגעי האיחוד לזכייה במונדיאל ב-1990 (אחרי שניצח כשחקן את קרויף, הוא ניצח כמאמן את דייגו מראדונה), והלך לביתו להוציא את באיירן מהמשבר. על הדשא הוא היה אולי הליברו, אפילו שחקן ההגנה הגדול בכל הזמנים, אבל בתרבות הגרמנית הוא היה שוער: לא שכחו את כל מה שעשה, אבל זכרו לו את הטעויות.
זה כמעט ההפך המוחלט ממה שהיה בקנבאואר על כר הדשא. יש כדורגל עד בקנבאואר ויש אחריו. שם הוא כמעט ולא טעה. הכדורגל שלו היה על־אנושי. הוא לא היה בלם או שחקן הגנה, הוא היה שחקן־על שבא להדגים לאחרים איך לשחק הגנה. הוא רץ בהליכה מלכותית, ראשו בשמיים. הוא ניצח עם באיירן בגרמניה ואירופה, והוא ניצח עם גרמניה על הפלטפורמות הכי גדולות וחשובות של הכדורגל העולמי, והוא נתן לגרמנים את מה שהם תמיד כמהים אליו: מנהיג ראוי, עם בלורית גבוהה ומלאה, מלא בהשראה, גיבור. אולי הגרמני המפורסם ביותר בעולם בזמנו. אלו לא היו דברים של מה בכך עבור גרמניה, פחות מ־30 שנה אחרי המלחמה.
5 צפייה בגלריה
בקבנאואר אחד משלושה - יחד עם מריו זגאלו ודידיה דשאן - שזכו במונדיאל גם כמאמנים וגם כשחקנים
(צילום: REUTERS/Rogan Ward)
בן הדוור שחטא
החל מאתמול בשעה 17:11, כשסוכנות הידיעות הגרמנית הכריזה על מותו של בקנבאואר, התקשורת והציבור הגרמני כמעט לא עסקו בדבר אחר. לא מלחמות, לא מאבקי שכר ולא מהגרים. רק בקנבאואר.
הוא קיבל את הכינוי שלו, "הקייזר", במהלך טיול שערכה באיירן בווינה ב־1971. הוא נעמד ליד הפסל של הקייזר פרנץ יוזף, הצלם הרברט זונדהופר צילם, והמגזין "קיקר" פירסם את התמונה תחת הכותרת: "כששני קייזרים נפגשים". העיתון "בילד" כמובן טען שהוא המציא את השם כבר שנתיים לפני כן, אבל כל טענה כזו מאששת את מעמדו של בקנבאואר: הוא היה אסקפיזם מהיום־יום ומהכדורגל הדוגמטי המשעממים. הוא היה דמות שלקוחה מהאגדות, מהמיסטיקה.
בקנבאואר נשאר קייזר בתרבות הגרמנית, מרחף מעל היום־יום, בלתי מושג, הכל מותר לו, עטוף בקסמים וכשפים. עד 2015. אז התגלה שהוא לקח מיליונים על עבודות בהתנדבות כראש הוועדה המארגנת למונדיאל 2006. פתאום בן הדוור ששאף להגיע לגדולות (ודמותו התנוססה על בול גרמני רשמי) הפך לאחד שקשור לשחיתות, העלמת מסים, עזרה בהענקת אירוח המונדיאל לרוסיה ולקטאר, הלבנת כספים. בקנבאואר הפך להיות עוד בורגני עלוב, חמדן, סוחר בכספים. הגובה שאליו אתה מטפס הוא הגובה שממנו אתה נופל. חברו לנבחרת אולי הנס נכנס לכלא על עבירות מס, וחזר לנהל את באיירן מינכן. לבקנבאואר לא סלחו. הוא הזדקן ומת לתוך תרבות של שחיטת פרות קדושות.
כמו הקייזר פרנץ יוזף, בקנבאואר הביא את זה על עצמו. הוא הוריד לציבור הגרמני את הכוכבים מהשמיים, ואחר כך גם הוא ירד משם. הזיכרון האחרון הוא מה שנשאר מהמורשת של כל בן אדם, אבל הזיכרון האחרון לא עושה צדק עם הקייזר. מראדונה היה ילד מגודל, שרק חיכית למעידה הבאה שלו, שרצית להגן עליו מפני ההודעה על מותו. מראדונה לא היה יכול להתרגל ולהתעסק עם התהילה. בקנבאואר היה התהילה עצמה.
מראדונה (וגם קרויף) היו צריכים להזיע על כל דבר שהשיגו. הוא לא היה אחד מהטריבונה כמו מראדונה, ואף אחד לא צייר אותו על קירות בתים. בקנבאואר היה מורם מעם. במונדיאל 1974 הוא התעמת עם האוהדים: הם חשבו שהוא שחצן מדי, הוא ירק לעברם. את גרד מולר הם אהבו יותר. הוא היה ונראה כמו אחד מהם. אבל בקנבאואר הניף את הגביע. קייזרים לא יושבים בטריבונה, הם אומרים לך מה לעשות. את מולר הם אהבו, את בקנבאואר הם העריצו.
5 צפייה בגלריה
"קרויף היה שחקן טוב יותר, אבל אני אלוף עולם", אמר בזמנו על יריבו המיתולוגי
( צילום: EPA)
לאחר החשיפות הוא הסתגר בביתו בזלצבורג. מה שנשאר ממנו אלו רק אלבומי התמונות המפוארים שהיו התחנות של חייו: הקלאסה, האלגנטיות, רעמת השיער, סרט הקפטן, האיש שהיה אמור לחתום במינכן 1860 וברגע האחרון שינה כיוון והפך את באיירן למי שהיא היום.
הגמר נגד בובי צ'רלטון, הגול נגד אנגליה ארבע שנים לאחר מכן, חצי הגמר ההרואי נגד איטליה, הדו־קרב נגד קרויף, עם פלה בניו־יורק קוסמוס, חוזי הפרסום, הזכייה בגביע העולמי כמאמן, בקנבאואר בשמי גרמניה עם הליקופטר במהלך הגביע העולמי 2006, מושווה במעמדו לווילי ברנדט וקנצלרים אחרים, לפחות בצורה שבה עזר לעצב את הרפובליקה. אנדי וורהול צייר פורטרט שלו. כשחזר מאמריקה התקבל כאילו שהוא האפיפיור. "בקנבאואר הוא האדם היחיד שהיה נופל למעלה, אם היה נופל מהחלון", אמר עליו פעם המאמן הסקוטי אנדי רוקסבורו.
אלבום צבעוני, אקלקטי, משקף תקופות, שמח, אופטימי, שמעליו עומד לעולם ענן קודר ואפור, שמזכיר לעולם שגם קייזרים וליברו אגדיים, הם רק בני אדם.
פורסם לראשונה: 10:00, 09.01.24
