עפ''י דיווחים לא רשמיים ולא מאושרים: הפיגוע באיראן היה נגד מקדש זורואסטרי  

האסלאמיזציה של איראן התרחשה כתוצאה מהכיבוש המוסלמי של פרס. זה היה תהליך ארוך שבמהלכו רוב האוכלוסייה עזבה את הדת הזורואסטרית וקיבלה את האסלאם, על אף שתחילה דחתה אותו לתקופה ארוכה. מצד שני, איראנים שמרו על מסורות קדם-אסלאמיות מסוימות, כולל שפתם ותרבותם, והתאימו אותם לקודים איסלאמיים. לבסוף, שני המנהגים והמסורות הללו התמזגו בזהות ה"אסלאמית איראנית".

האסלאמיזציה של איראן אמורה הביאה לתמורות עמוקות במבנה התרבותי, המדעי והפוליטי של החברה האיראנית: פריחת הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והאמנות הפרסית הפכו למרכיבים עיקריים בתרבות המוסלמית שהתגבשה. שילוב מורשת של אלפי שנות ציוויליזציה והיותה על "צומת דרכים בין תרבויות גדולות", תרמו לכך שפרס התייצבה בחזית מה שהגיע לשיאו כ"תור הזהב של האסלאם".

התרבות האיראנית אחרי האסלאם
מדיניות פרסית לאחר הכיבוש האיסלאמי
לאחר הכיבוש האיסלאמי של האימפריה הסאסאנית, במהלך שלטון בן 90 שנה של בית אומיה, ניסו הכובשים הערבים לכפות את הערבית כשפתם העיקרית של העמים הכבושים בכל רחבי האימפריה שלהם. אל-חג'אג' בן יוסף לא היה מרוצה מהשכיחות של השפה הפרסית במועצת השלטון והורה להחליף את השפות הרשמיות של הארצות הנכבשות בערבית, לפעמים בכוח.

תיאורים של דיכוי אלים של התרבות הפרסית תחת האומיים עלו על הכתב כמאתיים או שלוש מאות שנים לאחר נפילתם, בכתביו של אבו אל-פרג' אל-איספהאני ואבו ראיאן אל-בירוני.

עם זאת, לאחר שלטון האומיים, איראן והחברה האיראנית בפרט עברו שושלות שהעניקו לגיטימציה לשפות ומנהגים פרסיים, במקביל לעידוד האסלאם. יתרה מזאת, הייתה אינטראקציה הדוקה בין מנהיגים פרסיים וערבים, במיוחד בעקבות השושלת הסאמאנית שקידמה את הפרסית לתחייה יותר מאשר הבויהים והצפארים, תוך שהם ממשיכים להשתמש בערבית במידה משמעותית.

מדיניות איסלאמיזציה
במהלך תקופת בית עבאס המואלי קיבלו זכויות משמעותיות והתרחש מעבר בתפיסה הפוליטית מזו של אימפריה ערבית לאימפריה מוסלמית ובשנת 930 נחקקה דרישה המחייבת את כל הפקידים של האימפריה להיות מוסלמים. שתי התקופות התאפיינו גם בהגירה משמעותית של שבטים ערבים החוצה מחצי האי ערב לשטחים החדשים.

לאחר כיבוש פרס הציעו המוסלמים סובלנות דתית יחסית ויחס הוגן לאוכלוסיות שקיבלו את השלטון האסלאמי ללא התנגדות. עם זאת, באיראן זה קרה רק בשנת 650 כאשר דוכאה ההתנגדות המקומית. המרה לאסלאם, שהציעה יתרונות מסוימים, התרחשה מהר למדי בקרב האוכלוסייה העירונית אך באיטיות יותר בקרב האיכרים. רוב האיראנים לא הפכו למוסלמים עד המאה ה-9. לבעלי קרקעות שהומרו ללא התנגדות לאסלאם הוצעו יותר אדמות. לאחר שהוכרו למעשה כבני-חסות תחת הראשידון, בתנאי תשלום שנתי של הג'יזיה, הזורואסטרים הושארו לנהל את עצמם, אולם נוהג זה היה שונה מאזור לאזור.

לפני הכיבוש, הפרסים היו ברובם זורואסטרים. ההיסטוריון אל-מסעודי, ערבי שנולד בבגדד, אשר כתב רבות על הגיאורפיה וההיסטוריה במאה ה-10 מתעד כי לאחר הכיבושים:
זורואסטריות, לאותו הזמן, המשיכה להתקיים בחלקים רבים באיראן. לא רק במדינות אשר נכנסו לשליטה מוסלמית מאוחר יחסית, אבל גם באזורים שהפכו למחוזות באימפריה מוקדם יותר. כמעט בכל המחוזות האיראניים, מקדשי אש המשיכו להית בנמצא.

— אל-מסעודי
ההצהרה הכללית הזו של אל-מסעודי נתמכת במלואה על ידי הגאוגרפים של ימי הביניים שמזכירים מקדשי אש ברוב הערים האיראניות.

כמו כן, האסלאם התקבל בקלות על ידי זורואסטרים שהועסקו בתפקידים תעשייתיים ובעלי מלאכה מכיוון שלפי התפיסה הזורואסטרית, מקצועות שעירבו שימוש באש הפכו אותם לטמאים. יתרה מזאת, המיסיונרים המוסלמים לא נתקלו בקושי להסביר את העקרונות האסלאמיים בפני הזורואסטרים, שכן היו הרבה קווי דמיון בין הדתות. לדברי תומאס ווקר ארנולד, אללה והשטן איבליס היו דומים מאוד לדמויות הדת הזורואסטרית. לעיתים במאמצם להמיר פרסים מנהיגים מוסלמים עודדו את השתתפותם בתפילה המוסלמית תוך הבטחת כסף ואיפשרו להם לדקלם את הקוראן בפרסית במקום בערבית כך שיהיה מובן לכולם. מאוחר יותר הסאמאמנים, ששורשיהם נבעו מהאצולה התיאוקרטית הזורואסטרית, הפיצו את האסלאם הסוני ואת התרבות האיסלמו-פרסית עמוק בלב מרכז אסיה. התרגום השלם הראשון של הקוראן לפרסית התרחש בתקופת שלטון הסאמאנים במאה ה 9.

שעוביה ומדיניות הפרסיזציה
למרות שהפרסים אימצו את דת כובשיהם, לאורך מאות שנים הם פעלו כדי להגן ולהחיות את שפתם ותרבותם הייחודית, תהליך המכונה פרסיזציה. במאמץ זה השתתפו גם ערבים וטורקים.

במאות ה-9 וה-10, נתינים לא-ערבים תחת בית אומייה יצרו תנועה בשם שעוביה בתגובה למעמדם הפריווילגי של ערבים באימפריה ביחס לאלו שאינם ערבים. מרבית העומדים מאחורי התנועה היו פרסיים, אך יש בתיעודים שלה התייחסויות למצרים, ברברים וארמים. תוך ביסוס רעיונותיה על מושגים איסלמיים של שוויון בין גזעים ולאומים, התנועה עסקה בעיקר בשימור התרבות הפרסית והגנה על זהות פרסית, אם כי בהקשר מוסלמי. זו הייתה תגובה לערביות הגוברת של האסלאם במאות הקודמות. ההשפעה הבולטת ביותר של התנועה הייתה הישרדותה של השפה הפרסית עד ימינו.

השושלת הסאמאנית הייתה השושלת הראשונה במלואה ששלטה באיראן מאז הכיבוש המוסלמי, והובילה את תחיית התרבות הפרסית. המשורר הפרסי החשוב הראשון לאחר בואו של האסלאם, רודכי, נולד בעידן זה וזכה לשבחים על ידי השליטים הסאמאנים. הסאמאנים חידשו גם פסטיבלים פרסיים קדומים רבים. ממשיכי דרכם, הע'זנווים, שהיו ממוצא אפגני, הפכו גם הם לתורמים בהחייאת הפרסית.

השליטים הבויהים השיעים אימצו גישה דומה בעניין זה. הם ניסו להחיות רבים מהמנהגים והמסורות הסאסאניות. הם אפילו אימצו לשליטיהם את התואר הפרסי הקדום שאהנשה (מלך המלכים).

לאחר עליית השושלת הספוויית, הפכה השיעה התריסרית לדת הרשמית במדינה והוטל על רוב האוכלוסייה האיראנית לאמץ את הדת הזו.

השפעה איראנית על התרבות והציוויליזציה האיסלאמית
לדברי ברנרד לואיס:

"איראן אכן אוסלמה, אך היא לא נהפכה לערבית. הפרסים נותרו פרסים. ואחרי מרווח של שתיקה, איראן עלתה מחדש כאלמנט נפרד, שונה ונבדל בתוך האסלאם, ובסופו של דבר הוסיפה אלמנט חדש אפילו לאסלאם עצמו. מבחינה תרבותית, פוליטית והכי ראויה לציון, יש חשיבות עצומה לתרומה האיראנית לתרבות האיסלאמית החדשה הזו. ניתן לראות את עבודתם של האיראנים בכל תחום העשייה התרבותית, כולל שירה ערבית, אליה תרמו משוררים ממוצא איראני שהלחינו את שיריהם בערבית תרומה משמעותית ביותר. במובן מסוים, האסלאם האיראני הוא הופעה שנייה של האסלאם עצמו, אסלאם חדש המכונה לעיתים אסלאם עג'מי. זה היה האסלאם הפרסי הזה, ולא האסלאם הערבי המקורי, שהובא לאזורים חדשים ולעמים חדשים: לטורקים, תחילה במרכז אסיה ואחר כך למזרח התיכון וטורקיה, וכמובן להודו. הטורקים העות'מאנים הביאו צורה של הציוויליזציה האיראנית עד החומות של וינה.

לפרסים הייתה השפעה רבה על כובשיהם. הח'ליפים אימצו נהלים מנהלתיים סאסאנים רבים כמו מטבע, משרת הוזייר או שר והדיוואן, בירוקרטיה לגביית מיסים ומתן קצבאות מדינה. אכן, הפרסים עצמם הפכו ברובם לפקידים בכירים. ידוע היטב כי הח'ליפים העבאסיים עיצבו את ממשלם על בסיס זה של הסאסאנים. החליפים אימצו לבוש סאסאסני וטקסים סאסאניים. מבחינת אדריכלות, האדריכלות האסלאמית התבססה רבות על האדריכלות הפרסית. לארכיטקטורה הסאסאנית הייתה השפעה מובחנת על האדריכלות האיסלאמית.

השפה הפרסית החדשה שנכתבה באלף-בית הערבי עם שינויים מסוימים נוצרה במאה התשיעית במזרח איראן והגיעה לפרוח בבוכרה, בירת השושלת הסאמאנית הפרסית.

בשנת 1502 איסמעיל הראשון הטורקי-אזרי מייסד את האימפריה הספווית ופרס הופכת לשיעית. הספווים הקימו את האימפריה הגדולה ביותר מאז התאסלמותה של איראן; ולמעשה החזירו את איראן לעצמאות מדינית תחת שליטים ילידים. השיעה התריסרית הפכה בתקופה הספווית לדת המדינה באיראן. בנוסף על כך הם סייעו להפצת השיעה לא רק באיראן, כי אם גם מרכז אסיה והקווקז. ב-1736 נאדר שאה מייסד את השושלת האפשארית, השולטת גם על אפגניסטן ועל צפון-מערב הודו. ב-1794 אגהה מוחמד שאה, שהיה ממוצא טורקמני, מייסד את השושלת הקאג'ארית. שושלת זו נכנעה לאיום האימפריאליסטי על פרס מצד אנגליה ורוסיה, והביאה את זאת לשפל חסר תקדים. לאחר הפיכה צבאית, ביוזמת השושלת הפהלווית, ב-1925 רזא שאה פהלווי עורך רפורמות חברתיות, הכוללות מודרניזציה של פרס, ומשתנה שמה ל'ממלכת אירן'.

כורש ודריווש הראשון, מלכיה הגדולים של פרס, הפיצו את דתו במרחבי קיסרותם. לאחר שכבש אלכסנדר מוקדון את פרס, החלה שקיעתה של דת זרתוסטרה, אך לאחר מכן צברה כוח מחדש והתקיימה עד בוא האסלאם.

האטימולוגיה של השם אינה ברורה לחלוטין. השם "זרתוסטרה" מגיע ככל הנראה מהשפה האווסטית, וכולל שני רכיבים: "זר (ת)ה" ו"אושטרה". הרכיב השני (-uštra) מקובל במחקר במשמעות "גמל". לרכיב הראשון הוצעו מספר אפשרויות: -zarant* שפירוש "זקן, בוגר"; zarat* שפירושו "מניע, מזיז"; zarant* שפירושו "צהוב". האפשרות המקובלת על רוב החוקרים היא הראשונה, כך שפירוש שמו הוא " גמלים זקנים".

היסטוריונים וחוקרי דתות מחשיבים בדרך כלל את זורואסטר כדמות היסטורית, אך קשה מאוד להעריך מתי הוא חי. ההערכות המחקריות הן ברובן סביב שנת 1000 לפנה"ס. אחרים מציעים הערכות מוקדמות יותר, וכך מציבים אותו כמייסד הראשון של דת המבוססת על כתבי קודש שירדו משמים.

זמנו של זרתוסטרה
לסיפור חייו של זרתוסטרה גרסאות שונות, התלויות במקורות השונים ששרדו, ואשר מעידים על חייו:

מיתולוגיה פרסית, בעיקר השאהנאמה (ספר המלכים) של פירדוסי, מסורת בעל פה שמציבה את זרתוסטרה בתקופה מוקדמת למדי, אך מוגדרת היטב.
זרתוסטרה היה מפורסם בעת העתיקה כמייסדה של הכת מאגי. שמו מצוין על ידי קסנתוס, בדיאלוג "אלקיביאדס הראשון" של אפלטון, וכן על ידי פלוטרכוס, פליניוס הזקן ודיוגנס לארטיוס. הערכות יווניות עתיקות תלויות במיתולוגיה הפרסית, ומציבות אותו בתאריכים מוקדמים מאוד, עד האלף השביעי לפנה"ס. אלה הם התאריכים שה"פרסים" (אנשי דת זרתוסטרה) מאמינים בהם.
התיעוד ההיסטורי אינו מספק תשובה ברורה לשאלת התארוך של ראשית הדת הזורואסטרית. ארכאולוג רוסי מציב את זרתוסטרה באלף השני לפנה"ס, כשהוא מתבסס על חפירות ארכאולוגיות שנעשו באוזבקיסטן. מקובל כי לדת ההינדו-איראנית יש אמנם שורשים באלף השלישי, אך זרתוסטרה עצמו השתמש במסורת דתית שהייתה קיימת שנים רבות לפני היוולדו.
ניתוח בלשני של הגתות (אנ'), הטקסטים היחידים שקשורים באופן ישיר לזרתוסטרה, והשוואה לשפות הודו-איראניות אחרות, בעיקר סנסקריט, נותנות רק הערכות גסות, שמתארכות את זרתוסטרה לאלף השני לפנה"ס. (1400–1000 לפנה"ס הוא התאריך שמציינת מרי בוייס בספרה "היסטוריה של הזורואסטריאניזם").
הגישה ההיסטורית משווה בין המנהגים החברתיים שמתוארים בגתות לבין מה שידוע על האזור והתקופה ממחקרים היסטוריים אחרים. מכיוון שהגתות כתובות בשפה קדומה שקשה מאוד לפענחה, שיטה כזו יכולה לתת רק הערכות כלליות, ופתוחות ביותר לפרשנות. גררדו גנולי נותן גם הוא את ההערכה של 1000 לפנה"ס.
ה"בונדהיסן", או "היצירה", טקסט חשוב בדת זו, מציינת את זמנו של זרתוסטרה לפי הלוח הפרסי כ־258 שנה לפני הכיבוש של אלכסנדר הגדול, כלומר ב־588 לפנה"ס. טקסט זה, המקובל על הזורואסטרים עצמם, היה מקובל בעבר גם על החוקרים במערב, אולם כיום רוב החוקרים מעריכים שזמנו של זרתוסטרה מוקדם הרבה יותר.
חוקרים אחרים טוענים אף לתאריכים מאוחרים יותר מזה שכתוב ב"בונדהיסן", אך הם אינם מקובלים. דרמשטטר טוען ל־100 לפנה"ס, וה. ס. ניברדג ל־458 לפנה"ס ב־"Die Religionen des Alten Iran" ("דתות איראן הקדומה").
חייו של זרתוסטרה
הידיעות שלנו על חייו של זרתוסטרה מגיעות בעיקר מהאווסטה, המכילה קאנונים שחלקם נכתבו על ידי זרתוסטרה עצמו. מהגתות, הטקסטים היווניים, היסטוריה שבעל פה ועדויות ארכאולוגיות.

החלק השלושה עשר של האווסטה, הספנה נאש, תיאור של חייו של זרתוסטרה, לא שרד במשך השנים. הביוגרפיות בספר השביעי של הדנקרד (המאה ה-9 לספירה) והשהחנאמה הן מיתיות.

מקובל, כי זרתוסטרה חי באזור הצפון מזרחי של איראן. היוונים מתייחסים אליו כמדי, כבאקטרי או כפרסי שחי לפני 3,000 או 5,000 שנה. הוא היה נשוי שלוש פעמים. משתי נשותיו הראשונות נולדו לו שלוש בנות: פרני, פריני, ופורוסיסטה, ושלושה בנים: איסאט וסטאר, אורובאט, והברה סירה. לאשתו השלישית, ששמה היה חְבוֹבִי (Hvōvi), לא היו ילדים. שם אמו היה דוגדובה, ושם אביו – נארה פורושספה ספיטמה. ההארה שלו מהאל מזדא הגיעה בגיל 30. המומרים הראשונים לדת החדשה היו אשתו וילדיו ובן דוד בשם מיידיומנגה.

הסופרים היוונים מספרים על כמה אירועים בילדותו ובחיי הנזירות של זרתוסטרה. לפי המסורת וכתביו של פליניוס, זרתוסטרה צחק ביום לידתו וחי בטבע. הוא כנראה נהנה לחקור ולטייל בטבע מגיל צעיר. פלוטרכוס משווה אותו לליקורגוס ולנומה פומפיליוס. דיו קריסוסטום מקביל בין האל אהורה מזדא של זרתוסטרה לזאוס. פלוטרכוס, כשהוא שואב מתאומפופוס, מדבר על זורואסטריאניזם ב"איסיס ואוסיריס".

בחיבור זה הוא אדם בשר ודם, שמקבל כוח מאמונתו באל ובהגנת בעלי בריתו. הוא עומד בפני התנגדות חיצונית וחוסר אמונה וספקות פנימיים. האיכויות האנושיות האלה תומכות בזרתוסטרה היסטורי, למרות החוסר בפירוט ההיסטורי. הגתות הן נבואות ואזהרות פואטיות, המנוסחות בצורת דיאלוגים עם האל ועם האמשה ספנטות בני האלמוות. אולם, הן מתייחסות גם לאירועים אישיים, כגון התגברות על מכשולים שהוצבו בידי כמרים ומעמדות שליטים מתחרים. היו לו קשיים בהפצת הבשורה שלו, וגם לא תמיד התייחסו אליו בצורה יפה בעיר הולדתו (עלבון יוצא דופן בתרבות ובתקופה זו).

ישנם הבדלים בין הזרתוסטרה של האווסטה המאוחרת והזרתוסטרה בגתות. באווסטה המאוחרת, הוא מתואר כשהוא לוחם ב"בני האלמוות הרשעים", ובדומה לישו בברית החדשה, מפותה בידי אהרימן לבגוד באמונתו.

אולם הזרתסוטרה של הגתות אינו נראה כדמות אגדתית, אלא היסטורית. גם הוונדידד מוסר רישומים של הדיאלוגים בין זרתוסטרה לבין אהורה מזדא. הם הרישום האחרון ששרד להרצאות הדוקטרינליות שלו שהוצגו בחצרו של המלך היסטספס.

זרתוסטרה בהקשר ההיסטורי שלו
העדויות הטקסטואליות לגבי מקום הולדתו של זרתוסטרה סותרות זו את זו. יסנות 9 ו־17 מציינות את העיר איירנם ואחה, "ביתם של הארים", על נהר הדיטיה, כביתו של זרתוסטרה, ומקום ההתגלות הראשונה שלו. ה"בונדהישן", או "היצירה", אומר כי נהר דהרג'ה היה מקום הולדתו ובית אביו. על פי יסנה 59, 18, ה"זרהאוסטרוטמה", או ראש הכמורה הזרתוסטרנית, התגורר ברג'ה בזמן מאוחר יותר. הסופר המוסלמי האיראני שחרסטני מנסה לפתור את הסתירה בכך שהוא טוען כי אביו היה מהאטרופטן, ואילו אמו הייתה מהראי.

לפי יסנות 5 ו־105, הוא התפלל להמרתו של המלך היסטספס. אז הוא כנראה עזב את מחוז הולדתו. מיסנות 53 ו־9 אפשר להבין כי הוא נסע לראי ולא היה רצוי שם. לבסוף הוא פגש במלך בקטריה, היסטספס. בגתות מופיע מלך זה כדמות היסטורית.

החצר של היסטספס כללה שני אחים, פרשאסטרה וג'מספה, ושניהם היו לפי האגדה המאוחרת וזירים של היסטספס. זרתוסטרה היה קרוב של שניהם: אשתו, חבובי, הייתה בתו של פרשאסטרה, וג'מספה היה בעלה של בתו, פורוסיסטה. תפקיד השדכנית שוחק בידי המלכה האדוקה, הוטאסה. חוץ מהקשר הזה, הנביא החדש מסתמך בעיקר על קרוביו. התלמיד הראשון שלו היה בן דודו.

קביעת התאריך של חיי המלך היסטספס אינו פשוט. מקורות עתיקים מציעים כי היה אביו של המלך דריווש הראשון. הוטאסה (מלכתו) הוא שם דומה מאוד לאטוסה, שהייתה כנראה מלכתם של כנבוזי השני, סמרדיס ודריווש הראשון. השם המטריאכלי הוא הקשר היחיד לשושלת האחמנידית.

עקרונות הדת
דבריו של זרתוסטרה מוצגים ב-17 טקסטים ליטורגיים, או "מזמורים", היאסנה, שמחולקת לחלקים הקרויים גתות.

את העקרונות הבסיסיים של הזורואסטריאניזם אפשר לצמצם לפתגם אחד: "הומאטה, הוכטה, הוברשטה" – מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים.

מאבק קוסמי בין האמת לשקר מוצג כיסוד קיומנו. לעיתים מקבילים זאת למאבק בין הטוב והרע הקיים בתרבות המערבית, או כמאבק בין האור והחושך. כשם שהיממה מחולקת ליום (אור) וללילה (חושך), כן מחולק גם העולם לטוב ולרע. קיימת מלחמה בלתי פוסקת בין אל הטוב לכוחות הרע. בראש הכוחות הרעים עומד אהרימן, רוח האפלה והרשע. אל הטוב הוא אהורה מזדא, האל היחיד. האדם חופשי לבחור בטוב או ברע. הבוחרים בטוב מסייעים לאהורה מזדא להביס את כוחות החושך. זרתוסטרה האמין כי סופו של הטוב לגבור על הרע. במרכז דתו עמד פולחן האש. זרתוסטרה מתאר את אהורה מזדא בסדרה של שאלות רטוריות, "מי ייסד את מסילות השמש והכוכבים? ...מי משקה ומאכיל את הצמחים? ... מי יצר את האור והחושך? מי מאפשר את השחר, הצהריים והלילה?"

תורתו של זרתוסטרה היא דואליסטית: היא מתארת את העולם כמחולק בצורה חד משמעית לטוב ולרע, שעל כל אחד אחראי אל אחר. התפיסה הזאת קרובה יותר לתפיסה המונותאיסטית מהתפיסות הפוליתאיסטיות, אולם היא עוררה ועדיין מעוררת התנגדות בדתות המונותאיסטיות, הסוברות שהכל – טוב ורע כאחד מקורם באל אחד. פולמוס בין-דתי כזה מופיע בספר ישעיהו: ”כֹּה אָמַר ה' לִמְשִיחוֹ לְכוֹרֶשׁ (...) כִי-אֶפֶס בִלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶה.” (ספר ישעיהו, פרק מ"ה, פסוקים א'–ז')
כורש, שהיה מלך פרסי זורואסטרי שהכריע את האימפריה הנאו-בבלית, והתיר לגולי בבל לשוב ליהודה, מתואר בדברי הנביא ישעיהו כמלך לגיטימי, ואולי אף כשליח האל, כדברי הנביא: "כֹּה-אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ..." – שכן המילה "משיח" במקרא היא לשון של גדוּלה, כמו: ”וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן... לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה” (ספר במדבר, פרק י"ח, פסוק ח'), ושל מלכות (כך מכונים מלכי ישראל ויהודה). אומנם, ישעיהו שולל מכול וכול את התפיסה הדואליסטית הזרתוסטראית שכורש אמון עליה.

היסטוריה והתפתחויות מאוחרות
הדוקטרינה של זרתוסטרה היא מופשטת ורוחנית. הדת המעשית העממית כללה גם אלים מוחשיים, כאלה שהיו מוכרים בפרס לפני הזורואסטריות, בנוסף לאלים חדשים. באווסטה אלים אלה מתוארים כמלאכים. באווסטה המאוחרת, אנו מוצאים לא רק את מיתרה, אלא גם אלים פופולריים אחרים כמו "ווררגנה" (ניצחון), סיריוס, ואלת המים. גם גרמי שמיים נחשבים לבעלי השפעה מיוחדת, ואכן כוהני הדת הזורואסטרים הרבו לעסוק באסטרולוגיה. הגתות שהן מוקדמות יותר לא הכירו את ה"פוורשי", או מלאכים שמגינים על המאמינים.

על בסיס תורות חדשות אלו קמה כמורה נרחבת, שסידרה את הדוקטרינות שלהן, ביצעה את הפולחן וחוקקה חוקים מדויקים לטיהור וניקיון של הגוף והנפש. כך לדוגמה הם הורו על טבילות רבות, ענישות גופניות, אהבת האמת, מעשים טובים למען הכלל, עזרה לחברים לאמונה, צדקה, צניעות, שיפור הקרקע, נטיעת עצים, ריבוי של בקר, חקלאות, שמירה על בעלי חיים מועילים כמו הכלב, השמדה של חיות מזיקות, והאיסור לשריפת או לקבורת המת. המתים הושמו במקומות מסוימים ("דח'מות") ונחשפו לציפורים הטורפות ולחיות בר. בפולחן, למשקה שהופק מצמח הסומא (צמח לא ידוע בדיוק, אך יש חוקרים המשייכים לצמח הקנאביס) היה מעמד חשוב. הפולחן לא היה מפואר, והוא לא נעשה במקדשים. מרכזו היה באש קדושה על מזבח. מזבחות האש אחר כך נהפכו למקדשי אש. בתוך מקדשים אלה הובאו קורבנות של העשירים והעניים – בשר, חלב, לחם, פירות, פרחים ומים קדושים.

הכמרים היו השומרים המיוחסים ומורי הדת. הם הקריבו את הקורבנות, לימדו את הכמורה הצעירה, השיתו את העונשים; הם גם ביצעו את טקסי ההיטהרות ושמרו מבחינה רוחנית על הציבור הכללי. כל מאמין באהורה מזדא, לאחר שנתקבל לקהילה הדתית בכך שהולבש בתחרה קדושה, היה צריך לבחור מוודה ומדריך רוחני.

גם באסכטולוגיה חלו שינויים. סוף העולם נדחה ל־3,000 שנה לאחר מות זרתוסטרה, כש"משיח" חדש ייוולד משושלתו של זרתוסטרה, המתים ישובו לתחייה ועולם חדש ושלם יתחיל מחדש.

זורואסטריאניזם הייתה הדת הרשמית של פרס, אך היא לא הייתה מוגבלת לאיראנים, שכן גם הטוריאנים האמינו בה. הפולחן של האלים הפרסיים התפשט לארמניה ולקפדוקיה, ולכל המזרח הקרוב. על הדת הזורואסטריאנית תחת השושלת האחמנידית ואריכידס ידוע אך מעט. לאחר נפילתה של השושלת החלה תקופה של דעיכה. אך גם הארכידים וגם המלכים הסקיתיים היו מאמינים באהורה מזדא. הרסטורציה הלאומית של השושלת הסאסאנידית הפיחה בזורואסטריאניזם חיים חדשים, וכוח והשפעה לכמרים של הדת. כשהיא מוגנת בידי השושלת, הכמורה התפתחה לכנסייה לאומית מאורגנת, שהייתה יכולה להשתמש בכוחה של המדינה על מנת להכריח את התושבים לקיים את הדת. מושבו של ראש הכמורה, ה"זרטוסטרוטרוטמה", היה בראי שבמדי, והיה האדם החשוב במדינה לאחר המלך. כתות רבות נוצרו בתקופה זו, לדוגמה, מניכאיזם.

הכיבוש המוסלמי של איראן ב־636, עם הרדיפות הנוראות במאות שאחריו, היווה מכה קשה מאוד לזורואסטריאניזם. באיראן עצמה ניתן למצוא רק קומץ מאמינים, בקרמן וביזד. הפארסים בסביבות מומבאי רואים בזרתוסטרה את נביאם, ועדיין הולכים בדרכי הדת הישנה, אך הדוקטרינה שלהם היא של מונותאיזם טהור. כיום מאמינים בדת זו כ־140,000 בני אדם.

מרחק של כקילומטר. עפ"י אחת התגובות, הצעדה היתה באמצע