"הוחזקתי בחדר קטן בבית חולים": החטופה רותי מונדר מספרת לעולם על השבי

עדויות הישראלים שנחטפו על ידי ארגון הטרור חמאס ושוחררו מוסיפות להעסיק את כלי התקשורת ברחבי העולם. במאמר שכתבה לניו יורק טיימס, מספרת רותי מונדר על חוויותיה מהשבי ועל האבדן האישי שחוותה. 

" מהלך 49 הימים הבאים, ביליתי את רוב זמני נעולה בחדר קטן בקומה השנייה של בית חולים. השובה שלי, שנקרא מוחמד, קרא לעצמו חייל של חמאס, אך לא נראה כמו חייל. נשמרתי בניגוד לרצוני על ידי שומר בבגדים אזרחיים במתקן אזרחי".

השהות הכפויה בבית החולים שבחאן יונס לא היתה הביקור הראשון שלה בעיר העזתית. "הפעם הראשונה שלי בעזה הייתה ב-1967. עד למלחמה באותה שנה, עזה הייתה מקום שדאגנו ממנו, אבל לא ידענו הרבה על העזתים עצמם. האזור, שהיה אז בשליטת מצרים, היה ממש מעבר לאופק והיווה איום של חדירות מצד פדאיון ושל פלישת צבאות ערב. הוא הטיל צל על ניר עוז ויתר הקיבוצים סביבנו, באזור המכונה עוטף עזה", כתבה מונדר.

מונדר מספרת על ביקורה הראשון ברצועת עזה השכנה, בשנות השישים, וכותבת: "מצאתי את עצמי על גבו של טרקטור עם כמה מחבריי לקיבוץ, חוצים את הגבול הבלתי נראה בדרכנו לחופיה היפיפיים של חאן יונס. בדרכנו חזור, עברנו דרך רפיח לאסוף פיתות כצידה לדרך הביתה.

"יש לי זיכרונות שמחים מאותו יום, ובשנים שחלפו הקשרים שלי עם העזתים צמחו. הכרתי אנשי עסקים עזתיים שסחרו עם גיסי בבאר שבע והתארחו בביתי שבניר עוז. ישבתי לצידם בפקקים במסעות סוף השבוע לתל-אביב. לזמן מה, אפשר היה לדמיין שנועדנו לחיות ביחד".

מונדר, שכמו רבים מקיבוצי העוטף, פיתחה קשרים אישיים עם אנשים עזתיים, סגרה את מעגל הביקורים בעזה במהלך החטיפה ואחריה. "ב-7 באוקטובר, חמושים רעולי פנים של חמאס פרצו למקלט בתוך ביתי וחטפו אותי; בתי, קרן; והנכד שלי, אוהד. בעלי, אברהם, הודח בניסיון למנוע מהגברים הצועקים להיכנס לחדר הכספת ונלקח בנפרד מאיתנו. הוא עדיין בשבי, מצבו לא ידוע. חמאס גם הרג את בני רועי כשניסה להגן על ניר עוז. מאוחר יותר באותו יום חזרתי לחאן יונס, 56 שנים לאחר הטיול לחוף הים.

"במהלך 49 הימים הבאים, ביליתי את רוב זמני נעולה בחדר קטן בקומה השנייה של בית חולים. השובה שלי, שענה לשם מוחמד, קרא לעצמו חייל של חמאס, אך לא נראה כמו חייל. נשמרתי בניגוד לרצוני על ידי שומר בבגדים אזרחיים במתקן אזרחי".

על אף הדברים הקשים שחוותה, מונדר מביעה תקווה לימים טובים יותר וכותבת: אני מייחלת לעולם בו מוחמד יכול היה לבנות עסק משלו, לחיות בכבוד ולדבר באופן שוטף עם שכניו הישראלים ובכבוד הדדי. בעולם הזה, אני לא מאמינה שהוא היה מצטרף לארגון טרור ששלח אותו להשגיח על סבתא חטופה, שלא התכוונה להזיק לו".

"אחרי חמישים ימים כחטופה, עזבתי את חאן יונס ברכב של הצלב האדום, משוחררת יחד עם בתי ונכדי. עיני כוסו לאורך הדרך פנימה, אבל כעת יכולתי לראות את העיר שבגלל המלחמה, צל של המקום שזכרת מהיום שביליתי על החוף. הקיבוץ אליו חזרתי גם הפך לתל חורבות אחרי המתקפה של השבעה באוקטובר. כל מה שבנינו יחד במשך למעלה מ-70 שנה נחרב. אני לא מתיימרת לדעת מה יקרה בשנים הבאות. אני לא יודעת אם העזתים יבחרו לרכז את מאמציהם לבנות מחדש את חאן יונס ולא לשרוף את ניר עוז. אני לא יודעת אם משפחות צעירות ישובו לקיבוץ שלי ויקטפו פירות מהעצים. כל מה שאני מרוכזת בו הוא להשיב את בעלי הביתה.

"מה שאני כן יודעת זה שלא אסע לעזה פעם שלישית. אולי יום אחד הישראלים שוב יסעו לחוף הים בעזה או יארחו סוחרים עזתיים על קפה בביתם. אני מקווה ששני העמים שלנו יוכלו סוף סוף לחיות בשלום, זה לצד זה. ואני יודע שאם חמאס יישאר בשלטון, זה לעולם לא יקרה", כתבה מונדר.